חמדת שלמה חלק ב עב

הלכה כראב"י א"כ י"ל דמש"ה לא רצה הגמ' לאוקמי דראב"י סבר כר"י כיון דקי"ל כר"ג אך לשיטת החולקי' על הרי"ף וכנראה משיטת רש"י בגיטין דר"י סובר כראב"י ואנן קי"ל כסתמא דמתני' א"כ הוי דלא כראב"י מעתה קשה לכאורה

ולכאורה נ"ל עפי"מ דמשמע מבעה"מ דתלי הך פלוגתא בפלוגתא דרב ושמואל בשבועות לרב דמוקי סתמא דמתני' שם כראב"י הלכתא הכי אבל לשמואל דמשני שינוי' אחרינא וקי"ל כשמואל בדיני הדרינן לכללא דהלכתא כרבנן א"כ י"ל לפמ"ש מהרש"ל דעיקרא דהאי סוגי' הוא בשבועות ושם איירי אליבא דרב דאוקי סתמא דמתני' כר"א מש"ה ל"ב לאוקמי מתני' דלא כהלכתא בפרט דר"ג איירי התם ברישא דמתני' בדינא דט"ח והודה בשעורים, אמנם נ"ל עפ"י מה שהאריכו המפרשים ז"ל המהרש"ל ומהרש"א ומהר"ש דקשה אליבא דאמת לוקמי' אליבא דראב"י בל"ת דמודה דפטור וק' ליתני מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס והנה מה שתי' דאליב' דאמת י"ל כמו שכ' תוס' דלא מיתני' עלי' אם יש עדים רק בהו"א פי' רש"י בפשוט ולע"ד יש לגמגם בזה דהא צריכנן להבין תי' התוס' די"ל מיגו דפרעתי וקשה קושי' הש"מ דהא י"ל דהעדים מעידים שהודה בשעת מיתת אביו ותו לית לי' מיגו דפרעתי גם י"ל בלשון התוס' שכ' לבסוף בבנו מעיז ומעיז והוא ייתור לשון, גם על הגמ' קשה על המקשן מאי מתחיל להקשות ליתני האכלתיו פרס לפי שיטתו דנאמן בע"כ דיכול להעיז בבנו א"כ לא מצי למיתני הכי משום הסיפא

ונראה ליישב חדא מגו חדא דהמקשה הקשה ליתני כו' וא"ל משום הסיפא דהא יכול ליתני אם יש עדים שהודה בשעת מיתת אביו כקושי' הש"מ דתו לא יכול לומר פרעתי אך עדיין יש לו מיגו דפרע לבנו דא"ל דהעדים מעידים שאף לבנו לא פרע א"כ הוי אינו יכול לפטור ופטור לדעת הסוברי' כן אך י"ל דזהו אינו יכול להעיז לומר שפרע לבנו דאף דבבנו מעיז היינו מטעם שכ' הפוסקים כיון דבנו אינו יודע מהענין בבירור יוכל להיות שהי' להם איזהו אמתלא ביניהם ולא הי' רק פטומי מילי וכמ"ש הראשונים ז"ל אבל זאת לא יכול להעיז לומר שנתן לבנו מה שהבן יודע בודאי שלא נתן לו וא"כ הקשה שפיר לזה משני הגמ' הא אמרי משיב אבדה הוי מזה משמע דאין סברא כלל לומר שלא יוכל להעיז דאי בשום פעם א"י להעיז תו לא שייך לקרותו משיב אבדה אף במקום שאינו העזה כ"כ א"ו דאף זה יכול להעיז א"כ תו לא יכול למתני בסיפא ומודה דהא יש לו מיגו דפרעתי להבן והטעם באמת שיכול להעיז לשיטת התוס' צ"ל כיון דהוא אינו הבע"ד מהממון דהרי ע"כ צ"ל ממילא לשיטת ר"ת דא"י לכפור הכל ומ"ש זה ממציאה שהביאו תוס' לקמן א"ו צ"ל כמ"ש א"כ י"ל דבבנו יכול להעיז אפי' לומר שנתן לו ובזה מדוקדק לשון התוס' היטב שכ' דבבנו מעיז ומעיז להורות שיכול להעיז אפי' מה שהבן יודע בבירור שמשקר, ולפי"ז נסתר תי' המפורשים הנ"ל על רש"י דהא צ"ל מה טעם יש כאן לפטור בבנו בל"ת כיון דראב"י סובר דבבנו אינו מעיז מ"ש בנו מהוא עצמו וצ"ל כמ"ש מוהרמ"ש כיון דבנו לא התחיל רק אחר שהוא פתח להודות סובר דבנו א"י מהענין רק שנתעורר מכוחו לטעון טענת ודאי אף שא"י אבל מה שהוא יודע בודאי שהבן יודע שמשקר ממילא אין חילוק לר"א ב"י בין בנו להוא עצמו א"כ שפיר יכול למתני בסיפא אם יש עדים שהודה בשמא וכנ"ל וא"ל דאית לי' מיגו שפרע להבן דז"א לראב"י דזה ודאי אינו יכול להעיז אף שהוא פתח תחלה מ"מ הוא יודע שהבן יודע שלא פרע לו ולא יכול להעיז

