חמדת שלמה חלק ב עד

דל"ה ברי וגם אי הוי קטן ממש וטעין ברי גמור י"ל דל"ה ברי דאין תביעת קטן כלום ולשיטת רש"י באמת צ"ל דטענו בס' עפ"י עד חייב] אמנם לשיטת הראב"ד דס' בפ"ב מה' גזלה דטענו בס' עפ"י עד פטור משבועה וסובר דגדול האומ' א"ל אבא הוי ברי מקשה שפיר מאי דוחקי' לאוקמי' כראב"י לוקמי כרבנן ובשבועת ע"א וקמ"ל דאמר לי אבא הוי ברי דזהו רבותא גדולה אך אם נאמ' דהלכתא כראב"י א"ש כיון דהלכתא כראב"י ממילא מוקי' לה בסתם שבועה דהיינו שבועת מב"מ ובזה דברי הראב"ד מבוארים שכ' אומר אני שזה מחלוקת ראב"י ורבנן, אך לפי"ז יהי' מוכח דהלכתא כראב"י מדלא מוקי בשבועות ע"א כנ"ל וסיי' ע"ז שאין זה תמי' ואדרבא הרב פסק ג"כ כראב"י ודוק היטב, ודע דיש לפקפק על מ"ש דקשי' לראב"ד אליבא דרבנן איך דרשי שבועת כו' הא יכולים לדרוש ולא בין היורשים רק ליורשי הנתבע והתובע תובע בעצמו אך לפי"ז י"ל בפשוט דק"ל מאי מקשה הגמ' לרו"ש האי שבועת כו' מאי עבדי דלמא סברי כרבנן דראב"י ומוקי לי' ולא בין היורשים למעוטי יורשי תובע ע"כ פי' הראב"ד דבברי ממש אף רבנן מודים וליכא למעוטי יורשים ודוק היטב

הרמב"ם פי"ד מה' טוען ה"ז כ' אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל כיצד אכלה בפניו כשהי' קטן שנה א' ושתים אחר שהגדיל וטען אתה מכרת לי אתה נתת לי אין זה כלום עד שיאכל ג"ש אחר שהגדיל וכ' המ"ל דברי רבינו צ"ע דלמה לי' לתלות הטעם משום א"מ בנכסי קטן ת"ל דקטן לאו בר מכירה הוא ועי' מ"ש ליישב, ולפע"ד נראה פשוט דהא כ' הרמב"ם פכ"ט מה"מ הי"ז פחות מבן כ' כו' כזה הורי רבותי ואני אומר שאפי' קטן שמכר קרקע מנכסי אביו וכשנעשה בן כ' ולא מיחה נתקיימה בידי הלוקח שהרי רצה בממכרו וכ"פ בש"ע ולפי"ז לא ידעתי מקום קושי' ודברי הרמב"ם מבוארים דאי לאו דאין מחזיקין בנכסי קטן וזה טוען שקנאו ממנו כשהי' קטן ואח"כ כשנתגדל תיכף כיון ששתק ממילא נתקיים המכר והחזקה הוי ראי' שקנאו מש"ה צריך לומ' דאין מחזיקין בנכסי קטן וא"כ אין ראי' כלל שקנאו

הן אמת דלפי"מ שדקדק הסמ"ע מל' הרמב"ם שכ' כיון שלקח המעות דדוק' קבלת מעות בעינן וא"כ עדיין קושית המ"ל על בבא דאתה נתת לי אך לפמ"ש הה"מ הטעם שלמד הרמב"ם דין זה ממאי שאמרו במתקדשת למיאונין א"כ אין חילוק בין מכר למתנה ולישנא דהרמב"ם שכ' כיון שלקח המעות י"ל דלרבותא נקט הכי דהו"א דלעולם לא נתרצה במכר והא דלא חזר תיכף דלמא לא הי' לו המעות אז להחזיר ללוקח ותו י"ל דל"מ במתנה דמסתמא אי לא עביד לי' נייח נפשי' לא הי' נותן לו אף דהי' קטן מש"ה אמרי' מסתמא כיון דלא מחה בגדלות עדיין על דעתו הראשונה עומד אבל במכר דזוזי הוא דאנסי' הו"א דלעולם דעתו כל כמה שיכול לחזור יחזור בו מש"ה השמיענו הרמב"ם דאפ"ה א"י לחזור עכ"פ יותר עדיף לומר כן דבזה דברי הרמב"ם בה' טוען אתי' כפשטי' וצע"ג על המ"ל שלא העיר בזה

ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושי' הראב"ד על הרמב"ם שכ' דבגמ' מוכח דאף שלשה שנים אחר שהגדיל ל"מ וכ' הלח"מ דסובר הרמב"ם דג"ש ודאי לא יניח לו אחר שהגדיל ולומר שלא ידע כלל ג"כ אין סברא דמסתמא כשהגדיל יוודע לו הדבר רק שתי שנים מניח לו שנראה לו שעדיין לא החזיק עיש"ה, ועל דבריו ק"ל דאם זה כוונת רבא להוכיח מהא דאמר בנכסי קטן אפי' הגדיל מנ"ל לדמות זה לאין מורידין קרוב לנכסי קטן כיון שיודע שהי' של אביו למה לא נאמ' דימחה לו ואף שתי שנים לא יניח לו לאכול כמו דזה סברא פשוטה שלא יניח לו לאכול ג"ש בשלמא אי הוי אמרי' הטעם שלא ידע יש לדחוק כמ"ש התוס' שם וגם בזה מגמגם המהר"ם שיף שם אבל לפמ"ש הלח"מ דיטעה בדין מנ"ל לרבא להוכיח זה אם זה הי' סברא פשוטה לרבא ל"ה צריך להוכיח מר"פ וצ"ע

