חמדת שלמה חלק ב פ

וע"כ הוצרכו להביא ראי' דוקא מאנוסי' מ"מ ולא מקטנים דגבי קטני' י"ל דאינהו הוו עדי' וע"כ מהני המגו דלא לימא א"ס ואינהו הוי סהדי דהיו קטני' אבל מאנוסים מ"מ הקשו שפיר ומיושב קושית המרמ"ש ועי' היטב כי לע"ד נראה נכון ומדוקדק מאוד

ובזה י"ל מאי שהקשה בס' הפלאה על רבא כיון דבל"ק הוי סבר דנאמני' אנוסי' מ"מ במגו וע"ז לא הקשה רבא כלום א"כ לוקמי מתני' בין מ"מ ובין מ"נ עי"ש שכ' שבעיניו ד"ז תמו' [ולע"ד נראה דהי' מקובל דארב"ח ל"ש ע"כ הוצרך רבא לומר דקאי אסיפא] אך לפמ"ש י"ל כיון דלרב"ח מוכח דאמרי' מגו במא"ס ונהי דרבא ל"מ לאקשויי זה על רב"ח דהוי מיגו במקו' א"ס דדלמא ס"ל כרבה ור"ח אבל אליב' דאמת מוכח לרבא דא"נ מ"מ כיון דאיהו ס"ל בב"ב דל"א מיגו במ"ע, ועפ"ז נראה לי ליישב מה שיש לדקדק במתני' כיון דעקרא מאי דתני מתני' הכא בכתובות הוא אגררא דמודה ר"י דהיכא דאיכא הפה כו' מודה וכמו מתניתין אמרה א"א אני כו', א"כ הו"ל למתני' בהדי' במתני' הפה כו' כמו באינך מתני' דלעיל ומדוע שינה רבי משנתו כאן ולפי מ"ש א"ש דאתי לאשמועינן דלאו משום מיגו לחוד מהימנא רק הואיל והם עדים רק דהמיגו גורם שיהיה עליהם שם עדים אבל עיקר הנאמנות הוא מחמת שהם עדים וע"כ במ"מ א"נ, וקשה דנהי דאדם קרוב א"ע וא"א מע"ר מ"מ ליהמן במיגו ולפמ"ש נכון דבמיגו לחוד לא מהימן ודוק היטב

בא"ד אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים, נראה מוכח מלשון התוס' דהיכא דעדיין לא נתקיים ל"א א"ס ומש"ה מהימני לא כמו שנ' מפשטות דאע"ג דשייך א"ס מ"מ קיום ל"ה ומוכח זה מדכ' אבל לקמן כו' משמע דהכא ל"א א"ס ונראה ברור שכך היה מפרש המורמ"ש וע"כ כ' לרמב"ח כיון דיכולים לחזור לא אמרינן א"ס ונראה דה"ט דס"ל כ"ז שלא נתחזק השטר להיות לו קיום ותוקף שטר עד שיצא הריעותא מה שאומרים העדים קטנים היינו ל"א א"ס, אך באמת אינו דומה דהיכא דל"ה מקוים אין לו דין שטר כלל אבל מה שיכולים לחזור ולהגיד כ"ז שלא חזרו יש לו דין שטר ושייך לומר א"ס וע"כ סיים באמת המורמ"ש ועי', ונראה להוכיח כן מקושית הגמ' על ר"מ בשלמא קטנים כדר"ל וכו' אלא אנוסים היינו מ"ט והנה לכאורה תמוה דהא א"ס ודאי עדיף מחזקה א"כ כמו דניחא להגמ' בקטנים דא"נ משום חזקה והוי מיגו במ"ח ול"א דעכ"פ קיום ל"ה א"כ גם באנוסים היינו נוכל לומר דמש"ה א"נ משום דהוי מיגו במא"ס אמנם לפי סברא הנ"ל א"ש דפשיטא להגמ' דכל כמה דל"ה קיום ל"ש א"ס ודוק

