חמדת שלמה חלק ב פד

הרמב"ם כ"ז אינו מוכח די"ל אדרב' אם א"ז כלל ל"מ לרבנן אפי' אם אחר מעיד ג"כ על כ"י דהוו כחרשי', והנה תוס' כ' דלשון כותב אדם עדותו ל"מ כפי' הירושלמי ונראה דכוונתם דפלוג' דרבי ורבנן הוא בשטר גמור וכותב אדם עדותו משמע רק לזכרון דברים וכמ"ש רש"י

אך צריך להבין דלמא כוונת הירושלמי לומר דהא בהא תלי' דכמו לרבנן הוי זכירה בזוכר מתוך השטר ה"ה בכותב עדותו מהני ג"כ ולרבי דשטר ל"מ ה"ה בכותב עדותו וע"כ שפיר י"ל דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן ונראה דכוונת תוס' הוא דהא דצריך לרבי לצרף עמהם אחר היינו לעשותו מלוה בשטר אבל בלא צירף נהי דמלוה בשטר ל"ה מ"מ הוי עדות מיוחדת לענין גוף הממון והוי עכ"פ שטר בע"א ועי' בפ"י וע"כ הוכיחו התוס' שפיר דלענין כותב אדם עדותו על השטר דהוי רק לזכרון דברים וממילא ל"ה שטר אין נ"מ בפלוגתא דרבי ורבנן דס"ס אף לרבי עכ"פ עדות הוי אך צריך להבין דקדוק התוס' לשיטת הירושלמי אמנם לשיטת הרמב"ם י"ל דלכאורה צריך להבין לפמ"ש הרמב"ם דאם אינם זוכרים העדות בטל א"כ לרבי דס"ל דל"ה זכירה ע"י השטר ואפ"ה ס"ל דהוי עדות ל"ל נימא דהוו כחרשי' ודוחק לומר דרבי ורבנן פליגא בהא דכיון דלרבי מוכח דאע"ג דל"ה זכירה אפ"ה מהני א"כ נהי דלרבנן ס"ל דהוי זכירה מ"מ מנ"ל דאם אינם זוכרים ל"מ ונהי דיש להוכיח כן הגמ' מדמקשה דשמואל אדשמואל וקשה דלמא לא היו זוכרין כלל אך על הגמ' גופ' תקשי מנ"ל וגם משמעות דברי הרמב"ם שהסביר הדבר למלתא דפשיטא דהוי כמו הוגד לי מפי אדם נאמן וכמ"ש הרמב"ם בסוף הפ' ותיקשי לרבי

ע"כ נראה לפ"מ שיש לכאורה מקום ספק להרמב"ם שכ' דהא דמהני לרבנן זכירה ע"י אחר או ע"י כ"י הוא משום קל הוא שהקילו חכמים בד"מ ועי' בכ"מ ראי' מיבמות נינחי גבי סהדי וא"כ בגט דהוי איסורא יהי' צריך שהעדים יאמרו שזוכרין בלא השטר ולמה אשתמיט הרמב"ם להשמיענו חידוש גדול כזה כיון דסתם אומרים כ"י הוא זה משמע שא"ז רק מחמת השטר דמש"ה פליגי רבי ורבנן לפי' הירושלמי לזאת נראה פשוט דודאי בשטר כיון שקיום שטרות דרבנן ומדאו' א"צ קיום ל"צ לומר קל הוא שהקילו חכמים דהם אמרו והם אמרו רק בשאר עדות כגון כותב אדם עדותו דל"ה שטר כלל בזה ס"ל להרמב"ם דהוי מטעם קל הוא שהקילו חכמים דבלא הגדתו ל"ה עדות כלל וכיון שהוא אינו זוכר רק מחמת הכתב הוי לן לומר דל"מ רק קל הוא שהקילו חכמים וא"ל באמת מנ"ל הא דלמא הא דמהני לרבנן בנזכר מתוך השטר דוקא בשטר הואיל והקיום הוא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו אבל בשאר עדות לא וא"כ היאך קאמר הירושלמי ר"י כרבנן אך לזה י"ל מדתני במתני' וחכמים אומרים א"צ לצרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר זה כ"י והוא לכאורה משנה יתירה משמע דאתי לאשמועי' דאפי' אדם יחידי היכא דל"ה שטר אפ"ה נאמן לומר זה כ"י ואפי' שא"ז מעתה י"ל לרבי נהי דס"ל דל"ה זכירה ואפ"ה מהני י"ל דוקא בשטר הואיל והעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' וא"צ קיום מדאו' ע"כ הם אמרו וה"א אבל בשאר עדות היכא דא"ז מעצמם י"ל דל"מ כלל ע"כ א"ש ר"ה כרבי דנהי דלרבי מהני בקיום אפ"ה בכותב עדותו ל"מ כלל ול"ה אפי' עדות ע"א ודוק

וליפ"ד מיושב מה שהקשיתי כיון דלדידן הוי ס' היכא הוי נכי רד"מ ולפמ"ש ל"ק דאי אמרי' על מנה שבשטר כו' א"כ ל"מ כלל על כ"י אם אינו זוכר וע"כ לומר דהוי זכירה והוי על מנה שבשטר א"כ לפי צד ספק זה אין אנו יכולים לקבל עדותו רק על המחצית דעל כ"י בלא מנה שבשטר ל"מ כלל דהוו כחרשים וע"כ הוי שפיר נכי רבעא דממונא אפומי' דחד בשלמא בלא שיטת הרמב"ם אף אם אמרי' על מנה שבשטר מכל מקום עכ"פ יכולים לקבל עדותו על כ"י וכיון דאנן מסופקים ממילא אין מקבלין עדותו רק ע"י כ"י ול"ה נרד"מ אפד"ח אבל לשיטת הרמב"ם דאי אמרי' על מנה י"ל דעל כ"י ל"מ כלל וע"כ צריכין לקבלו על מנה שבשטר ממילא הוי נרד"מ ודוק

