חמדת שלמה חלק ב נח

ספק שמא מוכת עץ אינם רשאים להוציא הקול כלל לפגמה כך אפשר ליישב דברי הר"ן ושמעתי שמוהר"ש הניח דברי הר"ן בצ"ע ועיי'

תוס' ד"ה אי למיתב לה, הנה כבר כתבתי לעיל ליישב קושית התו' ומה שנ"ל עוד בד"א ליישב קושייתם, דהנה נראה לר"א דס"ל דנאמן לאוסרה משום שוי' אנחד"א נראה פשוט דאם אומר אח"כ אמתלא למה אמר פ"פ מצא וחוזר מדבריו נאמן כמו בכל שוי' נפשי' חתיכ' דאי' דנאמן לחזור באמתל', ונראה דלאביי דס"ל במס' קי' דף ס"ו אשתו זנתה בעד אחד נאמן וכתב הרשב"א שם בחידושיו דאביי ס"ל אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ מדרבנן נאמן והיכ' דנאמן מצד עדות לא משום שוי' אנפשי' חד"א אפי' באמתל' אינו יכול לחזור ועי' ביבמות סוף פרק האשה שהלכה (דף קיח ע"ב) בתוס' ד"ה אמר ליה תנינא כו' מוכח להדי' כן, ועי' בס' שב שמעתתא ובספרי תשו' חמדת שלמה חלק אבה"ע סי' נ"ו ולכאורה משמע דר"א דאמר נאמן לאסרה עליו **(הג"ה מיהו קצת יש לומר מדאמר נאמן לאסרה עליו ודייק תיבת עליו משמע דוקא עליו נאמן ואם מת מותרת לכהן משמע דמשום שוי' אנחד"א אסורה עליו מיהו אפשר לומר דנקט לאסרה עליו לרבותא דלא מוקמי' לה בחזקת היתר ולומר שהיה באונס שהוא חידוש גדול דצריכין לומר רוב רצון מדרבנן אבל לכהן אחר י"ל דאסורה משו' שנאמן כאביי אך הגמ' ס"ל בפשיטות כרבא וגם לפי"מ דמסיק הגמ' בר"א אין אש' נאסרת על בעלה בעד א' מוכח להדי' דס"ל כרבא ואפשר דאביי הי' מפרש דר"א מדאוריית' קאמר אין אשה נאסרת וכמו שפירש הרשב"א מתני' דסוטה אליבא דאביי: ע"כ)** דס"ל כאביי מדלא אמר אסורה עליו דלשון נאמן משמע דמצד נאמנות אסורה עליו ובמתני' דקידשתיך תני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת מוכח דאינו נאמן רק מצד שוי' אנחד"א מש"ה היא מותרת וע"כ צ"ל לאביי דהתם א"נ די"ל כיון שהוא נוגע בדבר שרוצה לישא אותה ע"כ לא האמינוהו והנה הכא נמי אפשר לומר שאומר כן להפסידה כתובתה וע"כ א"נ רק משום שוי' אנחד"א אך כיון דהכא שייך לומר חזק' אין אדם טורח בסעודה אע"ג דלא הוי חזקה אלימתא דמש"ה אי כתובה דאוריית' א"נ מכל מקום כיון דאיכא למימר חזקה י"ל דנאמן והכי מוכח ס"פ האש' שהל' משום דמספקי' אי רחמי' אי סני' מש"ה חוששין לדברי' ונאמנ' בלא טעמא דשוי' אנפשי' חד"א וכמ"ש התו' שם

אמנם מהגמ' מוכח דס"ל אליב' דר"א רק לשוי' אנפשי' חתי' דאי' מדמקשה מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה וקשה דלמא ר"א קמ"ל דנאמן מתורת עדות ואפילו אמתל' לא מהני וע"כ צ"ל כיון דקיי"ל כרבא התם ע"כ ניחא להגמ' לאוקמי ר"א אליבא דהלכתא ומאי דאמר נאמן הוא רק משום שוי' אנחד"א והקשה הגמ' שפיר, ולפי זה דאמתלא מהני אפשר לומר במי שאמר פתח פתוח מצאתי ואח"כ אומר שאמר כן מחמת אומד הדעת שהיה כן ועכשיו משים על לבו או ששמע מאחרים שיכול להיות שטעה ומבין שאינו בקי י"ל דהוי אמתל' כיון שאינו אסור רק משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וכיון שאומר אח"כ שטעה נאמן בכך

ולפי"ז י"ל דאביי דס"ל התם דע"א נאמן מצד הדין לא משום שוי' אנחד"א מסתמא הי' מפרש אליבא דר"א דאמר נאמן היינו מצד הדין וממילא דאף אמתלא לא מהני והנה י"ל דאי אמתלא מהני לא שייך לתקוני משום אקרורי דעתא דאף אם יבוא לב"ד יכולי' לפייסו אח"כ עד שידמה בעינו שטעה ויהי' נאמן דהוי אמתלא דהא וודאי הא דחיישי' לאקרורי דעתא לאביי דווקא בפ"פ ולא בטענת דמים ה"ט דבפ"פ יכולים להטעות אותו ולומר שטעה א"כ אף אח"כ יכולים להטעותו ולא הי' מתקני' חכמים בשביל כך וע"כ הוכיח אביי מזה דנאמן לגמרי משום נאמנת ואפי' אמתלא לא מהני וע"כ לא יהי' נאמן לחזור אחר שיבוא לב"ד וע"כ קאמר שפיר אי למיתב לה כתובה פי' דלעולם קים לי' ואפ"ה לא היו מתקנים בשביל האיסור כיון דא"נ מצד הדין וממ"נ אם יש לחוש לאקרורי דעתא והיינו שידמה לו שטעה לא הועילו חכמים בתקנתן רק לענין כתובה יש לחוש שאף שידמה לו שלא טעה אפ"ה יתן לה כתובה וע"ז קאמר ניתב לה אלא לאו לאסרה ומוכח דנאמן מצד הדין