ולפמ"ש י"ל דה"ה אפי' הגדיל די"ל דזהו סברא פשוטה דכשהגדיל יוודע לו הדבר וגם זה י"ל לסברא פשוטה דאם אין החזקה מועיל בקטנות אם אכל רק שנה אחת בקטנות אף שאכל ב' שנים בגדלות ל"מ רק דרבא בא להוכיח דלא נימא היכא אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן היכא שעדיין הוא קטן וא"כ בע"כ צריך לטעון שקנאו מאביו דאין מכירת קטן כלום אם כן הוא עצמו מודה שלא היה להקטן שום דו"ד בהשדה ממילא ל"מ חזקתו אבל היכא שהוא טוען שקנאו מהקטן א"כ הוא טוען שהקטן יודע מהשדה דהא אומר שמכרה לו בזה הוא דחזקתו מהני רק הא אין מכירת קטן כלום משום הכי נקט אפי' הגדיל עתה דהו"א כשהגדיל נתרצה תיכף וכס' הרמב"ם הנ"ל קמ"ל דל"מ וא"ל מנ"ל להוכיח זה דלמא אמרי' כשיגדל ימחה בודאי ז"א דהא לפי שיטת הרמב"ם היכא דמכרה לו בקטנות תיכף כשהגדיל נתקיים המכר ודלמא עדיין לא ידע ונהי דזהו סברא פשוטה דכשיגדל יוודע לו הדבר מ"מ צריך לזה משך זמן מה וא"נ דמחזיקין בנכסי קטן כשהגדיל וזה טוען שקנאו ממנו בקטנות דמהימני' ליה בזה קשה איך מורידין אחר לנכסי קטן ניחוש תיכף כשהגדיל יטעון שקנאו בקטנות ועדיין לא נתוודע הדבר ע"כ הוכיח שפיר דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל דכמו שזהו סברא פשוטה להוכיח מר"ה דבקטנות לא ידע מסתבר ממילא דגם בגדלות לא יוודע לו תיכף ונפיק מיני' חורבא אבל זה יכול להיות סברא פשוטה דשתי שנים בגדלות ל"מ דכל החזקה צריך להיות בזמן הראוי להחזיק ודוק

דף יח ע"ב מתני' העדים שאמרו כו' הרי אלו נאמנים כו', יש לדקדק הרי עיקרא מאי דתני הכא הוא אגב גררא דמודה ר"י דאמרי' הפה שאסר כו' וכמו מתני' דלקמן אשה שאמרה אשת איש הייתי כו' א"כ למה לא קתני במתני' הפה שאסר כו' כמו דקתני במתני' דלעיל ולקמן כיון דע"כ טעמא הוא משום הפה שאסר וכמו"ש רש"י והר"ן

גם יש להסתפק איך הדין בעד אומר אנוס הייתי ועד אומר לא הייתי אנוס, והנה בתנאי נסתפקו הגמ' בעד אומר תנאי כו' ובאנוסים היינו לא נתבאר בגמ' וליכא למיפשט אונס מתנאי לא מבעי' לשיטת הסוברים בעד אומר תנאי נאמן אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר דתנאי לא הוי רק פי' הדברים ודאי דאין ללמוד אונס מתנאי אלא אף לשיטת הסוברים דעד אומר תנאי מיירי באין כ"י יוצא ממ"א ומטעם מיגו נאמן, ולפ"ז נראה לכאו' דה"ה באומר אנוס הייתי דנאמן במיגו בכ"ז נלענ"ד דיש להסתפק בזה כאשר אבאר

עוד יש להסתפק בפי' אנוסים היינו איך הוא אמירתם אנוסים היינו אם צריכין להעיד כ"א על חבירו שכ"א אומר שהוא וחבירו הי' היו אנוסים או סגי שכל א' יעיד על עצמו שהוא היה אנוס וסגי בזה

ולכאורה היה נראה לפמ"ש המור"ם שיף לרמב"ח בלישנא קמא נהי דחוזרים ומגידים ליהוי תרי ותרי כמו בעדים אחרים, ותי' דלרמב"ח כיון דחוזרים ומגידים ל"א כלל אנן סהדי וכאלו לא הגידו כלל עדיין, וראיה לזה מתוס' שלא תי' על קושיתם לרמב"ח ליהמני' במיגו דאנוסים מ"נ דהוי מיגו במקום א"ס והנה סברת המורמ"ש נראה דהוא בר בקתא חדא עם שיטת המפורשים דמודעא היו דברינו נאמנים אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר ופי' דהכא נמי כיון דמודעא ניתן לכתוב ע"כ יש ביד העדים לכתוב המודעא מזמן השטר וכאלו לא הגידו עדיין כיון דיש בידם לבטל עדותן ואפשר דע"כ לא פליג ר"נ רק דאליבא דאמת כיון דבע"פ אינם נאמנים רק דצריכין לכתוב המודעא אבל לרמב"ח דס"ל חו"מ ע"כ כ"ע מודו דלפ"ז הוי כאלו לא הגידו כלל

אמנם לפענ"ד קשה לפ"ז היכא דאומרי' אנוסים היינו מ"מ דהיינו שהיו רוצים ליקח ממונם, וכמ"ש