חמדת שלמה חלק ב נז

הקול וא"כ לא מוכח דאסורה בלא עדים דדלמא מש"ה צריך לבוא לב"ד אולי זנתה בעדים אמנם נ"ל פשוט דבשלמא היכא שיש זנות האוסר רק משום ס"ס מתירין צריך לברר מאי דאפשר אבל אי אמרי' דלא נאסרה כלל בלא עדים אין כאן איסור לפנינו לא חיישי' כלל לעדים ומכש"כ לתי' השני של תוס' דאף לרש"י עיקר התיקון משום פחותה עי"ש ודוק

תוס' ד"ה ואבע"א, ואור"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן ולכאורה קשה מנ"ל להגמ' להמציא הא דרוב רצון הוי רוב מדרבנן כיון דלא אשכחן זה במשנה או בברייתא מנ"ל להגמ' הא כיון דע"כ פשיטא להגמ' דל"ה רוב מדאורייתא וכמ"ש התוס' מנ"ל דרבנן חשבו לרוב ואי מדר"א מוכח דדוחק לאוקמי רק באשת כהן קשה על ר"א גופי' מנ"ל הא

ונ"ל דמוכח כן ממתני' דתקנו בתולה נשאת בד' וכ' תוס' לעיל משום אשת כהן ופחותה מבת ג' תקנו בכל הנשים ונראה פשוט דמשום אשת כהן לחוד ודאי ל"ש לומר לא פלוג דהו"מ לתקוני בכהנים לחוד דבכמה ענינים אשכחן חילוק בין כהנים לישראלים משא"כ אי הוי צריכים לתקן באשת ישראל בפחותה מבת ג' שוב לא רצו לחלק בישראלית גופי' ומוכח דרוב רצון הוי עכ"פ רוב מדרבנן, אך לשיטת רש"י שכ' שיהי' הקול יוצא לא הועלנו בזה, ואף למ"ש התוס' דעיקר התקנה הי' משום אשת כהן ופחותה מבת ג' מ"מ כיון דיש תועלת בשאר נשים שיהי' הקול יוצא שפיר מצינן למימר דעיקר התקנה משום אשת כהן ואגב זה תקנו בשאר נשים שיהי' הקול יוצא כיון דלאו משום ל"פ לחוד תקנו כן ל"ש לומר דהוי להו לתקוני רק באשת כהן

ולפמ"ש בריש פרקין ליישב הא דקיי"ל בס"ס א"צ לברר וכתבתי דשאני הכא משום לתא דידה שהיא יודעת צריכן לברר אפשר לומר דבחזקה אף משום לתא דידה א"צ לברר וי"ל דעדיף בזה חזקה מס"ס ועי' במהרש"א ביבמות ס"פ הבא על יבמתו

גם י"ל לפמ"ש הפ"י דלשיטת הרמב"ם הא דס"ס מותר לאו משום רוב רק משום כיון דספק א' שרי מה"ת שוב לא גזרו חכמים בס"ס אבל מה"ת אין חילוק בין ספק א' לשני ספיקות וא"כ נראה פשוט דאף בס"ס צריך לברר משא"כ בחזקה אי הוי חזקה להתיר י"ל ודאי דאין צריך לברר כיון דלאו משום ספק שרי' רק משום דמוקמינן אחזקה ועי' במג"א בא"ח סי' תל"ז גבי המשכיר בית לחבירו מיהו למ"ש הפ"י דמשום חזקת היתר לחוד אסור מדרבנן רק להוציא אשה מבעלה לא אסרו בחזקת היתר ולפ"ד י"ל לעולם דרוב רצון ל"ה אפי' רוב מדרבנן ואפ"ה תקנו שיבו' לב"ד אע"ג שמותרת מה"ת מטעם חזקה כיון דמדרבנן אסור רק שלא החמירו להוציאה מבעלה מ"מ כ"מ דאפשר לברר צריכין לברר מ"מ י"ל אלו לא הוי אסורה בדיעבד הוי חששא רחוקה לענין לכתחלה לחוש לאקרורי דעתא ע"כ מוכח דרוב רצון הוי רוב מדרבנן והא דמקשה הגמ' על ר"א מאי קמ"ל אע"ג דטובא קמ"ל דרוב רצון הוי רוב מ"מ קשי' לי' על לשון נאמן לאסרה דהו"ל לומר אסורה עליו וכמ"ש מוהרש"א על קושיתו דדלמא קמ"ל פ"פ כשני עדים דמי

ולפי"ז יש ליישב קושי' תוס' ד"ה אי למיתב לה למה יהי' נאמן להפסיד כתובתה אם אינו נאמן לאסרה הואיל ולא קים לי' א"כ הוי ס"ס ולפמ"ש י"ל דאביי הי' רוצה להוכיח תרווייהו דאמרי' קים לי' וגם שאסורה עליו משום דרוב רצון הוי מדרבנן וע"כ קאמר אי למיתב לה כתובתה היינו דבאמת קים לי' וממילא דנאמן לענין איסור ג"כ רק דאפ"ה מותרת משום דמעמידין אותה בחזקת היתר שהי' באונס אבל הכתובה הפסידה משום חזקת ממון הואיל וקים לי' ולא הוי ס"ס ניתיב לה אלא לאסרה ומוכח דרוב רצון ושני לי' לא דקטעין טענת דמים ונהי דאב"ה מוכח דאסורה משום רוב רצון מ"מ פ"פ י"ל דא"נ משום לא קים לי'