ובזה אזלא קושית הפ"י על תוס' בקושיתם דלוכח מכאן דמב"ח אמרינן והקשה הפ"י דהא קשה ת"ל דהוי מיגו במא"ס וצ"ל דל"ה קיום וא"כ לא מקשו מרבנן כלל, ולמ"ש אין כאן קושיא כלל דע"כ היכא דל"ה מקיים ל"ש א"ס דא"כ לא מקשה הגמ' לר"מ ע"כ הקשו תוס' שפיר דהא דל"ה קיום היינו משום דכל כמה דל"ה מקוים ל"א א"ס וע"כ ל"ה מיגו במא"ס משא"כ מיגו במ"ח ודאי הוי ועי' היטב דהא ודאי א"ס עדיף ואלים מחזקה כמ"ש וכיון דפשיטא להגמ' היכא דל"ה מקוים ל"א א"ס והסברא הוא דא"ס הוא על כשרות השטר וכ"ז שאינו בגדר מקוים אינו בגדר שטר אבל חזקה הוא ענין בפ"ע והקשו תוס' שפיר

אמנם נ"ל ליישב קושית תוס' על דרך נכון בעזה"י, דהנה רש"י פירש טעמו דר"מ כדר"ה ופי' רש"י דמיירי במודה ליה וטוען פרוע ועי' תו' הקשו על רש"י דא"כ הו"ל לאפלוגי בלוה וע"כ פי' דפליגא דוקא בעדים משום דאלימי, והנה לפמ"ש לקמן לר"נ בסוגיא דהכא דאמר גנובי גנובי ל"ל כו' מוכח דל"ס ליה ס' אלימ' קשה לומר דתי' הגמר' הוא משום אלימ', ונראה הכרח לפי' רש"י דהגי"ת שער י"ז ח"א הקשה על קושי' תוס' מ"ט דר"ה דל"מ במיגו דמזויף וכ' דהא זהו קושי' הגמ' לר"מ מ"ט לא מהימני ותי' הגמ' כדר"ה וכ' לתרץ דקושית תוס' הוא דעדיין מה תי' ל"ל יהיה נאמן במיגו ודקדק כן מלשון תוס' שכת' בקושיתם ומ"ט בו' דמשמע דהקושי' הוא עדיין, ולענ"ד עדיין קשה מאי תלי הגמ' בדר"ה דהא קשה כדמקשי בעלמא אטו משום דר' פלוני כיפי תלי ליה, ולפי' רש"י אתי שפיר דמיירי בלוה מודה רק שטוען פרוע וע"ז יש סברא פשוטה דל"ה מיגו משום שטרך בימ"ב וע"כ שוב ל"צ לעדים רק ע"ז קשה קושי' תוס' ל"ל פליגא בלוה גופי' ונראה ע"פ פירש"י שהביאו תוס' דה"ט דאצ"ל משום דקיום שטרות דרבנן ודוקא כי טעין מזויף אבל במיגו דמזויף א"נ ולכאורה דברים אלו סתומים ואינם מובנים כלל דס"ס עכשיו דהאמינוהו חכמים לומר מזויף א"כ הוי מיגו דמזויף מיגו מעליא ואיך אפשר שלא להאמינו ומאי סברא יש בזה ולומר דהוי מיגו דל"ש חדא דהא קי"ל דאמרי' מיגו דל"ש עי' ש"ך בח"מ ומ"ש תוס' לעיל דא"נ במיגו דמ"נ דל"ש כ' הש"ך דעיקר כתי' השני גם אין הלשון סובל דטעמא יהיה משום דל"ש דא"כ לא הוצרכו לומר דקיום שטרות דרבנן הא גם אם הוא דאורייתא מ"מ י"ל דהוי ל"ש

