חמדת שלמה חלק ב עז

מבעי' לשיטת הר"ן ודאי ל"ד אונס לתנאי כיון דבתנאי נאמן אף בכ"י יוצא ממקום אחר אלא אף לשיטת הרמב"ן ודעימי' נראה דל"ד אונס לתנאי דנלע"ד פשוט ליישב קושי' הר"ן במ"ש כיון דא"נ לומר תנאי בכ"י יוצא ממקום אחר והוי כאלו העידו בפירוש ל"ה תנאי וא"כ משוי נפשייהו רשעים במ"ש תנאי עיי"ש

ולע"ד נראה דל"ל א"ס דלה"ת דודאי י"ל שהי' תנאי בע"פ ביניהם והיו מרוצים שלא לכתוב התנאי בהשטר רק כיון דגזה"כ הוא כיון שהגיד כו' אין עליו שם עדות במה שאומר דבר המגרע עדות הראשון וע"כ לא מהימן מה שאומר תנאי דאין עליו שם עדות כלל ע"ז, אף דל"ל א"ס דלא הי' תנאי וע"כ באין כ"י יוצא ממ"א נאמנים במגו ואפי' ע"א אומר תנאי נאמן דע"ז א"ל דהוי מיגו במא"ס דדוקא שלא לבטל השטר לגמרי אמרי' א"ס שכל שטר נכתב בהכשר משא"כ לענין תנאי מנא ידעינן, והא דדיינינן מן הסתם דל"ה תנאי היינו דהוי סברא גדולה כיון דלא נזכר התנאי בהשטר מסתמא לא הי' תנאי וכמו דמחייבי' לפרוע והלוה א"נ לומר פרוע ול"א דהוי תרו"ת משום דא"ס דל"ה פרוע משום שטרך בידי מ"ב א"ו דזה ל"ה בגדר א"ס וכן תנאי וע"כ נראה פשוט דעדים אחרים ודאי נאמנים לומ' תנאי דל"ש בהו לומר אינו חו"מ משא"כ עידי השטר עצמם שבאים לגרע עדותן וכיון דגזה"כ הוא כיון שהגיד כו' אין יכולין לגרע עדותן שוב ראיתי בס' קצה"ח כתב כן בשם הגי"ת והוא ז"ל השיג עליו מתשו' הרשב"א עי"ש אמנם המעיי' בתשו' הרשב"א יראה להדי' דמיירי היכא דעידי השטר לפנינו ואומרים של"ה תנאי דאז ודאי הוי תרו"ת משא"כ באם אינם לפנינו דאז נראה פשוט דעדים אחרים נאמנים ול"א בזה א"ס וע"כ באין כ"י יוצא ממ"א אפי' ע"א נאמן משא"כ באנוסים היינו דהוי לגרוע השטר אמרי' א"ס א"כ י"ל שפיר דאין ע"א נאמן וצריכים כ"א להעיד ע"ח ודוק, ובזה י"ל קושית תוס' שהקשו נימא פ"ד די"ל כיון דצריך להעיד ע"ח ג"כ שהי' אנוס א"כ נהי ע"ע פ"ד משום דא"א מע"ר אבל ע"ח מה"ת ליפלג דבורי' וא"כ כ"א מעיד ע"ע שהי' אנוס מ"נ ועד השני מעיד שהי' מ"מ והוי הכחשה בעיקר העדות, גם י"ל דאין מקבלין עדותו על חבירו כלל כיון דבזה מוציאו מחזקת כשרות וע"כ ל"ש פ"ד ודוק היטב בכל זה

תוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים הא הוי מב"ע והקשו המפורשים דעל גופי' דברייתא דשם הו"ל לאקשויי למה ברישא נאמנים, והי' נ"ל בפשוט דשם י"ל דמהני מגו במקום א"ס כיון דאינהו הוי ג"כ תרי דאמרי אנוסים כו' אבל כאן דהוי העדים עצמם החתומים על השטר וכיון שהגיד שוב אחו"מ ול"ה בגדר עדות כלל וא"נ רק משום מיגו הקשו תוס' שפיר כך עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה אמנם ראיתי בס' הפלאה שסתר דרך זה וכ' דמוכח מדברי תוס' דאף בתרו"ת ל"א מגו במא"ס מדתי' תוס' דמש"ה ל"מ במגו דפרוע משום דהוי במקום א"ס ועוד דאין חו"מ א"כ מוכח בתי' הראשון דאף דחו"מ ל"מ במגו, עיי"ש, ואני אומר דמשום הא לא ארי' חדא דאיך יעלה עה"ד דחו"מ דע"ז סובב כל הסוגי' דאין חו"מ ולרמב"ח ודאי לא אזלי תוס' דא"כ לא תירצו בתי' השני, רק נ"ל דהפי' הוא כך בתוס' בתי' הראשון תירצו דהוי מגו במקום א"ס והיינו כיון דחו"מ ואין על הגדתם שם עדות מש"ה הוי שפיר מגו במקום א"ס ובתי' השני תירצו בקיצור כיון דהוי חו"מ ואין על הגדתם שם עדות י"ל דלא מהימני במגו דרק הבע"ד נאמן במגו וכשיטת הרא"ה שהביא הש"מ וכ"כ הפ"י בסוף הסוגי' בשם הר"ן ולעולם בתי' הראשון ס"ל ג"כ דל"ה מגו משום דאין חו"מ והוי במקום א"ס ולא תי' בקצור דאין חו"מ כדי לארויי ולתרץ אף אם נאמ' דעדים נאמנים במגו, אבל היכא דיש על הגדתם שם עדות ויש להם מגו ג"כ שפיר י"ל דנאמנים ואדרבה נראה להוכיח כן חדא מדלא תי' תוס' בסוף הסוגי' על מה שהקשו דליהמני לבתראי במגו דא"ב אמרי דעדיין פסולים ולמה לא תי' דהוי מגו במ"ע וכמו שתי' תוס' באמת בב"ק א"ו דתוס' ס"ל כאן דתרו"ת נאמנים הכת שיש להם מיגו, ועוד נ"ל להוכיח כן מדהקשו תוס' על רמב"ח בל"ק דליהמנא במגו דאנוסים מ"נ ולא תי' דהוי מגו במקום א"ס א"ו דלרב"ח כיון דס"ל דחו"מ הוי אינהו עכשיו ג"כ תרי ושפיר נאמנים וראיתי במהרמ"ש שעמד ע"ז בשני המקומות בתוס' למה לא תי' דהוי מגו במא"ס ותי' כאן דלרמב"ח ל"א א"ס מדנאמנים באנוסים מ"נ ולקמן תי' בשיטתו דכאן כיון דלרמב"ח צריכים תוס' בע"כ לתרץ דמיגו בשנים ל"א מש"ה תי' לקמן ג"כ עי"ש, אך לכאורה דוחק לומר כן דלרמב"ח ל"א א"ס דמ"ש המרמ"ש להוכיח כן בתחלת הסוגי' מברייתא וכ' לרמב"ח כיון דחו"מ הוי כמו ברישא ולבסוף כ' ועי', ובאמת ראייתו אינו מובן לכאורה דהא בע"כ ברישא טעמא אחרינא איכא דל"מ קיום וכמ"ש תוס' דהא בקטנים היינו נאמנים ברישא ואפ"ה בהו"א זו א"נ בסיפא בקטנים אף דחו"מ