ובזה י"ל לשון הגמ' דקאמר ואי ליכא אחר מאי ועי' ש"מ שהקשה מאי קושי' דלמא באמת אין לו תקנה ולמ"ש י"ל דכוונת הגמ' רק להביא מימרא דאביי וי"ל באמת דלשון ואי ליכא אחר אביי גופי' אמרה וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי' כמו בר"פ אלו מציאות וכמה אמר ר"י וכוונת הגמ' בסיום זה דלפמ"ש הש"ך היכא דהעיד כבר בב"ד שוב ל"מ חספא דהוא מותר והוי נרד"מ אפד"ח וא"כ ע"כ מיירי דלא העיד ואפ"ה ל"מ אם העד האחד מעיד על חת"י החי וקשה נימא כיון דכבר יש לן ע"א על ח"י החי ע"כ א"צ לקבל עדות החי רק על רבעא דהיינו על ח"י וממילא ל"ה נרד"מ אע"כ צ"ל כיון דעל ח"י ל"מ כלל אם לא שיעיד על מנה שבשטר וא"כ אם נקבל עדותו הוי נרד"מ אבל לשיטת התוס' אין הדבר ברור כ"כ נהי דהוא מעיד על מנה שבשטר מ"מ א"צ לקבל עדותו רק על כ"י וכיון שכבר העיד ע"א על כ"י החי למה לא נקבל החי על כ"י ול"ה נרד"מ אבל לשיטת הרמב"ם א"ש דא"י לקבלו רק ע"מ שבשטר וע"כ לר' הוי נרד"מ דדילמא א"א לקבלו רק ע"מ שבשטר וממילא מיושב ג"כ מה שדקדקתי מה"ת לומר דרבי מספקא לי' ולפמ"ש נכון דכיון דע"כ משום קולא דקיום הוא דמהני לרבי כיון דל"ה זכירה ול"ה דין דאו' שפיר יש מקום ספק דמנ"ל משום קולא זו דלמא משום קולא דהוי זכירה כרבנן ודוק, וראיתי באו"ת שכ' דה"ט דלרבי מהני ול"ה כחרשים הואיל ועכ"פ זוכרים מתוך השטר ונהי דל"ה זכירה לגמרי מ"מ ל"ה כחרשים וע"כ צריך שני עדים על כ"א עי"ש ולדבריו לא יתיישב קושי' תוס' וכמש"ל דליהוי עכ"פ כמו עדות ע"א הא דכותב עדותו גם קשה ממ"נ אי הוי זכירה ליהוי כמעידי' על משב"ש ולמה בעי לרבי שיעיד כ"א ע"ח חבירו ע"כ לע"ד נראה יותר נכון כמ"ש והנה האו"ת כ' ראי' לדבריו דאל"כ הו"ל לומר לרבי נ"מ היכא שאין זוכרין כלל דאי ספוקי מספקא ל"מ ולע"ד אין זה ראי' דגמ' רוצה למנקט נ"מ בסתם קיום כמו דינא דמתני' גופי' דמסתמא זוכרין מתוך הכתב לשיטת הירו' גם י"ל דלא פסיקא לי' לומר נ"מ זו דהו"מ לפרש כפי' התוס' דאפי' אינם זוכרים מהני עכ"פ אם מעידים על כ"י רק מהא דא"ר אם מת א' מהן צריכי' שנים על ח"י השני משום דהוי נרד"מ ומוכח דאפי' העיד האחר על ח"י החי תחלה אפ"ה ל"מ וכמש"ל וקשה ל"ל נקבל אח"כ ח"י החי רק על הרבע ולא על משב"ש אע"כ דח"י לחוד ל"ה עדות כלל וכמש"ל וכיון דכל חילי' דרמב"ם הוא מדרב וע"כ הוצרך להביא הא דרב לכן קאמר אותו נ"מ גופי' ואע"ג דלשיטת התוס' י"ל ג"כ כיון דאפי' אם מעיד על כ"י הוי כמו משב"ש וכמ"ש תוס' וע"כ הוי נרד"מ מ"מ כיון דאף אם הי' העדות רק על כ"י וא"כ בזה כיון דלא מצינו לקבל על משב"ש דא"כ הוי נרד"מ ל"ל נקבל על כ"י לחוד ואף שיש לדחוק וליישב מ"מ לשיטת הרמב"ם הוא נכון מאוד ודוק היטב

ולפמ"ש יש ליישב מ"ש בס' קצה"ח ראי' דלא כשיטת הרמב"ם מתוספתא דריש גיטין עדים שאומרים כ"י הוא אבל אין אנו מכירים לא האיש ולא האשה ה"ז מקוים ובשביל זה רוצה לדחות שיטת הרמב"ם ודבריו תמוהים לדחות בשביל זה דברי בה"ג והרמב"ם וכי הי' התוספתא בהעלם עין מהם וכמה פעמים מצינו דלא חשו לתוספתא שאינו מובא בגמ' ודברי הרמב"ם נובעים מירושלמי ועי' תויו"ט ספ"ג דמעשרות, אך לפמ"ש הקושי' מעיקרא ליתי' די"ל דהתוספתא אתי' כרבי דס"ל דלא בעי זוכרים בקיום שטרות וה"ה בגט הואיל ומדאו' כמו שנחקרה עדותן וא"צ קיום כלל ודוק

ועוד יש להוכיח לשיטת הרמב"ם פי' הנ"ל דלכאורה קשה לרבי נהי דעל כ"י הם מעידי' מ"מ יש כאן עדות