ע"כ נלפע"ד הקלושה ליישב בדרך מהרש"ל דלראב"י היכא שהבן טוען אח"כ ברי אינו יכול להעיז אף אם הוא התחיל ועי' בבע"מ בגיטין סוגי' דשני כיסים פי' כן להדי' אך לא בשארי מיגו רק במיגו דמ"מ דבזה ל"א מיגו דהעזה וכמ"ש הפוסקי' ז"ל וממילא ל"ק קושי' מהרש"א ומתני' ודאי מיירי שטוען הבן אח"כ ברי דזולת זה אין מקום לשבועה כלל מש"ה ל"מ למיתני האכלתיו פרס ועי' במג"ש ובריטב"א שכ' להדי' אף לשיטת רש"י מיירי שהבן טוען אח"כ ברי וצ"ל הסברא כיון דבתבעו ל"ל מיגו מ"ש ל"ת כיון שטוען אח"כ ברי וצ"ל נהי היכא דתבעו שייך לומר דלא נאמר מיגו דלמא לא אסיק אדעתי' מ"מ היכא דל"ת אף שטוען אח"כ בריא אמרי' מיגו וא"ל דלמא ערומי קא מערים דירא שמא יתבענו ולא יהי' נאמן ז"א דהא הי' לו פנאי ליישב בדעתו תו לא שייך לומר לא אסיק אדעתי' וזה נ"ל ברור ולפי"ז ממילא מיושב הקושי' הנ"ל דא"א לומר דראב"י אית לי' כר"י דל"א מיגו כלל אבל באמת בבנו יכול להעיז כרבנן רק דאפ"ה לא מהימן במיגו מ"מ היכא דל"ת ודאי דמהימן דהא ל"ש טעמא דר"י דל"א אסיק אדעתי' וכנ"ל א"כ תיהדר קושי' המפורשי' ליתני מודה בל"ת מנה לאביך והאכלתיו פרס א"ו דס"ל בבנו א"י להעיז א"כ ממילא ל"מ ל"ת די"ל אערומי קא מערים ודוק

