חמדת שלמה חלק ב עג

ובזה נ"ל ליישב קושית הראב"ד על הרי"ף במ"ש מהירושל' דרבנן לא פטרי רק מטעם תק"ע וגם להוכיח כשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאפמ"ש, דהנה בסוגי' דב"ק הנ"ל פליגא ר"י ורחב"י אי עירוב פרשיות כתיב ופסקו הפוסקים כרחב"י וצריך להבין כיון דברייתא דרמב"ח מסייע' לר"י למה לא פסקינן כוותיה והנה בש"מ לב"ק כתב הטעם כיון דמלתא דרחב"י אזלא כרבה ודברי רבה מובאים בכמה מקומות בש"ס ע"כ פסקו כרחב"י ולפ"ז מוכח דר"י לית לי' דרבה דאל"כ אזדא לי' תירוץ הש"מ, ובאמת מהטור שם משמע לכאורה מדהקשו על ר"י ליהמנא במיגו בכמה אנפי משמע דר"י סובר ג"כ דפטור במיגו, אמנם בזה יקשה שוב מנ"ל לפסוק כרחב"י ע"כ לפי דעת הש"מ משמע דר"י לית ליה דרבה וצריך להבין אליבא דידי' למה מודה במקצת הטענה ישבע אלא ודאי דלא אמרי' מיגו לאפמ"ש אך ע"ז קשה דהא רבנן דראב"י פטרי להדיא מ"א משבועה אך לשיטת הירושלמי דלא פטרי רק מטעם תק"ע א"ש, מרא דהאי שמעתתא בירושלמי הוא ר' יוחנן אם כן ר"י לשיטתו מוכרח לומר דמצד תק"ע פטור ומאי דתיקן תיקן ומאי דלא תקנו לא תקנו אבל לדידן דקיי"ל כרבה ממילא היכא דיכול להעיז מדאורייתא פטור ע"כ מפרשינן דרבנן וראב"י בדינא דאורייתא פליגי כפשטי' דלישנא בדרבה קמיפלגי ואם כן כיון דמוכח מר"י דל"א אף מ"א לאפטורי משבועה נהי דלדידן דקיי"ל כרבה אמרי' מ"א לאפמ"ש אבל מיגו לא, ועי' ברא"ש מס' שבועות במה שהביא דברי ר"י הלוי בדין מיגו לאפמ"ש וכת' ראי' מן מב"מ ודבריו תמוהים כמ"ש הרא"ש ובזה יש להעמיד דבריו קצת אליבא דר"י ועדיין צ"ע דבריו שם

אך קשה לי לשיטת הפוסקים דעד מסייע פוטר משבועה וכן הכריע הרמ"א להלכה אם כן קשה דלכאורה יש ללמוד מק"ו דמיגו פוטר דהא עד א' לא מהני כמו מיגו דהרי בעד אחד מעיד שהשטר פרוע מדאורייתא א"נ כלל וצריך הלוה לפרוע אף בלא שבועת המלוה רק מדרבנן צריך המלוה לשבע וליטול והיכא דיש לו מיגו דמזויף נאמן אם כן מוכח דמיגו עדיף מעד אחד אם כן למה לגבי שבועה יגרע כח מיגו מכח עד אחד וכן הוא בכל המיגו שבעולם דמהני יותר מעד אחד גבי שדה אם יש עדים שהוא של ראובן ושמעון אומר לקחתי ממך ויש לו עד אחד אינו נאמן והיכא דיש לו מיגו דלא היתה שלך מעולם נאמן א"כ מוכח דמיגו עדיף מעד אחד ולמה לענין פטור שבועה יהיה להיפוך, הן אמת דמרא דהאי דינא דל"א מיגו לאפמ"ש הוא הר"י הלוי והרמב"ם והוא סובר באמת דעד מסייע אינו פוטר משבועה עיין בב"י סי' פ"ד והרא"ש דס"ל דעד מסייע פוטר משבועה סובר דלא כרמב"ם ואף לאפמ"ש אמרי' מיגו אך לדידן קש' דהרמ"א בסי' פ"ז סעי' ו' הכריע דעד מסייע פוטר ובסי' צ"ג פסק דל"א מיגו לאפמ"ש וצריך יישוב למה וצ"ע

עוד השיג הראב"ד על הרי"ף במה שכ' להוכיח מסוגיא דעלמא מדקאמר רבא דמוכח מדתני אמי דאמרינן משואיל"מ דתני אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ה"ד אי לימא דאמר חמשין כו' מה לי הוא מ"ל אבו' וכ הרי"ף בשבועות דפשטא דלשנא משמע דתרווייהו חייבים א"כ מוכח כראב"י והביא הר"ן בשם הראב"ד דלא מוכח מזה די"ל דע"כ לא פטרי רבנן אלא באמר לי אבא אבל אם אמר אני הייתי אצל אבא כשהודית בזה לא פטרי רבנן והנראה שם מדברי הר"ן דהראב"ד פוסק דלא כראב"י ממ"ש לדחות השגת הרמב"ן על הראב"ד והרמב"ם בפ"ד מה' טוען כ' אמר לי אבא פטור אף משבועת היסת ואם אמר אני יודע בודאי כו' חייב שבועה מהתורה וכ' הראב"ד על בבא דאמר לי אבא אני אומר שזה מחלוקת ראב"י ורבנן והרב פסק להלכה כראב"י ותמה הלח"מ על הראב"ד חדא דלפי' זה אין ראיה לפסוק כראב"י ותו דאם הראב"ד פוסק ג"כ כראב"י למה לי' למשכוני ולחלוק על הריף ולומר דפלוגתיה לא קאי רק באמר לי לומר דלא מוכח מהסוגיא הנ"ל דלא כרבנן כיון דסו"ס פסק דלא כוותי' גם משמע דלא אזיל כאן בשיטה שכ' בס' הזכות דפלוגתא במלתא דרבנן, ועיין בלח"מ פ' ב' מטוען שהאריך לפלפל בזה

