חמדת שלמה חלק ב פב

גמ' והאמר ר"ל עדים החתומים כו' בירושלמי מקשה על מוקדם מי יודע והאמר ר"ל כו' ומשני תמן באמרו לא חתמנו ומוכיח מכאן המהרי"ק דעדים א"נ לומר אין זה כ"י דהא הירושלמי ע"כ מיירי באין כ"י יממ"א ומוכח דמדאור' א"נ לומר לא חתמנו והקשה באו"ת דס"ס כיון דמדרבנן נאמנים באין כ"י יממ"א מאי מקשה הירושלמי וע"כ רוצה להוכיח כפי החילוק שם דקאי לר"מ ולא חתמנו היינו אנוסים היינו עיש"ה, ולפע"ד נראה ליישב דברי המהרי"ק על נכון לפמ"ש תוס' דלר"נ א"נ מודעא באין כ"י יממ"א אע"ג דאית להו מגו כיון דהוי חו"מ ל"ד לקטנים היינו דאומרים שמעולם לא הי' שטר כלל ולפי"ז נראה פשוט דאף במוקדם א"נ במגו כיון דמודים עכ"פ שהוא שטר שנכתב מדעת הלוה רק שבאים לומר שהוא מוקדם ע"ז הוי חו"מ ונראה דהוי כש"כ ממודעא דמודעא סו"ס כיון שאומרים שנעשה מחמת אונס המקנה הוי חספא בעלמא משא"כ במוקדם דהוי שטר גמור מדעת המקנה ע"כ לר"נ נראה ודאי דאינם נאמנים משום חו"מ והנה הא דאינם חו"מ בשטר הוכיח רבא מהא דר"ל דאמר עדים החתומים כו' ועי' פ"י בגיטין שהקשה דשם משמע בריש מס' דהא דר"ל הוא לענין חששא דזיוף דל"ב קיום ובסוגי' זו משמע דמיירי לענין חו"מ, ול"נ דהא בהא תלי' דא"א לומר כמי שנחקרה אם עדיין יכולים לומר אין זה כ"י דלא נפקי סהדותם מתחת ידם ועי' מש"ל וכמ"ש הרמב"ן כעין זה ס"פ ד' אחין גבי לונחי אצל סהדי עיש"ה ולפי"ז א"ש דברי הירושלמי שהקשה מי מודיע דהעדים א"נ דהוו חו"מ וזה מוכח מדאמר ר"ל עדים כו' וכיון דמדאור' א"נ ע"כ הוו חו"מ ואף דעכשיו תקנו רבנן דצריך קיום מ"מ א"נ במגו דהוו חו"מ כמו מודעא לר"נ דא"נ ודוק

ולפי"ז יש ראי' מזה לשיטת הפוסקים כר"נ דא"נ לומר מודעא הי' דברינו ולא כמר בר"א דמשיטת הירושלמי מוכח דהיכא דהוו חו"מ א"נ דמש"ה הוי ס"ל דהעדים א"נ לומר שהוא מוקדם אפי' באין כ"י יממ"א וע"כ הוצרך לתרץ דשאני מוקדם דנאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז ל"ח כיון דהזמן אינו מעיקר השטר ודוק

אך לשיטת הרמב"ם דס"ל למר בר"א נאמנים לומר מודעא אפי' בכ"י יממ"א משום דמפרש מודעא ניתן לכתוב שיש בידם לכתוב המודעא קודם זמן השטר וע"כ לא התחילו להגיד כלל ואינו בגדר חו"מ לפי"ז י"ל דבגוף הס' של ר"נ דסובר היכא שיש התחלה להשטר אינם נאמנים אפי' אין כ"י יממ"א גם מר בר"א מצי סבר ומודעא שאני דלא התחילו להגיד כלל וע"כ שפיר מצינן ליישב שיטת הירושלמי אליבא דהלכתא דבמוקדם גם מר בר"א מודה דא"נ לולי הטעם דיכולים לומר ע"ז חתמנו וע"ז ל"ח כמו שתי' הירושלמי ודוק היטב בזה

אך לפמ"ש תוס' דלר"נ טעמא דאמנה הוי ג"כ כמו במודעא מוכח לכאורה דמר בר"א פליג על גוף הטעם ול"ס ס' ר"נ הואיל ואינם עוקרים השטר לגמרי הוי חו"מ דא"כ תקשי על ר"א דהוצרך לומר לעיל לעולם דקאמרי עדים ומשום דאעולה ל"ח תיפוק ליה דהוי חוזרים ומגידים וע"כ צ"ל דפליג על סברת ר"נ ואפשר לומר נהי דבאמנה לא ס' כר"נ די"ל דאמנה אין שם שטר כלל עליו אבל מודעא י"ל שפיר סבר' ר"נ דהא עכ"פ שם שטר עליו לענין המעות שנתן ודוק היטב

