חמדת שלמה חלק ב נו

למה משני הגמ' לא צריכא, דעל קושיות פשיטא שייך לומר הך לשון לא צריכא אבל על קושי' אמאי הוי ליה לשנוי' בלשון הב"ע באשת כהן, ועי' מה שכתבתי לעיל בזה בקיצור

ולתרץ כל זה נ"ל דעל מתני' לא הוי קשי' ליה דהיה ידע דאיכא לאשכוחי גוונא דלא הוי ס"ס וממילא תקנו בכל הנשים וכמ"ש תוס' במתני' רק על ר"א קשה ליה שפיר דאי מיירי בהנך גוונא לא הו"ל למסתם באיזהו אופן מיירי ע"כ משני הגמ' לא צריכא, פי ודאי אי עיקר הרבותא של ר"א שהיא אסורה לו הו"ל לפרושי באיזהו אופן מיירי אבל באמת עיקר הרבותא של ר"א הוא במאי דנאמן ואסורה עליו באופן דליכא ס"ס ועל זה לא נחית לפרושי כיון דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן ע"כ מקשה בתר הכי מאי קמ"ל בלא זה לא הוי קשה דהו"א כקו' מהרש"א דאתי לאשמעינן דפ"פ כשני עדים דמי אבל השתא דמוכח דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן דאי עיקר הרבותא הוא במאי דאסורה הו"ל לפרש באיזהו אופן אסורה ע"כ מקשה שפיר מאי קמ"ל, ולבתר הכי מקשה מי אר"א הכי בל"ז לא הוי קשה, דהנה התוס' הקשו דהו"ל להקשות על ר"א מקדשתיך וצריך לומר שהבינו דקושית הגמ' קאי דר"א קאמר אין האשה נאסרת וכו' לאפוקי דלא אמרי' שוי' נחד"א, לפי זה י"ל בלא מתני' דקדשתיך הו"א באמת דר"א אתי למעוטי דלא אמרי' שוי' אנפשי' חתי' דאי' ואפ"ה קאמר הכא דנאמן לאוסרה דהו"א דר"א ס"ל ג"כ דנאמן להפסידה כתובתה וכמו שכת' התוס' וס"ל ג"כ חזקה אין אדם טורח מש"ה אף דס"ל בעלמא דל"א שוי' אנחד"א אבל הכא מהימן משום חזקה אבל השתא דמייתי מתני' דהאומר לאשה קדשתיך דמוכח דאמרינן שוי' אנפשי' חתי' דאיסורא א"כ בע"כ דר"א אתי למעוטי אפי' ראה שזינתה ע"כ הקשה שפיר דאף דמהימנינן ליה משום חזקה מ"מ הא לא הוי רק אומדנא והא אין דבר שבערוה פחות משנים ודוק

אך קשה לכאורה על תוס' היאך הבינו דר"א אתי למעוטי דל"א שוי' אנחד"א היאך קאמר הגמ' הא לא קשי' ממעשה שהיה דלא הוי קינוי ולא אסרה מ"מ לפי הו"א זו דס"ל לתוס' דאם ראה אדם שזנתה אשתו אסורה ממאי מייתי ראי' דל"א שוי' אנחד"א אי מדוד עצמו עדיין קשה אמאי קיימה דהא הוא היה יודע האמת שבא עלי' ואי כמו שפי' רש"י דעדים היו בדבר עדיין לא הועיל במאי דל"א שוי' אנחד"א

וליישב זה נ"ל דהנה הב"י באב"ע סי' י"א הביא תשו' הרא"ש בא' שנחשד על א"א רק שלא היה עדים בדבר באופן שלא נאסרה על בעלה ואח"כ מת בעלה אם מותרת להנחשד והשיב שמותרת רק הב"ד יזהירו אותו אם יודע בעצמו שבא עליה לא ישאנה כי אז אסורה לו ואין לומר דלמא לא אסרה תורה להבועל רק היכא שנאסרה מכח ביאתו לבעל אבל הכא אף שבא עלי' מ"מ כיון שלא נאסרה על הבעל דהא לא ידע אינה אסורה לבועל ז"א דהא מוכח מכאן דקאמר וכ"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ופי' תוס' דהא דוד בעצמו ידע א"כ מוכח אף דהבעל אינו יודע מ"מ אם הבועל בעצמו יודע אסורה עליו עי"ש בשינוי קצת ובתשו' מוהרי"ט צאהלין סי' ק"ס

ולפע"ד נראה ברור דספיק' של הרא"ש לא שייך רק היכא דל"ה עדים כלל בדבר די"ל בביאה כזו לא אשרה התור' על הבועל כיון דאינ' נאסר' על הבעל בשום אופן אבל היכ' שהי' עדי' בדבר רק שלא באו לב"ד להעיד ודאי דאין מקום להסתפק כלל שתהיה מותרת להבועל והאריכות בזה ללא צורך כיון שהיה כאן ביאה שראויה להיות אסורה על הבעל, והנה בנדרים אי' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות שלא בכתובה האומרת טמאה אני לך כו' ועי"ש בתוס' הטעם משום שוי' אנחד"א ולפי"ז י"ל לעולם היכא שאין כאן עדים באמת אינה אסורה על הבועל רק הא דהקשה הגמ' מעשה שהי' מ"ט לא אסרו' היינו משום דהא ב"ש בעצמה היתה יודעת ואם היא היתה אומרת טמאה אני לך היתה אסורה על אורי' וממילא נאסרת על דוד אף שלא אמרה עדיין כיון דהוא יודע שהיא יודעת והי' כאן ביאה שראוי' לאסרה על בעלה ונ"מ דלמשנה אחרונה שאף באומרת טא"ל א"נ י"ל דמותרת להבועל אף שהוא יודע שבא עלי' ועי'