ולפענ"ד נראה ליישב דהראב"ד לשיטתו אי אפשר לו לפרש כפי' הרי"ף וע"כ הוכרח לפירושו וממילא מכח פירושו לפי מה שסובר הראב"ד במק"א מוכח גם כן ממילא דהלכתא כראב"י דהנה הלח"מ הקשה עוד על הרי"ף מה הוכיח מלישנא דגמ' מ"ל הוא מה לי אבו' דלמא באמת ה"ק דלראב"י שניהם חייבים ולרבנן תרווייהו פטורים ועי"ש בפ' א' מה"ט מיישב זה, אך קשה לי למה לא הוכיח הריף בכח יותר אליבא דאמת דמוקי הגמ' כגון דאמר מנה לאבא כו' וקאמר חמשין ידענא כו' א"כ יש כאן חיוב שבועה ומוכח כראב"י ותו קשה לי מאי מקשה הגמ' שם ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי עבדי הא כיון דרבנן בע"כ לא דרשי האי שבועת ה' להכי א"כ לרב ושמואל ג"כ לק"מ ע"כ נלע"ד די"ל אף דרבנן פטרי בבנו משום מיגו דיכול להעיז אפי' הכי היכא דטעין חמשין ידענא כו' הוי משואיל"מ כיון דהודאה גורם בכל מקום חיוב שבועה רק היכא דאית לי' מיגו פטור וכאן דטוען איני יודע ל"ש לומר מיגו ונשאר משואיל"מ מכח ההודאה ודוק היטב בסברא זו ועי' בש"ך (סי' ע"ה) ובאו"ת ולפמ"ש מיושב קושית האו"ת שם, ויש ראיה לסברא זו מעתה משום הכי לא מצי הריף להוכיח אליבא דאמת דזה אזיל אף לרבנן ע"כ הוכרח להוכיח מהא וממיל' מיושב קו' הנ"ל מאי מקשה הגמ' על רב ושמואל דלמא סברי כרבנן ז"א דגם רבנן יוכלו לדרוש הך שבועת ה' למשויא"ל אמנם לשיטת הסוברים דלא אמרינן משואי"ל רק היכא דהוי ליה למידע וכ' הש"ך בסי' ע"ב הטעם דהיכא דהו"ל למידע אמרי' אערומי קא מערים וא"כ היכא דיש לו ראיה שא"י לא שייך משאיל"מ תו אי אפשר לומר לרבנן דקרא אתי למשאי"ל דהיכא דאמר מנה לאבא ביד אביך פטורים היורשים אבל היכא דאמר מנה לאבא בידך הוי משואיל"מ דקשה ליהמן דא"י במיגו דא"ב כ"ה כיון דבבנו מעיז אמנם כיון דחזינן דהרמב"ם פוסק אף היכא דלא ה"ל למידע אמרי' משואיל"מ מסתמא אזיל בשיטת רבו הרי"ף וממילא שגם הרי"ף סובר כן וא"כ כיון דזהו גזה"כ היכא דא"י חייב לשלם ל"ש ליהמני' במיגו אבל הראב"ד לשיטתו דפסק דבע"א דוקא הו"ל למידע תו ל"ה מצי לפרש דהסוגי' אזלא אליבא דראב"י דא"כ הי' צ"ל דגם אליבא דאמת לא דרשי רבנן שביעת ד' למשואי"ל דקשה ליהמן במיגו דא"י והדרא הקושי' הנ"ל לדוכתי' מאי פריך הגמ' על רו"ש ע"כ הוכרח לפרש דרבנן מודו בברי גמור וא"ש ודוק

אמנם כן לפי הראב"ד יש להוכיח בקיצור דהלכה כראב"י דהרמב"ן הק' על הראב"ד מסוגי' דב"ב כמו שהביא הר"ן והנה מה שתי' הר"ן דבאמת תלי' זה בפלוגתא דראב"י ורבנן לכאורה אינו מובן דפשטי' דלישנא דגמ' משמע דפלוגתי' הוא אי הוי מיגו או לא אך לפע"ד נראה בפשוט דיש לחלק אם הוא מכח אביו פוסקי' הב"ד לאביו והוא זוכה ממילא מכח ירושה אבל עיקר הפס"ד הוא על הברי שטען אביו אף דלא בא בעצמו לב"ד לית לן בה אבל שם באחים אין שייכות להאח האומר ברי שזה אחיו שיפסקו לו ב"ד רק להאח הבא מכח טענתו וכיון דברי שלו בא מכח אחר אין לו דין ברי וזה נראה ישר וברור בסברא

אך לפי"ז קשה מאי דוחקי' דגמ' לאוקמי שם בשבועות סיפא דנשבעין לקטן כראב"י לוקמי בשבועות ע"א שבא בטענת אביו וע"א מסייע אך לשיטת הסוברים דטענו בס' עפ"י עד חייב ג"כ לישבע לא אתי' שפי' הך דנשבעין לקטן כיון דל"צ לטענתו כמו דצ"ל לשיטת הרמב"ם למה לא מוקי לה בש"ש וגם לשיטת הסוברי' דטענו בס' עפ"י עד פטור י"ל דס"ל ממ"נ אי טעין ברי גמור פשיטא ואי טעין אמר לי אבא י"ל