חמדת שלמה חלק ב פג

ולפ"ז מוכח שיטת הרמב"ם דנאמנים מודעא דהנה לכאו' הו"מ לומר לר"נ אע"ג דהעדים א"נ לומר אמנה משום כיון שמודים שהיה שטר לא אתי ע"פ ומרעא לשטרא וכפמ"ש דאין עליהם שם עדים ושוב א"נ במיגו וכ"כ הפ"י ליישב בזה שיטת הר"ן בעד אומר תנאי דמיגו ל"ש רק בבע"ד וכ"כ הש"מ בשם הרא"ה ואע"ג דהפ"י כ' דמיגו דא"ב שתיק אמרי' כדמוכח לכאורה במתני', הנה כבר כתבתי לעיל דבמשנה יש עליהם שם עדים עי' מ"ש ואין הוכחה ממשנה והיכא דע"כ הוו חו"מ ואף לפי דבריהם אין עליהם שם עדים ל"א אצלם מיגו כלל מעתה ל"ה צריכן לומר דר"נ ס"ל דעל כל ענין כשרות השטר אמרי' א"ס ובזה מחולק עם מר בר"א וכמ"ש מלשון תוס' ב"ב די"ל אף לר"נ ל"ש בזה א"ס כיון דאינם עוקרים השטר רק דהוי בגדר חזקה ואפ"ה א"נ לר"נ דהוו חו"מ אבל הלוה בעצמו שפיר י"ל דנאמן אפי' לומר אמנה במגו אך לשיטת התוס' י"ל דשייך מיגו בעדים אפי' היכא דהוו חוזרים ומגידים חומר בר"א במודעא וכיון דבמודעא ודאי הוי חו"מ ואפ"ה נאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר מוכח דשייך מיגו אפי' באחר שאינו בע"ד ולומר דבהא פליגי מר בר"א עם ר"נ דחיקא לומר כן גם אין משמעות לזה בדברי מר בר"א דאמר מודעא ניתן לכתוב מאי מהני זה כיון דעיקר סברת ר"נ דבמודעא כיון דל"ה עדים א"נ במיגו מאי מהני הא דניתן לכתוב בשלמא לפירו' התוס' לפמ"ש בכוונתם הואיל וניתן לכתוב אינו בגדר א"ס שלא היה כן וע"כ נאמנים במיגו אע"ג דחוזרים ומגידים אבל זהו סברא פשוטה דבמיגו נאמנים אף לר"נ היכא דלא הוי א"ס, רק ר"נ היה סבר דאף במודעא אמרינן א"ס אתי שפיר דמר בר"א חדית דלא אמרינן בזה א"ס כיון דניתן לכתוב אבל לומר דאמרינן מיגו אפי' היכא דהוו חו"מ אין זה משמעות הלשון אך לפי' הרמב"ם בניתן לכתוב שהיו יכולים לכתוב המודעא וע"כ נאמנים אפי' בכ"י יוצא ממקום אחר שפיר מצינן למימר דזה סברא פשוטה היכא דהוו חו"מ ואין עליהם שם עדים א"נ במיגו רק מר בר"א חדית לן דל"ה חו"מ כיון שהיה בידם לכתוב המודעא וע"כ שפיר מצינן למימר דרבא סבר כר"נ ואפ"ה הוצרך לומר כדר"ה דלולי זאת היה נאמן דלוה בעצמו שפיר נאמן במגו ודוק היטב

דף כ תוס' ד"ה אלא אר"נ עיי"ש והנראה בכוונתם פשוט בשלמא שני כיתי עדים המכחישין זא"ז כגון שנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה שם ודאי לא גבינן דכמו שיש עדים להמלוה שלוה כמו כן יש עדים להלוה שלא לוה אבל הכא שאין העדים האחרונים אומרים מההלוואה כלום רק שבאים להעיד על העדים שהיו פסולים א"כ בכל שני כתי עדים הוא כן אם הכחישו זא"ז פעם אחד א"כ על כל עדות שיעידו א' מהכיתות אומרים הכת האחר שהם פסולים דהיינו שהעידו פעם אחד עדות שקר ואפ"ה ל"א דהוי ס"ש ומהני עדותם ותירצו דשם ה"ט דמהני משום דהוי חזקה דכשרות לכ"א מהכתות אבל הכא ל"ה חזקה וכו'

ומדברי תוס' אלו קשה לי לכאורה על הש"ך סס"י ל"ז שהביא שם דעת הפוסקים דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה ל"ה הכחשה מיהא הוי היינו דל"ה הזמה לענין עשיי' כאשר זמם אבל לענין פסול הגוף נפסלים כמו בהזמה בפניהם והש"ך ז"ל כ' דאין ראי' הריב"ש ראי' עי"ש ולפי"ד תוס' מוכח לכאורה כדעת הריב"ש דאל"כ קשה קו' תוס' על הזמה שלא בפניהם למה תבטל עדותן של הניזומין כלל כיון דאין המזימין יודעים מההלואה כלל כדרך כל הזמה רק שבאים לומר שהעדים אינם יודעים והוי כמו הכא שאומרים קטנים היו דלפמ"ש תוס' אם הי' שייך כאן חזקה על הראשונים היו נאמנים כיון דאין עדים האחרונים יודעים להכחיש גוף העדות רק משום דל"ל חזקה אין הראשונים נאמנים אבל לגבי הזמה דיש לראשונים חזקת כשרות דמסתמא לא העידו שקר א"כ למה תבטל עדותן א"ו מוכח כהריב"ש דהעדים עצמם נפסלים בהזמה של"ב ול"ש לומר זו באה בפ"ע ומעידה כיון דהעדים עצמם נפסלים וצ"ע שם ובאחרונים ואין הזמן מסכים