ע"כ נראה די"ל כיון דק"ש מדרבנן וה"ט שהתקינו חכמים שצריך לקיום משום חשש זיוף מאינשי דלא מעלי מ"מ עכשיו שכבר תקנו שצריך לקיום ודאי דהוי דבר זר ורחוק לחוש לזיוף דמאי אהני לרמאי ברמיותי' כיון שיהיה צריך לקיום וא"ל א"כ למה יהיה נאמן לומר מזויף דזה הוא באמת רק תק"ח דאלו לא היה נאמן לטעון מזויף היה בזה חששא גמורה מדרבנן וע"כ א"ש דא"נ במיגו דעכשיו באמת הוי מלתא דל"ש כלל וכלל מעתה לפי ס' זו אנו מחזיקין כל שטר שודאי אינו מזויף רק דאעפ"כ צריך קיום דלולי זאת היה חשש זיוף אבל עכשיו אין חשש זיוף, מעתה היה אפ"ל דה"ט דר"מ ג"כ דאין העדים נאמנים משום דהוי מיגו דל"ש אך באמת ז"א דאלו היו אומרים אין זה כ"י ויהיו נאמנים ע"ז בתורת עדים מה"ת לא יוכלו לטעון אף דהוי ל"ש בשלמא לגבי הבע"ד שייך לומר דא"ר לטעון מלתא דל"ש דיהיה מוחזק לשקרן אבל לגבי עדים ל"ש זה ויש לעי' בזה ע"פ סברת התוס' דבב' ל"א מיגו רק הכא הוי מיגו דאי בעי שתיק ובזה י"ל דע"א אינו טוען ברצון דבר שהוא ל"ש אך מלבד זאת קשה דהא קטנים או אנוסי' מ"נ הוי ג"כ ל"ש א"כ הדרי הקושיא לדוכתי' ואפ"ל דמש"ה הוכרח רש"י לפרש טעם אחר ופי' דמיירי בלוה מודה רק שאומר פרוע ודוק

אך פשר ליישב דעת רש"י לנכון עפי"ד תוס' שתי' כיון דהצריכו קיום הכא ל"ה קיום, ולפ"ז י"ל דסברת תוס' לא שייך רק אם נימא דאף עכשיו דהאמינו חכמים לומר מזויף הוי חשש זיוף חששא גמורה משא"כ לפי סברא הנ"ל דמוכח דעכשיו ל"ה חששא כלל שפיר י"ל דהוי מיגו במא"ס לפמ"ש דמוכח מתוס' דכוונתם הוא הואיל ועדיין אינו מקוים ל"ש א"ס, וזה נכון אם נימא דחששא דמזויף הוי באמת חששא אבל לפי הסברא הנ"ל דעכשיו ל"ה חששא כלל ע"כ שפיר אמרינן א"ס אף קודם שנתקיים וע"כ הוי מיגו במקום א"ס ולפ"ז א"ש תי' הגמ' כדר"ה דלר"ה מוכח דחששא דמזויף לא הוי חששא כלל וי"ל דזה נלמד ממשמעות דברי ר"ה שאמר אצ"ל בזה דקדק דעיקר הטעם הוא משום דקיום גופי' ל"ה רק משום חששא בעלמא כפי' רש"י דלולי זאת הו"ל לומר מבשש"כ א"נ לטעון עליו וכיון שכן א"ש דאינם נאמנים לפסלו דהוי מיגו במא"ס וא"ש תי' הגמ' כדר"ה ודוק

ולפי"ז יש ליישב קושי' התוס' שהקשו על ר"נ דאמר גנובי גנובי כו' דלמא ס' כרבנן משום אלימא סהדי ותי' דחוק דהא נראה פשוט די"ל אלימ' סהדי ולפמ"ש א"ש כיון דלר"ה דע"כ ס"ל דחששא דמזויף ל"ה חששא כלל נסתר תי' התוס' ואמרי' א"ס אף דאינו מקוים וכיון דאמרי' א"ס ממילא הוי העדים חוזרים ומגידים ואין על דבריהם שם עדות וע"כ ממילא ל"ש לומר אלימא סהדי לארועי