חמדת שלמה חלק ב עו

דמתני' היינו מחמת זמון א"כ ה"ה אנוסים דברייתא י"ל דמיירי מחמת ממון ול"ש תי' התוס' כיון דלפי דבריהם היו רשעים שפיר מצינן לאוקמי אחזקה ומצינן למימר דהא דקתני בברייתא א"נ היינו משום דזו באה בפ"ע ומעידה כקושית התוס' וע"כ א"ש הברייתא דא"נ ומגבי' בי' כיון דאנוסי' היינו מיירי מחמת ממון אוקמי' אחזקה כקושי' התוס' וקטנים ופס"ע י"ל ג"כ לרמב"ח דעדים אחרים א"נ משום חזקה דאין העדים חותמי' כו' וכמ"ש תוס' דמש"ה העדים עצמם א"נ אפי' אי אמרינן בשטר חו"מ משא"כ במתני' קאמר רמב"ח שפיר דאם אומרים אנוסי' מ"נ כיון דבשטר חו"מ נאמנים ומפסל השטר דכאן ל"ל כיון דהוי תרו"ת נימא זו באה בפ"ע חדא דהא אומרי' אנוסי' מ"נ וליכא חזקה כמ"ש תוס' ותו דבשלמא בעדים אחרים י"ל שא"י אם ההלוואה הוא אמת או שקר רק שיודעים שהעדים היו אנוסים משא"כ כשהעדים עצמם אומרים אנוסים היינו מ"נ פשיטא שכוונתם שיודעים שלא הי' הלוואה דאי יודעים מההלוואה מה"ת יופסל השטר כיון שהענין הוא אמת והם חתמו א"ו שלא הי' הלוואה והענין הוא שקר ע"כ הוי שפיר תרו"ת לענין גוף ההלוואה ע"כ קרעינן להשטר דלפי"ז מצינן למימר דתפיסה ל"מ כיון דמברייתא לא מוכח ומכש"כ לרבא דס"ל ביבמות דתרו"ת הוי סד"ר פשיטא די"ל דל"מ תפיסה ועי' בתשו' הרשב"א הנ"ל שם מבוא' להדי' כן ועי' באס"ז בשם הר"י מיגאש דס"ל דתפיסה ל"מ ור"נ משבש הברייתא עי"ש ולפי"ז ל"ק כלל על רמב"ח ודוק

וראיה למ"ש דלכאורה יש להקשות כיון דרישא דברייתא מיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואפי' ם אומרים אנוסים היינו מ"מ נאמנים וא"כ מסתמא דומיא דהכי הא דתני בסיפא מיירי ג"כ אפי' מ"מ ובזה קשה קושי' תוס' נימא זו באה בפ"ע ומעידה ותי' תוס' לא שייך וצ"ל דבזה באמת אינם נאמנים לגמרי וא"כ קשה דלשון א"נ יסבול שני משמעות והוא דחוק קצת, אמנם לפמ"ש י"ל דלר"נ מודעא הי' דברינו א"נ אף דניתן לכתוב ול"ל האי סברא כיון שיכולים לחזור מעדותם ע"י כתיבת שטר מודעא הוי כאלו לא העידו ומש"ה ס"ל לרבא דאנוסים היינו מחמת אונס שרצה לקחת ממונם א"נ ואף דאיכא למימר דלא ידע הא דר"ל מ"מ כבר העידו עדות שקר ועברו על ל"ת בשביל ממון וכתבתי לעיל דלכאורה אף לרבא קשה דלמא טעי בדמר בר"א וכת' לעיל דלרבא אין זה סברא כלל ובאמת עדיין לא הונח לי הא כל כמה דמצינו לתרץ העדים מתרצים העדים ודבורם שלא יהיו מוכחשים וא"כ ה"נ הו"ל למימר דטעי בדמר בר"א

אך נראה די"ל כך דודאי היכא שיש על הדברים גדר עדות אך שיש ריעותא בעדותם שנראים כמוכחשים שפיר אמרינן לקיים עדותם אפי' במשמעות רחוק כדי שלא יהיו מוכחשים, וכן הא דכ' הרמב"ם אם ראה א' קושר ומתיר בשבת אינו נפסל עד שיודיעו שזה אסור אבל בלא"ה לא פסלינן ליה, משא"כ היכא דהעדים עצמם אומרים אנוסים מ"מ וכיון דאדם קרוב אצל עצמו אינם בגדר עדות ובאמ' אינו נפסל דמסלקינן עדותו לגמרי ובזה אין אנו צריכים לדחוק ולומר דטעו כדי לקיים עדותם כיון די"ל דאינם עדות כלל מטעם אדם קרוב א"ע מנ"ל לדחוקי ולומר דטעי במאי דאין סבר' כלל לרבא כדי לקיי' עדות' אדרב' י"ל דאינם עדי' כלל לענין זה משא"כ אם עדים אחרי' אומרים אנוסים מ"מ דנפסלי' מחמת כך כיון דודאי הוי עדות ע"כ כדי שלא להוציא שום ישראל מחזקת כשרות ראוי לחזור אחר כל הצטדקאות וי"ל שפיר אולי טעו והוי סברי כיון שיכולים להיות חוזרים ומגידים דלא ידעי הא דר"ל והוי ס"ל דאין כאן עדות כלל כמו מר בר"א, ולפ"ז א"ש סיפא דברייתא אף באנוסים מ"מ וא"ל דעדיין לא הוי דומי' דרישא דמיירי אפי' אמרו אנוסים מ"מ דהיינו שלקחו שוחד די"ל דזה ודאי דחוק לפרש אנוסים שלקחו שוחד דאין זה בגדר אונס וצ"ל דהא דהכניס הרמב"ם שוחד לקחנו בגדר אונס היינו דיצרו אנסו וזה שייך לומר אם העדים עצמם אומרים כן יש התנצלות קצת דל"ה רשעים להכעיס רק דיצרו אנסו משא"כ אם עדים אחרים מעדים עליהם שלקחו שוחד אין להכניס זה בגדר אונס דמנא ידעו דיצרם אנסם וזה פשוט, אך לפי חילוק זה שכתבתי לעיל י"ל דאף לדידן דקיי"ל כמר בר"א דהיכא דיכולין לחזור ולהגיד כגון במודעא אין כאן שם הגדה על השטר אפי' הכי היכא דעדים עצמם אומרים מ"מ לא אמרי' דטעו ולא ידעו הא דר"ל דאדם קרוב אצל עצמו ומסלקינן עדותם לגמרי

