חמדת שלמה חלק ב נא

דאנן לא מאמינן הדבר וה"נ י"ל ביבום נהי דאנן ודאי אין מאמינין הדבר כיון דעי"ז נעשית א"א וחייבי' עלי' חנק והוי דשב"ע מ"מ היבם בעצמו שיודע באמת שבא עלי' ודאי אסור אח"כ בקרובותי' אם מתה אח"כ כגון באמה ובתה וא"ש הא דכ' תוס' וריטב"א דביבום צריכין עדי ביאה דמה"ת יבא עלי' בלא עדים שעי"ז יכול לבא לידי תקלה אף שבאמת היא קנויה לו מ"מ תוכל היא להכחישו אח"כ גם אנן אין מאמינים להם ואם תקבל קי' מאחר יתפסו קי' שני אבל לגוף הקנין י"ל דס"ל ג"כ דא"צ עדים ואם יודע היבם שבא עלי' אסור בקרובותי' לאחר מיתתה גם בלא הכחשה אם תמות לא יהיה נאמן ליורשה, וע"כ ראוי להיות עדים בדבר וכתבו התוספ' שפיר

אך היש"ש כ' להדי' אם שניהם מודים נאמנים וא"צ רק גט וע"ז הקשה הבית מאיר שפיר מתוס' וריטב"א הנ"ל אמנם אפשר דס"ל דנאמנים משום הואיל והוא בידו וס"ל הא דקיי"ל בב"ב חושו לה כמ"ש הרשב"ם משום דאם איתא דגירשה קלא א"ל למילתא משא"כ ביבום דל"ש זה אם נימא דא"צ עדים י"ל שפיר דנאמנים משום בידם ולפ"ז צ"ל הא דמקשה הגמ' בפ' מצות חליצה מנא ידעי' וקשה קושי' הנ"י שם נימא דמודים ונאמנים משום בידה וצ"ל דס"ל ליש"ש כתי' הראשון של הנ"י וכדמסיק הריטב"א דאדשב"ע פחות משנים וחליצה הואיל דבעי שיתכוונו שניהם שפיר י"ל דמיקרי דשב"ע ואם נעשה בלא עדים אין קיום לדבר ההוא וכאלו נעשה בלא כוונה להתירה וע"כ בעי עדים דוקא ומיושב קושיות הרב המאה"ג מוהר"מ הנ"ל כיון דע"כ מאמינן לו שבא עלי' וכמו"ש דלולי זאת לא הי' משקה אותה וא"כ באמת היא נשואה ול"ה שומרת יבם ודוק]

אמנם בכוונת חליצה גופי' נתחבט החכם צבי בתשובה סי' א' מה הוא אם כוונת מצוה או כוונת הקנאה והעלה שם דהוי כוונת הקנאה וכן הוכחתי לעיל דף כ"ב מדאצטריך איש למעוטי קטן ת"ל דלאו בני מיעבד מצוה הוא מיהו אף כוונת הקנאה צ"ע מקטן גם מחרש דלולי דלאו בני קריי' נינהו הי' מהני בגדול עע"ג וכיון דלאו בר הקנאה הוא מאי מהני עע"ג וכן הקשה הבית מאיר, ולענ"ד ע"כ לומר דכוונה זו קלישא טובא ואינה ג"כ הקנאה גמורה רק שידע שעי"ז היא מותרת ובמעשה זו אינו בונה בית אחיו וכלשון הפסוק ככה כו' אשר לא יבנה בית אחיו אבל לא דהוי הקנאה גמורה, וע"כ שפיר ס"ד דמהני אפילו בחרש וקטן

ולפ"ז אפשר לומר דאף חליצה בינו לבינה ל"ש למפסלי' משום אין דשב"ע פחות משנים כיון דהמעשה נעש' דמי' לביאה דמהני כמש"ל ול"ד לקי' וגירושין דבעי כוונת הלב ממש וע"כ י"ל אם נעשה בלא עדים בטלה ההקנאה משא"כ כוונה זו של חליצה ל"ה רק ענין ידיעה שיודע שבדבר זה היא ניתרת, ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הב"מ למה חליצה מוטעת כשירה נהי דאין תנאי בחליצה מ"מ מצד קנין בטעות יהי' בטל, ולכאו' אין הבנה לדבריו כיון דהתנאי בטל ממילא המעשה קיים, אמנם נראה דקושיתו הוא היכא דהוי ג"ד גמור דל"ב דיני תנאי נימא דהוי הקנאה בטעות, ולפמ"ש א"ש דכוונ' זו היא רק ענין ידיעה דלא ליהוי כמעשה קוף בעלמ' רק שידע שעי"ז היא ניתרת וד"ז א"א לבטל כיון דל"ה מידי דהקנאה משא"כ אי הוי שייך תנאי בחליצה הי' ראוי להיות המעשה בטל דכל תנאי מבטל המעשה אם אינו מקיים התנאי וכיון דל"ש תנאי דל"ד לתנאי ב"ג הואיל וא"א לקיומי ע"י שליח אף מצד ג"ד א"ב כיון דל"ה ענין הקנאה, ואדרב' לפמ"ש הב"מ דהוי כוונת מצוה ק"ל הא במצוה אשכחן ג"כ שעושה ע"ת כמ"ש המג"א בשם הרשב"א בא"ח סי' תפ"ט בספירת העומר שסופר ע"ת אם לא יזכור אחר צ"ה יצא בספירה זו ואם יזכור לא יצא מוכח דמידי דמצוה שייך תנאי אף דא"א לקיומי ע"י שליח וע"כ דמצוה שאני וע"כ אי הוי כוונת מצוה קשה למה לא מהני תנאי בחליצה אבל לפמ"ש א"ש דכוונה זו ל"ה רק ענין ידיעה שיודע שהמעשה של החליצה פוטרת ושבזה אינו בונה ב"א ולפ"ז גם חליצה בינו לבינה אין לפוסלה משום אדשב"ע פחות מב' וע"כ יש לסתור בזה מה שעלה ע"ד להוכיח מדלא תי' הרשב"א בפ' מצות חליצה על הא דמקשה התם מנא ידעי' משום דהוי דשב"ע וכמו שתירץ הריטב"א באמת וע"כ הייתי רוצה להוכיח מזה דס"ל כמ"ש הגאון נוב"י דחליצה ל"מ דשב"ע ולפמ"ש כאן אין ראי' מזה די"ל אף דהוי דשב"ע אפ"ה מהני בינו לב"ע אלו היו נאמנים ע"כ הוצרך לתרץ דמסקינן חוש לה, ועיין בחמדת שלמה חלק אה"ע סי' טו

