חמדת שלמה חלק ב ע

לזעירי כו' אלא לר"א כו' אלא אהא כו' וקשה לכאורה נהי דמקשה לר"א אע"ג דאיתותב כבר היינו לימא מהא נמי תיהוי תיובתא כדרך הגמ' בכל מקום אבל מאי דמקשה על ר"י קשה לכאורה דהא מסתמא ר"י סובר כזעירי כיון דר"א איתותב ודוחק לומ' דקושי' הגמ' הוי לר"א איך מפ' המשנה אליבא דר"י דכל כי האי ליזל ולקשי דלמא ר"א כר"א ס"ל ובפרט שכבר איתותב וכבר כ' יישוב לקושי' זו בסוגי' ראוה מדברת אבל לפמ"ס ניחא בפשוט כיון דמוכח מירושלמי דר"י סובר כר"א הן מסתמא דירושלמי והן ממאי דהוכרח לשני מודה ר"י באנוסה וכמש"ל וכבר נודע דתלמודינו תלמיד בבלי נסדר שנים רבות אחר תלמוד ירושלמי והי' ידוע להם דברי ר"י ונהי דלא הובא בגמ' דילן אבל מ"מ אמת דר"י מפ' מתני' כמוזכר בירושלמי ובזה י"ל מדוע לא הובא דברי ר"י בגמ' דילן לתי' על מתני' דמודה ר"י באנוסה ורב ור"י הלכה כר"י ולפמ"ש ניחא דמוכח מריב"ל לפום מאי דאיתותב ר"א דמוקי מתני' בקש"צ וריב"לו ור"י הלכה כריב"ל כנודע ע"כ לא הוצרך הגמ' להביא דברי ר"י ועיי' היטב בכל זה ודוק: פרק שני

דף טז גמ' אלא אהא הנושא את האשה כו' מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא וקשה כיון דבמ"ע ליכא מיגו לר"י דס"ל טענתי' במאתים ומנה אם כן ע"כ הא דנאמנת לר"ג במ"ע הוא מטעמא אחרינא לא משום מיגו דטענה מעלייתא רק משום חזקה שלא נבעלה וכמ"ש הפ"י בסוגיא דמשארסתני נאנסתי או לפמ"ש לעיל בדף ט' דמ"ע נהי דלא שכיח מ"מ שכיח יותר מלומר שנבעלה ואם כן לר"ג אית לה מיגו מעלייתא דאי בעי' אמרה מ"ע דנאמנת לגמרי וא"כ מאי האי דקאמר מיגו דאי בעי' אמרה כו' לא פסלה נפשה מכהונה כו' מנ"ל דהוא סברא כלל לר"ג שתהי' נאמנת כלל בשביל זה דלמא כל הנאמנות הוא רק משום דלר"ג לשיטתו הוי מיגו מעלייתא וממילא לר"י ליכא מיגו כלל

ומזה יש להוכיח שיטת הרי"ף והר"ח שהביאו תוס' לעי' דף ט' דמוכת עץ אין פתחה פתוח ולשיטתי' א"ש דודאי לא הוי מיגו מעלייתא דנהי דמתני' ע"כ איירי בטוען רק טענת דמים מדאמר מיגו דאי בעי' אמרה מ"ע אני מ"מ לא הוי מיגו מעלייתא די"ל שייראה לומר מוכת עץ דלמא יאמר הוא פ"פ ולא יועיל הטענה דמ"ע כיון דמ"ע פ"ס ויהי' ברי וברי וע"כ לומר לשיטת הר"ח כמ"ד לשיטת התו' אף שלא תהיה נאמנת אפי' הכי הוי טענה מעלייתא כן י"ל לשיטת הר"ח גם כן דעכ"פ הוי טענה מעלייתא דלא פסלה נפשה מכהונה ומוכח שפיר דר"ג ס"ל מיגו בכה"ג ולשיטת תוס' צ"ע ליישב

ואפשר לומר דמשמע להגמ' דע"כ רק משום מיגו דטענה מעלייתא ס"ל לר"ג דנאמנת דאל"כ רק טעמא דר"ג הואיל ונאמנת לומר מ"ע ממילא יש לה מיגו מעלייתא ותליא פלוגתא דמשארסתני נאנסתי בפלוגתא דמוכת עץ דהוי לי' לפלוגי רק במוכת עץ וממילא נדע דנאמנת במשארסתני במיגו, וא"ל דהוי ס"ד דהוי מיגו להוציא הא ע"כ אין זה סברא כלל דא"כ מאי מקשה הגמ' לר"י מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דלמא התם פליג משום מיגו להוציא, ועוד י"ל דלכל הפחות הו"ל לאפלוגי ברישא במוכת עץ ואח"כ במשארסתני כיון דטעמא דנאמנת הוא רק משום דנאמנת לומר מ"ע אני אלא ודאי מוכח דלר"ג נאמנת לומר משארסתני אפי' אם לא היתה נאמנת לומר מוכת עץ וע"כ משום מיגו דטענה מעלייתא רק דעדיין קשה על ר"ג גופי' למה ליה להדורי בתר טעמא דמיגו דטענה מעלייתא כיון דלדידיה נאמנת לומר מ"ע הוי מיגו מעלייתא אבל לשיטת הרי"ף והר"ח א"ש