ולפמ"ש יש ליישב מה דקשי' לכאורה בסוגי' דקי' דאמר אביי מנא אמינא לה ומוכח התם משמואל דאמר אי מהימן וכו' ולפמ"ש הרשב"א תיקשי על שמואל גופי' מנ"ל הא דרבנן החמירו בזה ובמאי דכתיבנא י"ל דאביי הי' סובר דשמואל הוכיח זה ממתני כהוכחת אביי אף אנן נמי תנינא ולא ניחא לאוקמי בטענת דמים כתי' הגמ' דס"ל בטענת דמים ל"ש אקרורי דעתא כך אפשר לומר בישוב קושי' תוס' ועי' היטב

תוס' ד"ה אבל בגליל הקשו על ר"י למה לא הוכיח מרישא דמתני' בתולה אלמנה מן האירוסין י"ל ט"ב ומוכח דנאמן, ונראה ליישב עפ"י מ"ש הרמב"ם דאף היכא שא"נ מ"מ יכול להשביעה בנק"ח הואיל ונוטלת כדין הנשבעין ונוטלין ולכאורה קשה לפי"ז מאי מקשה הגמ' ביהודה לא מצי טעין הא בגליל מצי טעין דלמא ביהודה לא מצי טעין כלל וא"י אפי' להשביעה שבועת המשנה אבל בגליל מצי להשביעה ומנ"ל דנאמן לגמרי בגליל, וצ"ל או דס"ל להגמ' דאף ביהודה ודאי יכול להשביעה אם טוען שלא בא עלי' או בטוענת בתולה אני אף דאית לה מיגו מ"מ הוי מיגו לאפטורי משבועה דל"א לשיטת הרמב"ם ולפי"ז מיושב קושי' התוס' דמרישא ל"ה מצי למידק דהוי מצינן לומר א"י לטעון אפי' להשביעה היכא דהיא אלמנה מן הנישואין הואיל ונשאה בחזקת בעולה אבל מן האירוסין יכול לטעון דהיינו שיכול להשביעה ולעולם דאינו נאמן לגמרי רק לענין שבועה ודוק

רש"י ד"ה לא דקא טעין טענת דמים לעולם אימא לך כו' וכגון שהי' להם שושבינים כו' הקשה המהר"ם שיף א"כ בע"כ מיירי דהיא אומרת בא עלי דאם אומרת בתולה הייתי ודאי דאינה נאמנת וא"כ למה לי' למימר בטענת דמים לימא בפ"פ רק היא אומרת בא עלי כקושי' התוס', ובאמת גם אליבא דתוס' קשה קושי' זו דהא הוכיחו התוס' דלא אמרי' מיגו דאל"כ אף בגליל הא אית לה מיגו דמ"ע ובע"כ כתירוץ התוס' או' דהוי מיגו במקום חזקה או דהוי מיגו להוציא וא"כ אף ביהודה אינה נאמנת לומר בתולה הייתי ובע"כ דמיירי באומרת בא עלי והדרא קושי' התוס' לדוכתי' וכמו שהקשה המהרש"א

והנראה בעניות דעתי דהנה המהר"ם שיף הקשה לעיל על תוס' שהקשו דלמא באומרת בא עלי מיירי אבל בתולה הייתי נאמנת א"כ ליהמנא במגו דבתולה הייתי וא"ל דל"א מיגו להוצי' א"כ מאי מתרצו תו' ועי' בפ"י מה שתי' וגם על הפ"י קשה דלדבריו לא מתרצי תוס' כלום ונ"ל דהתוס' הקשו על ר"י מאי מקשה על שמואל מאי קמ"ל דלמא אי לא אשמועי' שמואל דנאמן הייתי אומר מסתמ' א"נ והא דבגליל יכול לטעון באומרת בא עלי וממיל' הי' מוכח דל"א מיגו להוצי' או מיגו במקום חזקה לתי' הפ"י וע"ז תי' התוס' שפיר דר"י הוכיח ממתני' דמיירי בכל גוונא אף באומרת בתולה הייתי וממיל' מוכח ממתני' דאמרינן מיגו בכה"ג

וליישב קושי' מהרש"א נלפע"ד עפ"י מה שפי' הגאון באו"ת בפי' התוס' למיתב לה כתובה דקשה לכאורה הא קי"ל כר"ג וא"כ היאך יכול להפסיד כתובתה ופי' הוא דלתי' הגמ' דלקמן דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ היכא דהיא אומרת שעדיין היא בתולה לית לה מיגו ולא מהימנא, ולפי"ז מיושב קושי' מהרש"א דר"י סובר דמתני' מיירי בכל גוונא א"כ בע"כ ס"ל דאמרי' מיגו להוציא או