ולפי"ז מיושב הקושי' הנ"ל על תוס' די"ל שהבינו הוכחת הגמ' דלא אמרי' שוי' אנחד"א מהא דעכבה דוד לעצמו אף שעשה תשובה וא"ל מה הועלנו אף אי לא אמרי' שוי' אנחד"א ז"א דאי ל"א שאח"ד י"ל כמו שנסתפק הרא"ש הנ"ל דאינה אסורה על הבועל וא"ל כנ"ל דהא ב"ש היתה יודעת והיתה יכולה לומר טא"ל ז"א דאי ל"א שאחד"א באמת אינה נאמנת מדאורייתא ובע"כ הייתי צ"ל הא דאומרת טא"ל נאמנת היינו מדרבנן וכמ"ש הר"ן בנדרים שם אבל אי אמרי' שאחד"א הוי קשה שפיר אמאי עכבה ודוק

ובזה י"ל שיטת רש"י מש"ה לא רצה רש"י לפ' כפי' התוס' דהקושי' קאי על דוד ונדחק לפרש שעדים הי', די"ל רש"י סובר כשיטת ר"ן ז"ל בנדרי' דל"ש באשה שאחד"א כיון שמשועבדת להבעל רק מדרבנן האמינוה א"כ לא מצי לפרש הקושי' על דוד די"ל כספיקו של הרא"ש דאינה נאסרת בלא עדים וידיעתה לא מעלה ולא מוריד מדאורייתא א"כ ל"ק כלל על דוד אבל התוס' לשיטתם בתירוצם שפי' הטעם משום שאחד"א וס"ל דמדאורייתא נאמנת מש"ה פי' שפיר הקושי' דהא היא היתה יודעת ועי' בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ג', וצ"ל ראי' הנ"ל דהא שם ודאי נאסר' על אורי' דהא נתעברה באותו פעם כדאי' בקרא וכיון דידע אורי' שלא נתעברה ממנו ממילא אסורה עליו, וצ"ל דלא אסרי' כיון דמצינן למתלי באנוסה וא"כ אף דהי' ברצון מ"מ לא נאסרה על בעלה רק משום שוי' אנחד"א וכנ"ל, ועי' במש"ל לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי' בספק אונס לחוד משום חזקת היתר רק מדרבנן הוי רוב רצון וכמ"ש הרא"ש בשם תר"י ועי' במהר"ם אלשיך שמואל ב' על הפסיק והיא מתקדשת מטומאתה דמזה הי' יודע דוד שלא נתעברה מקודם מאורי' דלולי זאת לא הי' שולח אחר אורי' לבוא על אשתו כיון דעי"ז יכול לבוא לידי ספק ממי הוא **(הג"ה ודבריו צ"ע ממ"נ כיון דעכשיו נודע לו שהיא מעוברת מאי הי' מקלקל בזה שיבוא בעלה עלי' ממ"נ אם יש להסתפק שנתעברה מקודם מבעלה אף בלא ביאת בעלה עכשיו יש להסתפק כן: ע"כ:)** ולפי דבריו י"ל כיון דאורי' לא הי' יודע מזה שהיא מתקדשת מטומאתה א"כ הי' אפשר שנתעברה לו מקודם הליכתו למלחמה ושע"כ לא נאסרה רק מחמת ידיעות דוד וא"ש ודוק היטב, ועי' בפרשת דרכים דרך המלך דרוש י"ב שם בשם המדרש דאורי' לא בא על ב"ש דלולי זאת היתה אסורה על דוד מטעם כלי שנשתמש בו הדיוט וא"כ ליכא למימר כנ"ל דאורי' הי' סובר שנתעברה ממנו וצ"ל כדרך הראשון מטעם אונס ודוק

ולפי"ז אפשר ליישב קושי' התוס' ד"ה אי למיתב, לפי"מ דמשמע מרש"י שכ' בד"ה אף אנן נמי תנינא האומר פ"פ מצאתי אסורה עליו והשמיט תיבת נאמן ומשמע מרש"י דאתי לאשמועי' דלא נימא כס"ד דאינה אסורה כלל הואיל וזינתה בלא עדים וסיי' רש"י ול"א לא קים לי' דזה מוכח ג"כ ממתני' ולפי"ז קאמר שפיר אי למיתב לה כתובה פי' די"ל נהי דקי"ל מ"מ דלמא אינה אסורה כלל הואיל וזינתה שלא בעדים ול"ק קושי' תוס' דמשמע דנאמן להפסידה כתובתה אף אי לא קי"ל ולמ"ש י"ל דודאי קים לי' רק דאפ"ה אינה אסורה כס' התוס' דלעיל הואיל וזנתה בלא עדים וקאמר דליכא למימר הכי דאי למיתב לה כתובה ניתיב לה א"ו לאסרה ומוכח תרווייהו דאסורה בזנות בלא עדים וגם דקים לי' ודחי לא דקטעין טענת דמים ונהי דמוכח דאסורה בזנות בלא עדים מ"מ בפ"פ י"ל דלא קים לי' וכמ"ש רש"י, גם אפשר לומר טענת דמי' כיון שנתברר לפני ב"ד שזנתה הוי כמו עדים משא"כ פ"פ, וא"ל לפמ"ש רש"י במתני' דיצא