חמדת שלמה חלק ב נד

להתחדש ולהטעות אותו לומר שהיא בתולה אבל אם יודו לו שאינה בתולה ודאי ל"ח לאקרורי דעתא

ולפי"ז מיושב קושי' הפ"י הנ"ל שהקשה דמאי הועילו חכמים בתקנתן הא יכולה לומר מ"ע אני, די"ל כיון דאם תודה לו שלא היתה בתולה ודאי יבא לב"ד וא"כ מסתמא היא לא תאמר לו מ"ע אני אם אין האמת כן רק שתרצה להשתיקו באמתלאות אחרות לומר שעדיין היא בתולה כיון דע"כ צריכה לשקר נוח לה לומר שעדיין היא בתולה וכשיבוא אח"כ לב"ד שוב לא תהי' נאמנת לומר מ"ע אני דאם האמת כן הי' לה לומר תיכף קודם בוא' לב"ד ואם תכחישנו שבאמת אמרה לו תיכף מ"ע אני יהי' הוא נאמן להכחישה משום שוי' אנפשי' חתד"א והא דנאמנת לשיטת הר"י לומר מ"ע אני היינו היכא שתיכף אמרה לו כן דאם האמת הוא כך ודאי אומרת כן מיד הואיל ואינו גנאי ולפי"ז דע"כ עיקר החשש הוא היכא שתאמר לו בתולה אני דאז ליכא ס"ס שמא מ"ע מדלא אמרה לו תיכף שאינו גנאי והוא יודע שמשקרת ולא הוי לדידי' ס"ס וע"כ אף משום לתא דידי' צריך לבוא לב"ד אבל לשיטת רש"י ל"ה רק משום לתא דידה דאף באמרה לו בתולה אני מ"מ איכא ס"ס באשת ישראל והא דאמרה לו בתולה אני משום גנאי וכיון דס"ס א"צ לברר ע"כ לא הוי רק משום לתא דידה וא"ש דתני בתולה נשאת ודוק היטב

ע"ב גמ' פשיט רב אחאי כו' לא נשאו לא קתני כו' אלא לאו דאתניס כה"ג קשה לי דלמא דוקא בחלה דמצי למימר נסתחפה שדהו אבל בפרסה נדה לא מוכח עדיין ולשיטת הרמב"ם דאת"ל הוא פשיטות א"כ לא הועיל רב אחאי כלום בפשיטות שלו, שוב ראיתי בשיטה מקובצת הקשה כן ונ"ל דהנה הר"ן כ' דיש רוצים להוכיח דחופת נדה א"ק מדקאמר פירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ואמאי הא יכול לכונסה ותי' הר"ן דמ"מ אינו חייב לכונסה הואיל שאינה ראוי' לביאה וע"כ אינו חייב לזונה מעתה לפ"ז י"ל דהנה תוס' הקשו דלמא קרינן לא נשאו ותי' דא"כ הו"ל לומר אוכלת משלהן לשון רבים ולכאורה עדיין קשה אי קרינן לא נישאו דקאי ע"נ דעלמא הו"ל לומר ג"כ אוכלת משלהן דהיינו משל בעליהם ואפ"ל דקאי ע"נ הרבה הנשואות לאיש אחד ולשיטת הר"ן י"ל דלא נישאו היינו מחמת שפירסה נדה ובאמת אם רוצה רשאי לכונסה רק דאינו מחויב לכונסה מ"מ שייך למתני לא נישאו ומוכח דאפי' בפירסה נדה אוכלת משלו והואיל שהעיכוב הוא משניהם רק עיקר העיכוב הוא מצידה דבשביל שפ"נ אינו מחויב לכונסה שייך שפיר למיתני לא נישאו דע"י שפירסה נדה הוי העיכוב משניהם ומוכח כסברת הר"ן דאלו לשיטת הרמב"ם אין העיכוב רק מצידה אך לפי"מ שכתבו האחרונים בדעת הרמב"ם דאם יודע שהיא נדה אף הרמב"ם מודה שחופת נדה קונה דאדעתי' דהכי כנסה לחופה אף לשיטת הרמב"ם מיושב פשיטות רב אחאי על דרך הנ"ל וק"ל ועי' לקמן ר"פ אעפ"י מ"ש ליישב קושי' הרא"ש על הרמב"ם ולהחזיק שיטת הרי"ף והרמב"ם דח"נ אינו קונה עיש"ה

דף ט' גמ' אר"א האומר פ"פ מצאתי כו' ואמאי ס"ס כו' מאי קמ"ל ויש לדקדק אמאי לא הקשה הגמ' הקושי' על מתני', תו קשה אמאי לא מקשה תיכף הך תנינא גם דקדק הש"מ מאי קאמר הגמ' ל"צ ולא קאמר הב"ע, ונראה ליישב כ"ז דודאי לא נעלם מהמקשן דאשכחן גוונא דלא הוי ס"ס כדמשני הגמ' רק על ר"א קשה לי' דהו"ל לפרושי באיזהו אופן מיירי אבל מתני' תני תקנתא ומשום לא פלוג תקנו בכל הנשים כמ"ש תוס' במתני' לכן משני התרצן בצחות לשונו לא צריכא דודאי אי הוי עיקר רבותא דר"א דאסורה עליו הו"ל לאשמועי' באיזהו אופן מיירי אבל באמת עיקר הרבותא של ר"א הוא מאי דקאמר נאמן לשוי' חתד"א וממילא נפקא לן בגוונא דליכא ס"ס אסורה עליו ומש"ה קאמר ר"א סתמא דעיקר דינו הוא מאי דנאמן וע"ז מקשה הגמ' מאי קמ"ל, דבל"ז הו"א כקושי' מהרש"א דקמ"ל דאשה נאסרת על בעלה בפ"פ אבל השתא דמוכח דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן הקשה הגמ' שפיר מאי קמ"ל, וי"ל ג"כ הא דמקשה הגמ' אח"ז מי אמר ר"א הכי כו' דבלא השקלי וטרי' דלעיל לא הוי קשה מידי דלפי הנראה מדברי תו' ד"ה ומי דר"א אתי למעוטי דל"א שוי' אנפשי' חד"א והא ראי' שהקשו מקדשתיך ולפי"ז קודם שמקשה תנינא ל"ה קשה דהו"א דר"א לא אתי למעוטי רק אף דלא אמרי' שוי' אנפשי' חד"א ואפ"ה נאמן לאסרה עליו משום חזקה אין אדם טורח בסעודה אבל השתא דמקשה תנינא ומוכח משם דאמרי' שוי' אנחד"א א"כ בע"כ דר"א אתי למעוטי דלא נאסרה אפי' ראה שזינתה הקשה הגמ' שפיר על ר"א וק"ל

רש"י ד"ה האומר וטענת דמים אין לו שנאבדה המפה והר"ן כתב שיש לומר שמצא דם רק שאומר שהוא דם צפור כיון שברור לו שמצא פתח פתוח, ונראה פשוט דאפי' במשמוש נאמן לומר כך שע"כ נעשה רמאות כיון דקי"ל דנאמן לשוי' חד"א אפי' כנגד עדים ומאי דלא פי' רש"י כהר"ן נ"ל דרש"י הוכרח לפרש כן ממאי דאמר אביי לקמן אף אנן נמי תנינא וס"ד דמתני' דבתולה נשאת הוי טעמא משום טענת פתח פתוח, ולשיטת הר"ן קשה נהי דהיכא דטען פ"פ נאמן אפי' לאכחושי סהדא משו' שווי' אנחד"א מ"מ היאך ס"ד לעשות תקנה משום שמא זינתה דממ"נ אם לא יהיה דם ל"ח לאקרורי דעתא לפום ס"ד דאביי ואם יהי' דם אנן אמרינן דבאמת היא בתולה ומשקר במה שאומר פ"פ ונהי דהוא נאמן לגבי' נפשי' כשבא לב"ד ואמר שמצא פתח פתוח משום דאדם נאמן ע"ע מ"מ אין לעשות תקנה ע"ז שיבא לב"ד וישוי' על נפשי' חד"א מה שאנו מחזיקים להיתר גמור ואף לפי' רש"י שיצא הקול ויבואו עדים ג"כ אין לעשות תקנה חדא למ"ש תוס' לעיל דעיקר התקנה הוא משום פחותה מבת ג' ואשת כהן, ואף לפי' הר"ן ברש"י מ"מ ע"ז ודאי לא תקנו היכא דאנו מחזיקין אותו למשקר רק הוא שוי' אנחד"א מה"ת לומר שיבואו עדים וגם איך שייך לומר שיצא הקול כיון דבאמת הוא שקר רק שנאמן לגבי נפשי' וע"כ הוצרך רש"י לומר שנאבדה המפה ודוק

עוד י"ל דהוכרח לפ' כן מדאמר שמואל נאמן להפסידה כתובתה ואם מצא דם רק שאומר שהוא דם צפור היכא דמישמש ודאי דא"כ לאכחושי סהדא משום חזקה ואפשר דדם צדדים נמי א"נ לומר דהוי נגד רוב שרוב נשים אינם רואים מ"ת וע"כ מוכרח לומר דמיירי שנאבדה המפה

שוב ראיתי בר"ן דמשמע מדבריו דנגד עדים א"נ לומר פתח פתוח מדכ' אפי' במישמש חיישינן לדם צפרים ולא כ' דחיישי' דנעשה רמאות ע"י שושבינן ע"כ נראה דס"ל פשוט דלאכחושי סהדא ל"ה אמרי' דקים ליה ויותר הוי תלינן בלא קים ליה וכעין זה מצאתי בש"מ ולפ"ז י"ל דלשיטת הר"ן מיירי שמואל ע"כ במצא דם ואפ"ה נאמן להפסידה כתובתה ותלינן בדם צפור או צדדין, אך הר"ן גופי' כ' להדי' דבמצא דם א"נ להפסיד כתובתה

תוס' ד"ה האומר ור"ח מפ' דבוגרת ומ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון פתח פתוח עי"ש וכן הוא דעת הריף א ונ"ל לומר הוכחה לשיטתם אבל לדעת רש"י לא יהי' מוכח, דהנה בע"ב ד"ה אי למיתב לה הקשו בתוס' וא"ת הא איכא ספק ספיקא וכו' דלקמן מוכח דמוציאין ממון בס"ס, וקשה לי לשיטת הש"ך בי"ד סי' ק"י דאף היכ' דאתחזק איסורא ולא מהני ספק ספיקא אבל תלתא ספיקא מהני א"כ מנ"ל לתוס' דבס"ס מוציאין ממון, דנהי דליכא למימר לקמן דהוי שלשה ספיקות דהיינו ספק מ"ע ואת"ל דרוסת איש שמא אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא אונס מדלא טענה וכמ"ש תוס' לעיל ומכש"כ כאן דהיא בעצמה טוענת משארסתני נאנסתי מ"מ קשה דהא תוס' כתבו לקמן רפ"ב היכא דאיכא מיגו מעליותא אפי' ר"י מודה וא"כ י"ל דמש"ה אית לה מנה דעל מנה אית לה מיגו מעליותא דאי בעי אמרה מ"ע אני מאי אמרת דאף באומרת מ"ע לא הוית