ובהאי סוגי' גופי' צל"ע לכאורה לדברי תוס' הא דקאמר בגמ' השמא אלו הוו קמן כו' וקשה הא אלו הוו קמן ל"ה שייך סברת התוס' כיון דעכשיו מעידים מחדש שלא היו קטנים ואית להו חזקת כשרות ע"ז וצריך לחלק כיין דעיקר העדות שבאו האחרונים להעיד דהיינו על השטר ל"ש חזקה דכשרות הוי שפיר תרי ותרי וצריך הסברה קצת לס' זו אבל הוא נכון לפע"ד

שם בגמ' וביוצא מתח"י אחר, ופי' רש"י דביוצא מתח"י עצמו נהי שאותו השטר שמקיימין מתוכו הוא אמת כיון שאכל ג"ש בשופי מ"מ דלמא טרח וזייף זה השטר שאנו דנין עליו וע"ז מקשה הגמ' תח"י אחר נמי דלמא חזא כו' ומשני כ"ה ל"מ לכוין והרמב"ם פי' דהחשש הוא בתח"י שמא הוא זייף הכל, ונ"מ אם יש תח"י שטר מקוים לשיטת רש"י חיישינן שמא טרח וזייף ולשיטת הרמב"ם הואיל שהשטר שתח"י הוא מקוים ל"ח, ועי' בלח"מ שהקשה להרמב"ם מה"ת לחוש שהוא זייף השטר הא חזינן שאכל ג"ש בשופי וכמו לגבי אחר דל"ח מטעם זה ונדחק ליישב ולע"ד נראה פשוט נהי דמוכח שקנה השדה מ"מ חיישי' דלמא באמת יש לו שטר אחר כשר רק זה שהוציא לפנינו זייף כדי לקיים ממנו השטר שאנו דנין עליו אבל ביוצא מתח"י אחר אם הי' לו שטר למה זייף לו שטר אחר, עד שאני תמה על רש"י שלא פי' כן כיון שזה הוא חשש פשוט, אך באמת על הגמ' גופי' קשה דמקשה מ"ש ופי' הלח"מ לשיטת הרמב"ם דהמקשן הוי ס"ל כפי' רש"י והתרצן שני ליה כ"ה ל"מ מכוין ע"כ באמת החשש שמא זייף הכל, ולמ"ש קשה על המקשן דקארי ליה מאי קארי ליה פשיטא דביוצא מתח"י עצמו יש לחוש שזייף הכל ובאמת יש לו שטר אחר על השדה וע"כ אין ראיה ממה שאוכל ג' שנים בשופי וצ"ע גדול לענ"ד, שוב ראיתי בש"ך סי' מ"ו ס"ק ך"ב ישוב נכון בשם הריטב"א עייש"ה

שם גמ' כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרה כו' לכאורה ק"ל דקאמר הגמ' מאי קמ"ל וקאמר מ"ד לרבי ספוקי מספקא ונ"מ דאם מת אחד מהן צריך שנים מן השוק וקשה בשלמא לרבנן דס"ל לדינא דעל מנה שבשטר מעידין וא"כ הב"ד מקבלין העד החי על מחצית העדות שפיר אמר רב דא"י להצטרף עם עד א' על ח"י השני דא"כ נפק נכי רבעא דממונא אפומא דחד אבל לרבי נהי דמספקא ליה אם על מנה שבשטר מעיד או על כ"י מ"מ כיון דמספקא לן א"י לקבל עדותו לקיים השטר אם לא יצטרף אחר לקיים ח"י החי וא"כ כיון דלא עבדינן עובדא ע"פ עדותו על המחצית איך שייך לומר דנפקא נכי רבעא דממונא אפומא דחד והוא פלא גדול לע"ד לומר דזהו מקרי נכי רבעא דממונא ע"י ע"א, עוד י"ל בסוגיא דקאמר מ"ד לרבי ספוקי כו' מה הוכחה יש להמציא דרבי ספוקי מספקא ליה

והנה לכאורה יש ראיה פשוטה לשיטת הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות הלכה ד' שא"ז ל"נ השטר עיי"ש דלפי מה דאיתא בירושלמי והביאו התוס' דפלוגתא דר"ה ור"י תלי' בפלוגתא דרבי ורבנן ומוקי מתני' בזוכרה מתוך הכתב רק דרבי ס"ל דל"ה זכרון והוי כאלו אינם זוכרים ורבנן ס"ל דהוי זכירה וע"כ כת' התו' לשיטת הירושלמי דאם אינו זוכר אפי' מתוך הכתב אף לרבנן צריכן לצרף עמהם אחר וזהו דלא כסוגי' הש"ס דלפ"ז מאי מקשה הגמ' על שמואל דאמר הלכה כרבנן מהאי שטרא דנפיק כו' דלמא התם אמרו להדיא שאינו זוכר וע"כ הוצרך כ"א להעיד על חתימתו, והנה תו' כת' ג"כ להוכיח דאפי' מעידים להדיא על כ"י הוי כאלו מעידים על מנה שבשטר וזה הכל דלא כירושלמי ולשיטת