, אמנם לכאורה אף לשיטת הר"ח הוי מיגו מעלייתא לר"ג לפמ"ש תוס' לעיל דמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"נ לומר פ"פ להפסידה כתובתה דל"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה דאינו מפסיד הסעודה הואיל ולא הוי מקח טעות לגמרי וכיון דעכשיו לר"י קיימינן דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ הוי מיגו מעלייתא דא"ב אמרה מוכת עץ אני ואף אם יאמר פ"פ לא יהיה נאמן, אך לענ"ד היה נראה דאין ד"ת מוכרחים די"ל דלענין להפסידה מנה לא צריכנן לטעמ' דמאי הועילו כו' כיון דל"ש לומר שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דעכ"פ צריך ליתן לה מנה כמו באלמנה דסגי במנה שלא לחוש לשתהא קלה כו' גם אין החשש רק תיכף אחר הנישואין, וי"ל חכמים תקנו והם האמינו' רק לענין להפסידה לגמרי דשייך קלה כו' וגם אם היה נאמן להפסיד לגמרי היה נאמן לומר שיודע שזנתה ברצון ויוכל לעולם להפסידה וע"כ הוצרכו לומר חזקה אין אדם טו"ב ועי' בר"ן לעיל אבל להפסידה מנה דל"ש חששא דקלה וגם אין שייך רק תיכף אחר הנישואין י"ל אף בלא חזקה נאמן משום הם אמרו וע"כ א"ש להר"ח דל"ה מיגו מעלייתא די"ל שיראה לומר מוכת עץ שמא יטעון פ"פ

ונראה לומר קצת ראי' לזה דא"נ לר"י א"נ לומר פ"פ הו"לל דמתני' דמוכת עץ אתי לאשמועינן שהוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את מחמת ברי שיודע שהיה פ"פ וע"כ ע"כ היא דרו"א ואפי' הכי היא נאמנת לר"ג וברישא קמ"ל רבותא דאפי' בשמא ס"ל לר"י דא"נ ועדיף טפי מרבותא דמיגו גרוע דקאמר הגמרא אמתני' היא אומרת מוכת עץ אני עי"ש, ולפמ"ש א"ש דבברי באמת לר"ג א"נ אע"ג שאומר פ"פ וא"י לברר טענתו אע"ג דל"ש חזקה אין אדם טורח כו' וע"כ דהאי לא כי היינו שמא ובפתח פתוח לא קי"ל, אך לפי זה יקשה על הר"ח דהו"מ למימר רישא רביתא דר"ג כיון דע"כ הא דנאמן מוכת עץ לר"ג אליבא דר"י הוא משום בעולה ל"ש וכמש"ל וא"כ מנ"ל הא דמשארסתני נאנסתי נאמנת כיון דע"כ היא בעולה נימא הרי בעולה לפניך וזנתה קודם שנתארסה בשלמא לשיטת תוס' י"ל דפשיט' להגמ' כיון דהוי מיגו מעלייתא נאמנת במיגו דמוכת עץ אבל לשיטת הר"ח קשה דלא הוי מיגו מעלייתא שמא יאמר מוכת עץ וא"כ ודאי ליכא למילף משא"נ לומר דנאמנת מדנאמנת לומר מוכת עץ וצ"ל לשיטת הר"ח דבאמת הו"מ לדחוי הכי רק הואיל דטעמא דמיגו מוכח דשייך במשארסתני נאנסתי מדקאמר מודה ר"י כדאי' בגמ' ע"כ קאמר קושטא דמילתא ועי' ודוק

תוס' ד"ה כיון דרוב לרב פריך, והבעה"מ כ' דהכא דהוי רובא וחזקה אף שמואל מודה והרמב"ן כתב דלענין אלמנה נשאתיך לא הוי חזקה כיון שעומדת לנישואין ול"ד לחששא דזנות דאינו עומדת לכך, ולכאורה ק"ל על הרמב"ן ממאי דאית' בירושלמי וחש לה שמא היא מוכת עץ דלענין מוכת עץ הוי רוב וחזקה דודאי רוב בתולו' אינם מ"ע כאשר החוש והנסיון מעיד על זה וגם חזקה איכא שאינה עומדת לכך ואפשר לומר דהיינו הא דשני בירושלמי ל"ח לדבר שאינו מצוי דכיון שאין הדבר מצוי שתהיה כך יש לה חזקה

ולכאורה מוכח כן דהא הירושלמי תי' לקושי' הגמ' דניזל בת"ר דאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשמע דס"ל ר"נ ב"נ הוא רוב גמור ולא ס' לי' כתי' הגמ' רוב הנישאת בתולה יש לה קול וכיון שכן אף אלמנה הוי מיעוט ולמה חשו לה, ולמ"ש אתי שפיר דבאלמנה כיון שעומדת לכך להיות נשאת שוב אין לה חזקה אבל לענין מ"ע שפיר אית לה חזקה וע"כ ל"פ כן לשיטת הרמב"ן דהא הרמב"ן כל חילי דידיה הוא מהירושלמי שכ' דהירושלמי ס"ל דרובא לחוד ל"מ ורוב וחזקה מהני וצ"ל כמ"ש

ולפמ"ש מיושב מ"ש המפרש בירושלמי על שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דטענינן מלתא דל"ש ליתמי