אמנם נראה לדקדק בלשון הרמב"ם דהוסיף על לשון המשנה באין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לומר אנוסים היינו קטנים פסולי עדות מוטעים היינו ואין דרכו של הרמב"ם להוסיף על לשון הגמר' [ואפ"ל דנקט אגב בבא קמייתא עיי"ש] וי"ל ע"פ מה שכ' תוס' ביבמות דף קיו להקשות לרבא דחייש לגמלי פרחא והקשו ממס' מכות דאמר התם דל"ח לגמלי פרח' ותירץ בשם הר"ר מנחם דהתם ה"ט דהו"ל למטען הכי ועי' בחי' ריטב"א למס' מכות דדחה תי' זה די"ל מחמת ביעתותא לא טעני הכי וכיון דכתיב והצילו העדה הוי להו לטעון עבורם מאי דאפשר ולפ"ז י"ל דמשום הכי מחמת ממון פסולים, ול"ל דלמא לא ידעי הא דר"ל דודאי א"א להו דא"נ משום דמשוו נפשייהו רשעים, וא"ל דלמא לא ידעי הא דר"ל דהו"ל למטען הכי וכאן ל"ש סברת הריטב"א ואם טוענים כן י"ל באמת דנאמנים דודאי לאו כ"ע דינא גמירי שצריך להפסיד כל אשר לו שלא יחתום בדבר הפסד ממון חבירו ועי' בספר הפלאה שגמגם לשיטת הסוברים דאם אונסים לקחת ממונו כדי להראות ע"ח פטור ואף דנ"ל פשוט דהכא שאני דלאו משום הפסד מ"ח אתינן עלי' דא"כ הוי מציל מ"ח בממונו וע"ז י"ל דפטור היכא דלא הציל ממון חבירו רק משום לא תענה אתינן עלה דמחויב להפסיד כל אשר לו שלא יעיד עדות שקר וכן העלה בספר הפלאה שם מיהו אם כי זהו ברור אעפ"כ אין זה דבר פשוט שידעו דין זה כקטן כגדול ואם אומרים העדים שטעו בזה הואיל ואין כ"י יוצא ממ"א י"ל דכ"ע מודים שנאמנים היכא שאומרים אנוסים מ"מ שהיו רוצים ליקח ממונם, ואתי' לשון הרמב"ם על נכון שכ' אנוסים היינו סתם והוסיף מוטעים היינו דמשום זה אף אנוסים מ"מ יש להם להתנצל שטעו בזה ואם אינם אומרים כן אינם נאמנים, ולפ"ז אין אנו צריכים לומר דחזר הרמב"ם ממ"ש בפי' המשניות דשם מיירי היכא שאינם טוענים מוטעים היינו ע"כ נקט אנוסים מחמת הפסד ממון גם כן ודוק, ובזה י"ל מאי דסיים רבא בלישנא דבתרא מ"ט אאמע"ר לכאורה הוא שפת יתר דהא אף בל"ק מש"ה א"נ אנוסים מ"מ משום דא"א מע"ר ולפמ"ש י"ל דסיים הכי לאורויי שהב"ד צריך לומר להם דמש"ה א"נ משום דאא"מ עצמו רשע דאולי יאמרו שלא ידעו שאסור לעשות כן וטעו בהכי דאז נאמנים כיון דאין כ"י יממ"א משא"כ בלישנא קמא דמיירי בכ"י יוצא ממ"א ל"מ להו דטעי ודוק ולדינא צריך עיון לפע"ד מאחר שלא הוזכר מזה בפוסקים ומידי ספיקא דדינא לא יצא היכא שהעדים טוענים שלא היו יודעים שאסור לעשות כן ודוק היטב

נחזור לדברי מוהרמ"ש הנ"ל דלפ"ש ק' כיון דהוי כאלו לא העידו כלל דמש"ה ל"ה תרו"ת א"כ אף באנוסים מ"מ לא משוי נפשייהו רשעים וכבר כתבתי לעיל ליישב עיקר קושייתו די"ל לרמב"ח דתפיסה ל"מ וליישב ראיתו מתוס' כתבתי במק"א דצריך דוקא עדים לזה שאומרים אנוסים וע"כ צריכים דוקא להעיד כ"א ע"ח שהיה אנוס עיי"ל, וליישב דלא קתני במתני' הפה שאסר דלאו משום הפה שאסר לחוד נאמנים רק משום דהוי תורת עדים עליהם במאי שאמרו אנוסים היינו וע"כ לא קתני הפה שאסר לארויי דל"ד לאינך, ולפ"ז אם אחד אומר אנוס הייתי י"ל דא"נ ול"ד לא' אומר תנאי דנאמן באין כ"י יוצא ממקום אחר לא