ובזה מדוקדקי' דברי רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא שכ' דהאומר פ"פ מצאתי אסרה עליו ול"א לא קים לי' הנה השמיט רש"י תיבת נאמן והאריך במ"ש ול"א לא קים לי' כיון דזהו עיקר רבותא של ר"א דל"א לא קים לי' פשיטא דע"ז קאמר אביי אף אנן נמי תנינא ולפמ"ש דברי רש"י מדוקדקי' דאביי ע"כ רצה להוכיח שני דברים וע"כ קאמר דהאומר פ"פ אסרה עליו אף דהוי פשיטא לן דנאמן צריך ראי' שאסורה ול"א אוקי אחזקה ותו כ' רש"י ול"א לא קים לי' דגם זה ע"כ רצה להוכיח דאל"כ לא הוי צ"ל לאו דקטעין פ"פ גם הגמ' לא הי' מדחה לא דקטעין טענת דמים גם בתי' הגמ' לא דקטעין ט"ד כ' רש"י ולעולם בפ"פ י"ל לא קים לי' והשמיט תיבת לא אסרה ודברי רש"י מזוקקי' ודוק

בא"ד וא"ל דמ"ע לא שכיח דהא אמרי' כו', והנה הר"ן הוכיח מהירושלמי דמ"ע לא שכיח שהקשה וחש לומר שמא מ"ע לא חשו לדבר שאינו מצוי עי"ש, ולכאורה הוא תמוה דקשה למה לא חיישי' שהיתה בעולה והטעתו וע"כ לומר דבעולה לא שכיח יותר ממ"ע וא"כ בשלמא התם דמספקי' אם היתה בתולה או מ"ע שפיר תי' דל"ח לדבר שאינו מצוי משא"כ היכא דמספקי' אם היא בעולה או מ"ע אדרבא מ"ע יותר שכיח מלומר שזנתה שוב ראיתי שהפ"י בק"א הרגיש בזה על הר"ן מצד הסברא ולפמ"ש הוא מוכרח מהירושלמי גופי'

וליישב קצת דברי הר"ן נראה לי די"ל זה פשיטא להירושלמי דלא חיישי' שנשאה בחזקת בתולה ובא לב"ד וטען טענת בתולים ונתברר שהיתה מוכת עץ דזה ודאי קלא אית ליה וגם מסתמא העדים עצמם שמעידים שיצתה בהינומא היו יודעים מזה אם לא שהלכו תיכף למדה"י אחר החופה רק דקושית הירושלמי שמא פסקה על עצמה שהיא מ"ע ובחזקת מ"ע נשאה וכמו שכתב רש"י כולן רואות ומראו' לאמן ופוסקת עליהן וע"ז תי' הירושלמי דלא חיישי' לדבר שאינו מצוי וא"כ לא היה יכול להקשות שמא בעולה היתה דממ"נ אם לא נודע עד אחר הנשואין מסתמא קלא אית לה למלתא ואם נודע קודם הנישואין י"ל דס"ל דבעולה אפילו פנוי' אינה יוצאת פרועת ראש ועי' תשובת פמ"א ח"א וע"כ מוכח מדיצאת בהינומא וראשה פרועה שלא נשאה בחזקת בעולה וע"כ לא הקשה רק ממוכת עץ ולפ"ז לא מוכח מהירושל' דבעולה לא שכיח יותר ממ"ע ודוק

גם אפשר לומר דס"ל להירושלמי דמש"ה ל"ח לבעולה דאף דיש לחוש שהיתה בעולה מ"מ מסתמא מסתתרת הדבר וגנאי לה לפסוק ע"ע כן וע"כ ממ"נ אם באמת היתה בעולה היה נודע ע"י טענת בתולים אבל במ"ע שפיר י"ל כיון דאינו גנאי שמא פסקה שהיא מ"ע, אך עדיין לא הועלנו בזה נהי דמ"ע ל"ש ניחוש שהיתה בעולה ופסקה שהיא מ"ע כדי שלא לטעון עליה טענת בתולים ולעולם היתה בעולה וגם על תירוץ הראשון קש' זה

אמנם לשיטת הר"ח א"ש כיון דמ"ע פתחה סתום ליכא למימר שהיתה בעולה ופסקה עליה שהיא מ"ע שלא יטעון טענת בתולים דעדיין לא הועילה בזה שיוכל לטעון פ"פ ולפי מ"ש מוכח דאף בחור מצי למיטען פ"פ דאל"כ הדר' הקושי' לדוכתי' בבחור, אך לפמ"ש הר"ן עצמו בשם הירושלמי דהפתח פתוח בין בעץ בין באדם הדרי' הקושי' לדוכתי' ומוכח ע"כ דהירושלמי ס"ל דבעולה יותר לא שכיח ואם כן דברי הר"ן קשים להולמם וצ"ע

גם תחלת דברי הר"ן שם תמוהים מה שכתב על מאי דמשני לא דקטעין טענת דמים הא הוי ספיקא דמוכת עץ וקשה למ"ש הר"ן במתני' לקיים פי' רש"י משום קול יוצא א"כ לא קשה כלל מס"ס, ואפשר לומר דס"ל אם יש להסתפק שהיא מ"ע לא יוציאו שום לעז עליה כלל ולא דמי לשאר ס"ס דודאי זנתה וגם כיון דאין הבעל נאמן רק לגבי נפשי' ולעולם לדידן ודאי מספקינן שמא משקר וגם איכא עוד