חמדת שלמה חלק ב עה

הרמב"ם בפי' המשניות למה לא יהי' נאמנים לרמב"ח משום דאינו מע"ר כיון דאמרי' היכא דיכולים לבטל עדותן הוי כאלו לא הגידו כלל א"כ למה יהיה זה מעשה רשע במה שחתמו מחמת אונס ממון נימא אדרבא דאין כאן רשעות כלל כיון דלא הגידו עדיין ובידם להודיע לב"ד שחתמו מחמת אונס ואין כאן עדות בשלמא אי אמרי' אף דחו"מ אפי' הכי עדות הראשון הוי ג"כ בגדר עדות א"כ מע"ר כיון שאומר שחתם מיראת הפסד ממון אבל א"נ כיון דחו"מ לא הוי הגדה ראשונה כלל וא"כ אינו בכלל עדות א"כ יהיו נאמנים, ואין לומר אם לא באו לב"ד היו באים לידי הפסד ממון זה לא ניתן להאמר כלל כיון דאין כאן עדות ולא כוונו להזיק רק להציל ממונם, ומכש"כ לשיטת הסוברים דמראה על ממון מחמת יראת הפסד ממונו פטור מלשלם וע"כ הכא ה"ט משום איסור לא תענה וכ"מ בס' הפלאה ואם כן הכא כיון דיכולים להיות חוזרים ומגידים אין כאן עדות פשיטא דאין כאן רשעות אף לאינך פוסקים מ"מ כיון דבידם לבוא לב"ד אין כאן אפילו גרם הפסד ואם כן למה לא יהיו נאמנים

ועפי"ז היה נראה לי ליישב מאי דתמיה לי טובא בל' הרמב"ם שלכאורה נראה ששינה משנתו מלשון הגמ' שכ' אנוסים היינו נאמנים ולא ביאר שצ"ל דוקא מחמת נפשות, וסיום דברי הרמב"ם תמוהים יותר שכ' אבל אמרו פסולים היינו בעבירה או שוחד לקחנו א"נ וקשה למה לא כ' רבותא טפי דאפי' אמרו העדים מיראת הפסד ממון כמו דמשמע פשטא דלישנא אנוסים היינו מחמת ממון אבל שוחד לקחנו אינו בגדר אונס ולרמב"ם צריכים לדחוק דיצרו הוא דאנסו ותמוה למה לא פי' כפשוטו והיותר תמוה שבפירוש המשניות ביאר להדיא אנוסים מחמת ממון היינו שהיו יריאים שילקח ממונם וכש"כ אם אומרים שוחד לקחנו וכיון דשוחד לקחנו הוא כש"כ מאנוסים סתמא א"כ למה השמיט בחבורו הדין שאינו פשוט וכ' הדין הפשוטי וחידוש שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ז"ל ורבינו הגדול בש"ע שינה באמת לשון הרמב"ם וכ' להדיא בבא דנאמנים אם אומרים מ"נ וכתב גם כן אם אמרו אנוסים מ"מ א"נ אבל על הרמב"ם קשה להבין דברותיו הקדושים

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדברי הרמב"ם מדוקדקים מאוד דהנה להקושי' שכתבתי לעיל לשיטת המהרמ"ש והיא שיטת הרמב"ם במודעא דס"ל אפי' כ"י יוצ' ממק"א נאמנים א"כ למה לא יהיו נאמנים לרמב"ח אנוסים מ"מ כיון דבידם לחזור עדיין לא הגידו, ע"ז י"ל כיון דרבא ס"ל כר"נ דבמודעא א"נ כמ"ש רבא לר"נ מודעא ואמנה ה"ט וא"כ בע"כ ס"ל דאפי' היכא דיכול לבטל עדותו אפ"ה מה שהגיד כבר הוא בגדר עדות וע"כ הוי חו"מ כשאומר בע"פ עדות על המודעא ע"כ לא הי' יכול להקשות לרמב"ח כמו שהקשיתי דלדידי' הוי חו"מ ומה שהגידו כבר הוי בגדר עדות וע"כ לדידן היכא שאומרים בע"פ אינם נאמנים כלל לרמב"ח נהי דס"ל בשטר חו"מ מ"מ אף הגדה ראשונה הוא בגדר עדות וע"כ אם אומרים אנוסי' מ"מ משוי נפשייהו רשעים כיון דיש שם עדות על ההגדה ראשונה וע"כ א"נ, ולפי"ז י"ל לפמ"ש הר"ן בריש מס' ר"ה שהקשו על שטרי המוקדמין הא העדים פסולים ותי' כיון דקי"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואעפ"י דקי"ל כר"א וצריך דוקא שטר אקנייתא ואז אין כאן מוקדם מ"מ מאן דלא גמר כר"א לאו רשע הוא [ואף דבזמן המשנה לא הי' פלוגתא דאביי ור"א אפ"ה מצינן למימר דטעי וכן צ"ל לאביי דלדידי' בע"כ דמיירי באופן דהוי מוקדם לכ"ע ואפ"ה מצינן למימר דטעי]