אמנם נראה ראיה לשיטת הרמב"ם דמודעא נאמנים אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהיה בידם לכתוב שטר המודעא, ובתחילה נברר דברי תוספות ב"ב דף מ"ט ד"ה מר בר"א אשר דברי תוס' אינם מובנים מה שהתחילו להקשות דהוו חוזרים ומגידים דהא משום מיגו מהימנינן להו וכמו אנוסים מחמת נפשות דודאי הוו חוזרים ומגידים ואפ"ה נאמנים במיגו, ונראה דדברי תוס' אלו הם ע"פ מה שכתבו בסוגין בטעמא דר"נ דא"נ לומר מודעא ואמנה דלא דמי לאנוסים היינו שאומרים שלא הגידו עד עכשיו משא"כ מודעא ואמנה שהשטר נחתם כדין ע"פ הלוה ע"כ א"נ לר"נ, ונ"ל להסביר הטעם דהנה תוס' הקשו דהוי מיגו במא"ס ותירצו דאפ"ה לא הוי קיום ונראה בכוונתם דכיון דלא הוי מקוים עד עכשיו והם אומרים שמעולם לא היה לו דין שטר הוי עכשיו תחלת עדותם ולא הוי חוזרים ומגידים ע"כ ממילא לא אמרי' א"ס וע"כ כתבו תוס' שפיר דטעמא דר"נ דאין נאמנים לומר אמנה ומודעא כיון דס"ס אף לדבריהם היה שם עדות על השטר והוו עכשיו חו"מ ע"כ אע"ג שיש להם מיגו א"נ דכשאין עליהם שם עדים הדרינן לא"ס והוי מיגו במא"ס בשלמא אם יש עליהם ש"ע לא נוכל לומר א"ס לבטל עדותם אבל כשאין שם עדים עליהם שוב נאמר א"ס וממילא אין להם מיגו וע"כ הקשו תו' שפיר למר בר"א כיון דע"כ המה חו"מ א"כ למה יהיו נאמנים כיון דאין עליהם ש"ע במאי שאומרים מודעא ותירצו כיון דניתן לכתוב ל"ה חו"מ [אע"ג דבכ"י יממ"א א"נ] והסברא הוא דהיכא דניתן לכתוב ל"א א"ס ואע"ג דהוו חו"מ שפיר נאמנים במיגו משא"כ היכא דל"נ לכתוב וכדי שלא נפסול השטר שפיר אמרי' א"ס וע"כ אינם נאמנים אפי' במיגו ודוק היטב ועי' היטב מ"ש לעיל בישוב קושית המוהרמ"ש כי מזה ראי' גדולה למ"ש שם ודוק

והנה הש"ך רס"י פ"ב כתב בשם הגי"ת להקשות על הפוסקים דכ' בפשיטות דהלוה נאמן לומר אמנה באין כ"י יוצא ממקום אחר ותוס' כתבו דא"נ לר"נ וכתב הש"ך דמוכח מדאמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדר"ה מוכח דלדידן נאמן אף באמנה אך באמת צ"ע כיון דלר"נ דס"ל ג"כ מבש"כ אצ"ל ואפ"ה א"נ אמנה למה יהיה נאמן אליבא דידן ואע"ג דמר בר"א פליג על ר"נ במודעא באמנה ל"פ אמנם לפמ"ש בהבנת דברי תוס' ב"ב דהיכא דאין השטר פסול לפ"ד לא אמרי' א"ס ור"נ ס"ל דאפ"ה שייך א"ס וכיון דהוי חו"מ א"נ במיגו ולפ"ז א"ש דלר"נ דשייך א"ס על גריעת שטר יהיה באיזה אופן שיהיה ע"כ גם הבע"ד אינם נאמנים לומר אמנה אפי' אומר שהעדים לא ידעו מזה דס"ס שייך א"ס והוי מיגו במא"ס אבל למר בר"א דס"ל היכא דאין השטר פסול ל"א א"ס רק דהעדים א"נ בכ"י יממ"א משום חו"מ ובאמנה מש"ה א"נ במיגו משום דלא ניתן לכתוב שפיר י"ל דהלוה נאמן לומר אמנה והעדים לא ידעו מזה גם אפ"ל אפי' אם אומר שהעדים ידעו מזה כיון דאין טענתו תלוי בידיעת העדים יש להאמינו בעיקר טענתו ודוק היטב [ומשיטת האחרונים נראה דהלוה נאמן יותר שהעדים עשו עולה מהעדים עצמן ובעניותי הדבר קשה להבין] רק לר"נ אינו נאמן משום דהוי מגו במא"ס דלר"נ כל דבר המגרע כח השטר הוא נגד סברת א"ס ודוק

אך לשיטת הרמב"ם דגם מר בר"א מצי סבר בזה כר"נ רק דמודעא שאני וא"כ באמנה אין ראי' דמר בר"א פליג על ר"נ וכמו דלר"נ אף הלוה א"נ ה"נ י"ל למר בר"א וא"כ תיקשי על הרמב"ם שפסק דהלוה נאמן לומר אמנה אמנם כבר כתבתי לעיל דמר"א דקאמר לעולם דקאמרי עדים מוכח דבאמנה ל"ס כר"נ מדהוצרך לומר אעולה ל"ת ולר"נ בל"ז א"נ כמו במודעא דהוי חו"מ וגם מרבא מוכח כן מדהוצרך לומר כדר"ה מוכח דאי מודה בש"כ צ"ל הי' נאמן ומזה קצת ראי' לדחות ראיות הפוסקים לפסוק כר"נ משום דרבא בעי אליבי' תנאי הי' דברינו דהא מרבא גופי' מוכח דל"ס כר"נ מדהוצרך לומר כדר"ה ועי' היטב בכ"ז, ולכאורה יש ראי' מזה לשיטת הפוסקים דתנאי נאמנים אפי' בכ"י יממ"א וא"ש בעי' דרבא אפי' סבר דגם מודעא ואמנה נאמנים מ"מ הוצרך למבעי' מר"נ דלמא תנאי לא עקרי לשטרא ונאמנים אפי' בכ"י יממ"א משא"כ מודעא ואמנה דבכ"י יממ"א ודאי א"נ אבל אי נימא דהאבעי' ל"ה רק באין כ"י יממ"א קשה כיון דלרבא מוכח דאפי' באמנה נאמנים מדהוצרך לומר כדר"ה א"כ מאי מבעי' לי' וצ"ע על שיטת התוס':