ולכאורה הי' נראה להסביר דבריו דמש"ה ל"א לרמב"ח א"ס בל"ק עפ"מ שפי' הגאון פ"י דא"ס היינו דאלו הי' העדים כאן ודאי הי' אומרים דל"ה אנוסים אבל לא דא"ס דבאמת הי' כך דל"ה אנוסים עי"ש וצריך להבין לדבריו מאי מקשו תוס' דהוי מיגו במא"ס כיון דהעדים כאן ואומרים אדרבא שהיו באמת אנוסים איך שייך לומר א"ס אלו היו כאן היו אומרים של"ה אנוסים, ובע"כ צ"ל כך כיון דאין עליהם שם עדות במה שאומרים אנוסים כיון דהוו חו"מ ע"כ אמרינן שפיר אלו הי' בגדר עדות ודאי היו אומרים האמת של"ה אנוסים כך צ"ל לפי' הפ"י וא"כ שפיר י"ל דברי המרמ"ש דלרמב"ח כיון דס"ל דחוזרים ומגידים ואפ"ה אומרים אנוסים היינו שוב ל"ש לומר אנן סהדי אלו היו כאן היו אומרים שלא היו אנוסים וא"ש

אך עדיין קשה דהתוס' הקשו ג"כ על אנוסים מחמת ממון וע"ז שייך שפיר א"ס כיון דא"א מע"ר, אמנם פי' הגאון הנ"ל צל"ע דלפמ"ש הרא"ש דאף באומרים העדים האחרונים דעדיין הראשונים פסולים בגזלנותא וכדומה אפ"ה הוי תרי ותרי דא"ס על כל שטר שנכתב בכשרות ודאי דא"א לומר כפי' הפ"י א"ס דהעדים היו אומרים שאינם גזלנים דמה יתן ומה יוסיף הגדתם כיון דעל גופן של עדים מעידים שהם פסולים אלא בע"כ דא"ס דהשטר הוא כשר וזה ברור ואף לשיטת התוס' דלית להו סברת הרא"ש מ"מ לא מן השם הזה הם חולקים רק משום דמעידים על גופן של עדים כמ"ש הפוסקים, ואף גם זאת נ"ל להוכיח דהתוס' סברי דהך א"ס הוא בפשוט דהשטר כשר ולא דהעדים היו אומרים כן ממאי שהקשו תוס' בד"ה לא מגבינן בי' וא"ת והא ר"נ סובר כו' ותי' דל"ש כאן חזקה דאמרי' אנוסים מ"נ עי"ש ולפי"ז נראה לכאורה היכא דעידי השטר לפנינו ואומרים שלא היו אנוסים וקטנים ועדים אחרים אומרים הייתם אנוסים הו"ל למימר דמגבינן בהשטר כיון דבע"כ מוציאים אותם מחזקתם כיון שהם לפנינו ואומרים שלא היו אנוסים ועל גוף ההלוואה אינם יודעים העדים אחרים ול"ד להכחשה דעלמא עד"מ שהעדים ראשונים אומרים ראינו שלוה ראובן משמעון ועדים אחרים אומרים ראינו באותו שעה שלא לוה כלום דאין עיקר עדותם שהעדים משקרים רק שאומרים שיודעים שראובן לא לוה וא"כ כמו שיש עדים שלוה יש ג"כ עדים שלא לוה, אבל בכאן עיקר עדותם על העדים עצמם שהיו אנוסים ושמשקרים במה שאומרים שלא היו אנוסים והוי כאלו באו לפסול אותם מחמת שהוכחשו בעדות אחרת עמם ואמרי' זו באה בפ"ע ומעידה ולפי סברא זו אם נימא כסברת הפ"י לא שייך תי' תוס' דאין להם חזקה כיון שאומרים אנוסים מ"נ דהא אנו אומרים אלו היו כאן היו אומרים שלא היו אנוסים והי' להם חוקה א"ו כפי' הרא"ש הנ"ל דעיקר א"ס