חמדת שלמה חלק ב מח

אינו לוקה דהוי בכלל כ"מ דא"ר ל"ת רק הו"מ הגמ' לשנויי דאף לאביי צריך כל ימיו להיות נל"ע דבל"ז הו"א דלוקין כיון דהועילו הגירושין רק די"ל ג"כ דהאמת משני ועיין]

ויש מקום עיון לענ"ד לשיטת הרמב"ם דס"ל בכל לאו שניתן לתשלומין אפי' היכא דל"כ עשה בפירוש כגון באונאה וכדומה שאין לוקין ועי' בהרה"מ שכ' ראי' להרמב"ם ובחידושיי לב"מ ר"פ איזהו נשך כתבתי בעזה"י כמה ראיות לזה והם ברורות ומסוגיא דתמורה דמקשה תעזוב למה לי וקשה הא צריך דליהוי נל"ע ומוכח לפחות דהיכא דניתן להשבון ממילא אין לוקין ולפ"ז נראין הדברים ק"ו דהיכא דלא הועילו מעשיו דאין לוקין דא"נ משום דעבר אמימרא דרחמנא לוקין מאי מהני הא דניתן להשבון דסוף סוף עבר אמימרא דרחמנא ודוחק לומר דמאי שניתן להשבון ממש ילפי' מוהשיב את הגזילה דנתקו הכתוב לעשה בפי' דמנ"ל הא כיון דאונאה ואינך לא אתי מגזל, ולפמ"ש י"ל דה"ט דל"ה דומי' ללאו דחסימה כיון דצריך להחזיר וממילא ה"ה בכ"מ דלא אהני מעשיו ל"ש מלקות ומאי דא"ר והא דלקי י"ל כמו"ש דל"א כן רק לדבריו דאביי שהקשה למה נאמר בלשון לאו כמוש"ל וע"ז תירץ רבא דאפשר אפי' ללקות ולעולם הכל למאן דלא בעי דומיא דחסימה אבל לדידן באמת אין לוקין רק דמש"ה כתב הלאו לארויי דעושה איסור מה שעובר אמימר' דרחמנא כמו כל לאוין שאב"מ הנאמרים בלשון ל"ת

ונראה פשוט דס' אביי דהוי ס"ל דאי אמרינן אעל"מ לא לקי ואפי' איסור לא שייך לפמש"ל נראה דזה ל"ש רק בדבר שבינו לשמים כגון פודה ערכין וחרמים כיון דכוונתו שלא למעול בחרמין רק להוציאן לחולין וכיון דל"מ א"כ לא עשה כלום וכן במגרש אנוסתו כיון דכוונתו לגרשה בגט ולהוציאה לכל ימיו וכיון שצריך להחזירה י"ל דלא לקי ועי' מש"ל דאפ"ל דהאמת משני ולעולם אף לאביי שייך ללקות בכעין זה] אבל בדברים שבין אדם לחבירו כגון אונאה אף דצריך להחזיר ודאי אין סברא לומר כיון דל"מ לא ילקה דהא התורה הזהירה שלא יעשה עול להונות חבירו ואולי לא ירגיש חבירו באונאה וגם הוא אינו רוצה להחזיר וע"כ לא יודיע לו שאינה אותו וכן כל כדומה לזה א"ע לכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דהמעשה מצד עצמותו הוא איסור שאינה את חבירו וכן גזל וריבית רק מטעם הרמב"ם הנ"ל אין לוקין הואיל ואיתא בחזרה וע"כ נ"ל דאף למ"ש דלשיטת הרמב"ם היכא דאי עביד ל"מ לא לקי משום דל"ה דומיא דחסימה מ"מ באונאה וגזל ל"ש זה וכן בהשבת העבוט שכ' הרמב"ם דחובל בגד אלמנה צריך להחזיר משום דכ"מ דארל"ת אעל"מ וכ' הרמב"ם דמש"ה אין לוקין משום דנל"ע וע"כ אם נשרף המשכון לוקה ולכאורה קשה ת"ל כיון דאעל"מ מש"ה אין לוקין ולפמ"ש אין ראיה מהתם די"ל כיון דהתורה חסה שלא לחבול בגד אלמנה אף דל"מ מ"מ הוא עשה האיסור שציער האלמנה וכן בכלים שעושין בהם אוכל נפש וע"כ שפיר לוקין רק משום דהוי נל"ע וצ"ע בכל זה