ולפי"ז מיושב ג"כ מאי דקשה לי לשיטת הפוסקי' דל"א מיגו לאפמ"ש וצריך להבין מה דא"ר מ"מ אמרה תורה כו' הא ל"א מיגו לאפמ"ש וצ"ל כמ"ש הפ"י דמ"א אמרי' אף לאפמ"ש וקשה לפמ"ש תוס' דקושי' רבה קאי אף לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא מ"מ נילף מהכא דל"א מיגו בעלמא ולשיטת הפוסקי' הנ"ל קשה דלמא באמת נילף מהכא דל"א משיב אבדה לפטור משבועה בשלמא לשיטת התוס' דל"ל לחלק בין שבועה לממון א"ש דקושית רבה קאי מסוגי' דעלמא דאמרי' מיגו אבל להפוסקי' הנ"ל דס"ל לחלק בין שבועה לממון קשה וצ"ל דקושית רבה קאי אליבא דרבנן דראב"י דסברי להדי' דמ"א פטור משבועה אך לפי"ז קשה מנ"ל להג"מ דראב"י סובר. בבנו אינו מעיז דלמא בהא פליגי על רבנן וס"ל דל"א מ"א לאפמ"ש ולפי הנ"ל ניחא דא"כ בל"ת ודאי יהי' פטור בבנו כיון דאית לי' מיגו אח"כ ול"ש לומר לא אסיק אדעתי' ותיהדר קושית המפורשי' הנ"ל לדוכתי' ליתני מנה לאביך כו' דזה י"ל דהי' להגמ' סברא פשוטה דבל"ת פטור אף משבועה והנה לפי"מ שמוכח מרש"י בגיטין דר"י סובר אליבא דאמת כראב"י א"כ מנ"ל דרבנן פטרי מדאורייתא משיב אבדה הא יש לומר דלא פטרי רק משום תקון עולם דלפי"מ דאמרינן ממראב"י מוכח דל"ל תק"ע ממילא משמע דאי הוי סבר התק"ע הוי פוטר בבנו אם כן רבנן דסברי כמתני' המוציא מציאה ממילא י"ל דלא פטרי רק מתק"ע ומאי דקאמר הגמ' דפליגא אי בבנו מעיז צ"ל ועי' בבהע"מ דלדבריו צריך ג"כ לדחוק בלשון, וראיתי בס' הזכות בגיטין השיג הראב"ד על הרי"ף ז"ל מירושל' דמוכח שם להדיא מר"י דמטעם תק"ע פטרי רבנן והרמב"ן שם כתב דמתלמודא דידן מוכח דלא כהירושל', ובזה מיושב קושי' המפרשים כיון דרבנן פטרי משום תק"ע לא רצה למיתני בל"ת דפטור דהו"א משום תק"ע פטור אף לראב"י בלא תבעו ודוק

אמנם צריך להבין לפ"ז מאי מקשה רבה בפשיטות מ"מ א"ת כו' מנ"ל דאמרינן מדאורייתא מ"א לאפמ"ש והנה לכאורה היה נ"ל ליישב בפשיטות דרבה לשיטתו דסובר במס' ב"ב דאמרינן מיגו להוציא א"כ קשה לדידי' דאלים מיגו אפי' להוציא ממילא אמרינן מיגו אף לאפמ"ש כיון דמיגו אלים כל כך להוציא ממון מכש"כ דיכול לפטור משבועה, ועי' בתוספת ריש ב"מ שכת' דרבה לית ליה מיגו להוציא רק במיגו דאי בעי שתיק, אך י"ל דמ"א הוי כמו אי בעי שתיק כיון דא"צ להודות לטענתו כלל, ועי' בריטב"א במתני' דמודה ר"י כת' סברא זו ות"ל כוונתי לדעתו הרחבה בזה אך עדיין צריך עיון מדמייתי הגמ' הא דרבה בכמה דוכתי משמע דאף לדידן קאי מילתא דרבה ואמת כאן ובגיטין ושבועות י"ל דלא מייתי רק לפרש במאי פליגי ראב"י ורבנן ולעולם דאינהו לא פליגי רק בסברא דרבנן משום לתא דתק"ע וכמ"ש לדעת רש"י הנ"ל אך בב"ק בסוגיא דעירוב פרשיות משמע דמלתא דרבה קאי לדידן אף מדאורייתא ועייש"ה: