חמדת שלמה חלק ב נג

כתובות

דף ב' תוס' ד"ה בתולה, הא דלא תני הבתולה כמו האשה נקנית, ואפשר לומר דל"ש לומר הבתולה בה' ידיעה, דאילו היינו יודעי' שהיא בתולה לא היתה צריכה להנשא בד' כיון שכל החשש הוא שמא אינה בתולה לכך ל"ת הבתולה, גם י"ל לפי"מ דאי' בירושלמי דאלמנה מן הנשואין אע"ג שנכנסה לחופה ולא נבעלה שכתובתה מנה אפ"ה נישאת בד' ודייק לה מדתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא ולא תני שנשאת בד' א"ו מוכח דמזה אין ראי' די"ל שהיתה אלמנה מן הנשואין, לפי"ז י"ל דאלו תני הבתולה הוי משמע דווקא בתולה הידוע שיש לה מאתיים אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה א"צ שתנשא בד' ע"כ תני בתולה להורות שכל שנשאת בחזקת שלא נבעלה עדיין נשאת בד'

אמנם גוף דברי הירושלמי צריכי' להבין מאי נסתפק הירושלמי כיון דלענין איסור אף באלמנה מן הנשואין שייך טענת בתולים למה לא תנשא בד' דהא איכא למיחוש לאקרורי דעתא, וי"ל עפי"מ שהקשה הפ"י על קושי' התוס' שהקשו דזנות לא שכיח הא י"ל הפי' להיפך דחכמים חששו אולי מחמת שנאה ירצה להפסיד כתובתה וכיון דקי"ל טענת בתולי' לאלתר ע"כ קבעו זמן הנישואין בד' שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד תיכף ואם לא בא מיד שוב א"נ, אבל אם הי' הנישואין ביום אחר איכא למיחוש דלמא ביני וביני ישנא אותה וישים לה עלילות דברי' להפסיד כתובתה ובזה ל"ק ג"כ קושי' תוס' שהקשו דאשת ישראל מותרת מטעם ס"ס די"ל שירצה להפסיד כתובתה עיי"ש ואי הוי מפרשינן כן ודאי דאלמנה מן הנישואין כיון דכתובתה מנה ועל תנאי זה נשאה ליכא למיחוש בשביל הכתובה וא"צ שתנשא בד', וכיון דכבר הוכיח הירושלמי דאפי' אלמנה מן הנשואין שנכנסה לחופה ול"נ נישאת בד' מוכח דלא כפירוש הפ"י והקשו התוס' שפיר וי"ל שזה הי' ספיקות הירושלמי עכ"פ אליבא דאמת מוכח דלא כפ"י וא"ש דלא תני הבתולה לארויי אפי' נכנסה לחופה ול"נ נשאת בד' ובזה נדע פי' המתני' לנכון דהטעם הוא משום אקרורי דעתא ודוק

בד"ה נשאת הקשו למה לא תני נושאין את הבתולה, והשיטה מקובצת החזיק הקושי' כיון דהטעם הוא משום אקרורי דעתא והוי משום לתא דידי' הו"ל למתני נושאין את הבתולה ולפע"ד י"ל עפימ"ש תוס' דבגיטין אמרי' זנות לא שכיח והכא תקנו משום זנות, ותירצו דהכא חיישי' טפי שלא תהי' עמו באיסור כל ימי' ויש לדקדק למה לא כ' תוס' שלא יהי' הוא באיסור עמה כל ימיו ולמה תלוי הדבר בדידה, ועי' בגיטין כ' התוס' באמת שלא יהי' הוא באיסור עמה כל ימיו

ונראה לפע"ד די"ל עפ"מ דקשי' לכאורה לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ק"י דבס"ס אפי' היכא דאיכא לברורי לא צריכין לברר ומותר אפי' בלא בדיקה וא"כ קשה ע"מ שתי' התו' לקושיתם ע"פ פי' רש"י שיהי' הקול יוצא ויבואו עדים דכיון דהוי ס"ס למה צריך לבוא כדי שיתברר הדבר הא בס"ס לא צריכן לברר והי' אפשר לחלק דהכא חיישי' שמא אם לא יבא לב"ד נהי שלא יתברר עתה מ"מ אפשר דלאח"ז יבואו עדים ויהי' גנאי בדבר ששהה עמה באיסור ול"ד לשאר ס"ס שאינו עומד להתברר לעולם **(הג"ה ועי' בשעה"מ פ"ז מה' אישות תחלת דף ל"ח שעמד בחקירה זו בס"ס היכא דיבוא לידי בירור ממילא וכ' שלא מצא גילוי לדין זה ולענ"ד יש מקום מוצא מד"ת אלו דאם איכא חששא שיבא לבירור חיישי' אך לפמ"ש בפנים בדקדוק לשון תוס' דדוקא משום לתא דידה משמע להיפך ודוק:)** אמנם נראה דיש לחלק בפשיטות דהא דא"צ לברר בס"ס היינו משום דבסתמא לא חיישי' לצד איסור אעפ"י שאינו מן הנמנע שהוא בצד הספק לאיסור מ"מ לא חיישי' לזה דאף אם לו יהי' כן הוא לא עשה איסור הואיל ודין תורה הוא לסמוך על ס"ס להתיר וע"כ ממילא א"צ לברר ולפי"ז בדינא דמתני' נהי דמשום לתא דידי' אם הוא ס"ס א"צ לברר דאף אם לו יהי' בצד הספק לאיסור אין בידו עון אשר חטא הואיל ומותר לו לסמוך על ס"ס מ"מ היא אשר נפשה יודעת מאוד אם הוא בצד הספק לאיסור שאסורה לשהות עמו ע"כ צריכין לברר משום לתא דידה

ולפי"ז אתיין דברי תוס' על נכון דהכא הקדימו תחלה ליישב פי' רש"י אע"ג דהוי ס"ס צריך לברר ע"כ הוצרכו לתרץ דחיישי' שלא תשהה עמו באיסור דמשום לתא דידי' א"צ לברר הואיל והוי ס"ס אבל בגיטין י"ל דתוס' אזלי לשיטת ר"ת דעיקר תקנה הי' משום אשת כהן דלא הוי ס"ס וע"כ אף משום לתא דידי' צריכי' לברר וכ' תוס' שפיר שלא ישהה עמה באיסור, ולפי"ז י"ל דתני בתולה נשאת להורות כפי' רש"י דבכל הנשים תקנו כדי שיהי' הקול יוצא והטעם משום לתא דידה ע"כ תלה התנא הדבר בדידה ודוק

והנה י"ל דאף לפי' התוס' איכא למימר דעיקר התקנה משום לתא דידה דהנה הפ"י הקשה מאי הועילו חכמים בתקנתן לשיטת רבינו יונה דנאמנת לומר מוכת עץ אני וא"כ אטו בשופטני עסקי' דמסתמא תאמר מ"ע אני עי"ש, ולכאורה הי' נ"ל כיון דמה"ת נאמנת לומר מ"ע אני ע"כ דהתורה סמכה ע"ז שראוי להאמין לה ול"ח שתשקר לא שייך לומר דמסתמא תאמר כך דהא חזינן דהתורה ל"ח לזה או כמ"ש הפ"י דמ"מ תיהני אם לא האמר מוכת עץ אני, ולפ"ז י"ל לפמ"ש התוס' בשמעתין דפ"פ דאף באשת כהן הוי ס"ס שמא אינו תחתיו ושמא מוכת עץ ותי' תוס' מדלא טענה מ"ע אני כיון דל"ה גנאי בכך מוכח דל"ה מ"ע ולכאור' כ"ז שלא בא לב"ד אין ראי' מדלא טענה וע"כ יש לספק דלמא מ"ע ואפי' באשת כהן הוי ס"ס וכיון דס"ס א"צ לברר ע"כ משום לתא דידי' א"צ לבוא לב"ד וע"כ אף לשיטת תוס' י"ל דרק משום לתא דידה צריך לבוא שלא תהי' באיסור עמו כיון שהיא יודעת האמת כמש"ל

אמנם לענ"ד נראה לפי"מ דקשי' לי לפי' רש"י שהקול יוצא והקשו תוס' מדאמר אביי לקמן אף אנן נמי תנינא ולפי' רש"י ל"מ מידי די"ל שיבורר ע"י עדים ותי' תוס' דאי הו"א לא קי"ל לא יהי' הקול יוצא וק"ל לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה מאי לאו כו' דלמא דקטעין ט"ד ותי' התוס' דס"ד דבט"ד דהיא טענה ברורה ל"ח לאקרורי דעתא ולשיטת רש"י הקושי' במקומה עומדת דהא שייך אקרורי דעתא כיון דבאמת אינה אסורה עליו מחמת דהוי ס"ס ומאי ס"ד דאביי

ונראה דס"ל לאביי דודאי אם היא מודית לו שאינה בתולה רק שטענה טענה שהיא מותרת ודאי ל"ח לאקרורי דעתא כיון דאתחזק ריעותא ודאי דצריך לשאול ואינו רשאי להורות לעצמו גם מסתמא עיקר חששא דאקרורי דעתא הוא מחמת ע"ה שאינם יודעים עד היכן הדברים מגיעים עכ"פ כשברור לו שאינה בתולה ודאי לא יורה היתר לעצמו מחמת ס"ס וצריך לבוא לב"ד **(בכל מקום שנאמר בזה הספר ב"ד כוונתו אסיפת בעלי הוראה לענין איסור והיתר)** וע"כ ס"ל לאביי דעיקר החשש הוא שתאמר לו שהיא עדיין בתולה היתה ושלא קים לי' בפ"פ אבל בטענת דמים ל"ש אקרורי דעתא כיון דע"כ אינה בתולה צריך לבוא לב"ד ולפי"ז י"ל דאף למאי דמשני לא דקטעין ט"ד ואפ"ה חיישי' לאקרורי דעתא דהיינו שיטעו אותו לומר שהי' בתולים וחיפוהו ש"ז וכדומה מן האמתלאות שיכולין