ובזה אפ"ל מ"ש הרמב"ן על י"מ שפי' חלצה בסנדל כו' עי' לעיל דף כ"ב ע"א ד"ה אמר רבא הקשיתי על הרמב"ן דהתם י"ל משום מה"ב ואין ראי' משופר ע"ש] אמנם ראיתי בס' טורי אבן שכ' להקשות שם עפי"מ דקיי"ל אחת מד"ת ושתים מד"ס י"ל דמעל בתקיעות הראשונות ועי"ז יצא השופר לחולין ויצא בהם ידי דרבנן לשיטת התו' דבדרבנן ל"א מה"ב וע"כ ממילא יצא אח"כ הדאורייתא וע"כ העלה אח"כ מסברא דנפשי' כפי' הרמב"ן דהו"ל לומר דל"י כי היכי דלא ליעבד איסורי וכ' דבזה אפי' אביי דס"ל כ"מ דארל"ת אע"מ מודה בזה כיון דיכולין לעשות שלא יהיה איסור כלל יעו"ש, ולי הי' קשה ע"ז משוחט מסוכנת עי' לעיל דף כ"ב נימא דהשחיטה פסולה ולא יהיה לו הנאה ועי' בהרא"ש שם בסוגי' דס"ל דבעי רק הולכת הנאה ליה"מ כ"פ הש"ך כוונת הרא"ש והטור ס"ל אליבא דהרא"ש דאפי' הולכת הנאה לא בעי והרשב"א ס"ל דבעי הולכת הנאה אבל עכ"פ הולכת הנאה מהני וקשה למה לא נימ' דבדיעבד השחיטה אסורה כדי לתקן האיסור שלא יהנה דהולכת הנאה אינו רק תיקון בדיעבד דס"ס נהנה וכדאמרי לי' רבנן לר"א במס' ע"א פ"ג ונהי דבדיעבד מתיר ר"א ע"י ה"ה, אבל בשחיטה נימא דבשחיטה ל"מ ול"ד לתערובות שכבר נתבטל ועי' מש"ל די"ל בשחיטה הואיל ול"ב כוונה ל"ש לבטל המעשה וכעין ס' התו' בצורם אוזן בכור דל"ש למימר כ"מ דארל"ת א"ע ל"מ, ולפמ"ש כאן הקושי' במק"ע דאף כוונת חליצה ל"ה כוונה רק ידיעה ול"ש ג"כ לבטל ענין הידיעה

אמנם כבר יישבתי בעזה"י קו' הט"א הנ"ל משופר דלע"ד נראה דודאי אין כל השופר יוצא לחולין ע"י הנאת תקיעה דהא כת' תוס' בקידושין דף נ"ה דאין הקדש יוצא לחולין ע"י מה שנהנה רק היכא דנתכוין להוציאו מרשות הקדש ואף שהיה שוגג והיה סבור שהוא של אחר מ"מ היה עליו שואל שלא מדעת וע"כ הוציאו מרשות הראשון ונכנס לרשותו ויצא לחולין מש"ה בגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל כדאי' במעילה, והנה בשופר כ' המג"א דמותר ליטול שופר חבירו ולתקוע בו ול"ה שואל של"מ וע"כ אפי' אם תוקע כל היום א"י השופר לחולין ומ"ד כיון דמעל בה נפקא לחולין היינו הנאת תקיעה ומקרי הנאת תקיעה חולין לפום ס"ד דר"י שם ולפ"ז אין מקום לקושית הט"א דלעולם אין גוף השופר יוצא לחולין ושפיר איכא למימר דטעמא משום מה"ב בשופר משא"כ בחליצה דל"ש מה"ב כמש"ל וע"כ שפיר י"ל כשיטת הי"מ שהבי' דאפי' א"נ דמקרי הנאה אפ"ה מהני החליצה בדיעב' ואיסור דעבי' עביד ואינו מעכב מלפטרה מזיקתה כנלע"ד נכון

ולפ"ז י"ל על הספק שנסתפקתי לעיל היכא דאשה שוי' נחד"א לומר דבעי חליצה דהיינו שעדים מעידים שמת בעלה ואח"כ בנה והיא אומרת שבנה מת תחי' ונסתפקתי אם מהני לה חליצה דכוונת היבם להתירה ל"מ כוונה כלל כיון דמצד הדין אצ"ח ואינה זקוקה לו כלל עי' לעי', ולפמ"ש י"ל כיון דלא כוונת הקנאה רק ענין ידיעה בעלמא דעושה כן כדי להתירה י"ל מצד הס' דאפי' בכעין זה מהני דסו"ס כיון שעוש' כן כדי להתירה ויודע שעושה כן הואיל לפי דברי' צריכה חליצה הוי ידיעה מעלי' משא"כ אי הו"א דהוי הקנאה ודאי היה מסתבר לומר דזה ל"מ הקנאה הואיל ולולי דברי'