ולפי"ז אף אנו נאמר למה לא יהיו נאמנים אנוסים מ"מ משום דאין אדם מע"ר הא יכולים לומר דטעי בהא שלא היו יודעים דעדים החתומים עה"ש כמי שנחקרו עדותן בב"ד וכיון שיכולים להיות חו"מ לפי טעותם עדיין לא הגידו כלל [ועי' ברמב"ם שכ' אם ראו אותו קושר ומתיר בשבת אינו נפסל בכך שדבר זה א"י לרוב עם], והא דר"ל ודאי אינו סברא חיצונה כ"כ והא ראי' דרבא לא פריך מס' חיצונה רק דאמר ר"ל וא"כ קשה דלמא לא ידעי הא דר"ל, אך רבא לשיטתו א"ש דלדידי' הוי ס' חיצונה אף דיכול לבטל עדותו אפ"ה הוי בגדר הגדה דמש"ה א"נ לומר מודעא הי' דברינו א"כ לדידי' שפיר משימים עצמם רשעים דנהי דטעי והוי ס"ל דחו"מ מ"מ ככר עברו בהגדה ראשונ' על לא תענה ולומ' לרבא דטעי בדמר בר"א והוי ס"כ דהיכא דחו"מ אין על הגדתם שם עדות זה אין סברא כלל לרבא לומ' דטעו והמציאו סברא מחודשת לומר כיון שיכולים לבטל עדותם אין שם עדות עליהם משא"כ בדר"ל שפי' מצינן למימר דלא ידעו הא דר"ל ע"כ קאמר רבא שפיר דבאנוסי' מ"מ א"נ דאפי' לא ידעי הא דר"ל אפ"ה משוי נפשייהו רשעי' משא"כ לדידן דקי"ל כמר בר"א דמודעא הי' דברינו נאמנים אפי' בכ"י יוצא ממק"א במ"ש הרמב"ם וכיון דזה סברא אמיתית דהיכא דיכולים לבטל עדותן אין שם עדות על הגדה ראשונה רק דבאמת א"י לבטל עדותן משום דעדים החתומים עה"ש כו' אעפ"כ י"ל דהעדים לא ידעו הא דר"ל והוי ס"ל דבשטר חו"מ וכיון דיכולים לבטל עדותם אין כאן עדות ול"ה רשעים ע"כ כ' הרמב"ם דדוקא באומרי' שוחד לקחנו דאז ודאי משוי נפשייהו רשעים בלקיחת שוחד אבל באנוסים מ"מ סתם דהיינו שהיו יריאים מן הפסד ממון י"ל דל"מ נפשייהו רשעים די"ל דטעי בדר"ל וע"כ כ' הרמב"ם סתם אנוסים היינו נאמנים וי"ל אפי' אנוסים מ"מ והי' אפשר לומר דע"כ הא דר"ל הוא דבר הגלוי וידוע לכל דאל"כ איך אפשר לדון על השטר הא כל עדים יכולי' לומר סברנו שיוכל לחזור ולהגיד וע"כ אין עדותם כלום ונראה דזה פשוט דבלא אונס א"ס דלא חתמו שקר אבל באמרם אנוסי' ויש להם מיגו שפיר מצינן למימר דל"ש בזה א"א מע"ר] והנה בסוף לשון הרמב"ם בדין הנ"ל כ' וכן אם אומרים אמנה הי' דברינו א"נ שהמעיד על אמנה כמעיד עדות שקר נראה דשינה לשון הגמ' אעולה לא חתמי משום דקשי' לי' דלמא לא ידעי הא לזה פי' הרמב"ם הך אעולה ל"ח דהוא בעיניהם כאלו העידו עדות שקר ועי' כך נראה ליישב לשון הרמב"ם שיהי' נכון ומזוקק כדרכו תמיד בלשונו הצח לולי שרבותינו לא פירשו כן וקשה להמצא דין וצריך עיון וביקור בספרי מפרשי הרמב"ם זצ"ל והנה למה שהוכחתי דלרמב"ח אף דיכולי' לחזור ולהגיד אפ"ה הוי על הגדתם שם עדות א"כ הדרי קושית המהרמ"ש לדוכתי' נימא דהוי תרי ותרי ולמה יהיו נאמנים לגמרי

ונ"ל דהא דאמרי' בתרי ותרי מהני תפיסה לאו דבר ברור הוא רק דהתוס' והרא"ש הוכיחו כן מתי' ר"נ דמשני אוקי תרי להדי תרי ולענין מה א"נ ע"כ צ"ל דתפיסה מהני וכמו שפי' רש"י ועי' בב"י סי' מ"ו שהביא בשם תשו' להרשב"א דהא דתפיסה מהני הוא משום תרו"ת הוי סד"א אבל אי הוי סד"ר ומדאורייתא מוקמי' אחזקה באמת ל"מ תפיסה עיש"ה בתשו' הרשב"א, ולפי"ז ל"ק לרמב"ח בלישנא קמא די"ל דהוי ס"ל בתרו"ת ל"מ תפיסה וע"כ קאמר שפיר דנאמנים כיון דהשטר בטל לגמרי כיון דאפי' תפס ל"מ ואין לומר לפי"ז תיקשי על הברייתא לפי הו"א זו קושית הגמ' ומגבינן בי', הנה מלבד דאין זה קושי' כ"כ די"ל דאלימא לרבא לאקשויי מדר"ל דמוכח דלא מהימני כלל כיון דאינם חו"מ

אמנם יש עוד ליישב לפימ"ש התוס' לקמן כיון דר"נ ס"ל זו באה בפ"ע ומעידה למה לא מגבי' בי' נימא זו באה בפ"ע ותי' דשם אינם באים להוציאם מחזקה משא"כ כאן בפסולי' ובאנוסי' מ"נ ל"ש לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל עי"ש והנה לרמב"ח דס"ל לפי הו"א זו דאפי' אי אמרי' בשטר חו"מ אפ"ה א"נ לומר קטנים היינו משום חזקה י"ל ה"ה עדים אחרים א"נ דמ"ש בין עדים אחרים לאותן עדים כיון דחו"מ ואפ"ה א"נ וכיון דלרמב"ח אנוסים