ולפ"ז מיושב מאי דקשה לכאורה למש"ל דלאביי אפי' איסור ל"ש אי אמרינן ל"מ וא"כ קשה באונס למה כתב רחמנא בלשון לאו לא יוכל לשלחה כיון דל"מ דכיון דהגט מהני עכ"פ רק דצריך להחזירה ודאי דעשה איסור רק דאפ"ה מצינן למימר דאינו לוקה דל"ה דומיא דחסימה ועי' בב"מ בתשו' שהקשה מנ"ל למילף משחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דלמא לה"ש ואהכי חייב רחמנא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ולפמש"ל דבשחיטה כיון דא"צ כוונה אי אפשר לבטל המעשה לק"מ וכמ"ש משוחט בסכין של איסורי הנאה רק למ"ש בישוב השני דדוקא היכא שי"ל שלא יהיה מציאת כלל להנעשה עיי"ל לפ"ז יש מקום לומר בש"ח נימא דל"מ ול"ה שחיטה כלל בקדשים בחוץ, מיהו גם לזה י"ל דלמה דנראה פשוט דאף לר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש מ"מ מודה בטריפה ששחטה דא"מ כדאיתא פ' בהמה המקשה במשנה וברייתא ועיי"ש בתוי"ט ואפשר דלר"ש צריך לימוד מן הבהמה דאל"כ הו"א דהוי שחיטה שא"ר וא"כ י"ל כיון דאין כתיב טריפה בהדיא רק דילפי' מקצת בהמה אינה מטמאה מינה ילפי' כל השחיטות, גם י"ל כיון דשחיטה עצמה מהני בכ"מ רק הכא בגרמת ש"ח נעשה באיסור ל"ש ל"מ ול"ד לעירוכין וחרמים דפדיית ד"ז אין לה מציאות כלל וכן בכה"ג באלמנה דמקשה הגמרא י"ל ג"כ דבאלמנה אין לו שום תורת קי' משא"כ בש"ח דהא לבהמה זו איכא תורת שחיטה בפנים עכ"פ

אמנם בכל זאת לא הועלנו כלום ביישוב קושיית הב"מ דנהי דמשום כ"מ דארל"ת אין לפסול השחיטה מ"מ דלמא משום שחיטה שא"ר לה"ש ואפי' הכי חייב כמו לרבא בכ"מ דארל"ת משום דעבר אמימרא דרחמנא, ע"כ נ"ל דאפ"ל לדייק לשון רבא דאמר הואיל ועבר אמימרא דרחמנא משמע דוקא היכא דחזינן שכוונתו הוא לעבור אמד"ר כגון אונס שגירש דע"כ כוונתו שיועיל לו ענין הגירושין וכל אינך דמייתי התם משא"כ בש"ח אילו הי' נוחר הבהמה היה פטור דאין כאן שחיטה רק החיוב הוא משום ששוחט ואלו אמרי' שחיטה שא"ר לש"ש הוי כאלו נותר ע"כ אם בא לחייב אותו ע"כ צ"ל הואיל ודעתו שהשחיטה יועיל לו להיות ש"ר וזה אינו מוכח מתוך מעשיו כלל דלמא באמת אין כוונתו רק להיות כמו נחירה ומה שעושה דרך שחיטה אין ראיה שכוונתו שהשחיטה תועיל דלמא אין כוונתו רק להמית את הבהמה ומה לו אם עושה דרך נחירה או ד"ש וע"כ מוכיח הגמ' שפיר דע"כ שחיטה שא"ר ש"ש בש"ח ועי' היטב

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאף בעיקר גירושין של אנוסה ל"ש לומר כמדא"ר ל"ת אעל"מ כיון דעל כ"פ היא בת גירושין אם תרצה לקב' הגט כדאי' פ' נערה אי אמרה ל"ב לי' מי איתא לעשה כלל וע"כ הוי גירושין ולא נוכל לומר דהגירושין ל"מ כלל כיון דהיא בת גירושין וע"כ לא נוכל לבטל מעשה הגירושין שנעשו אבל ודאי דעכ"פ צריך להחזירה לרבא כיון דרחמנא אמר שלא ישלחנה בע"כ משא"כ מעשה הגט שהוא ענין בפ"ע בכל הנשים וגם זו היא בכלל גירושין ע"כ ל"מ לבטל מעשה הגט ולא צריכנן לפ"ז למ"ש תוס' דגירושין איתקש למיתה שהוא דחוק לפי הנראה וגם תו' בעצמם נראה דלא כתבו כן רק בס"ד דלפי האמת נראה דס"ל דל"א ההיקש הנ"ל וכ"מ ממ"ש בסוף הסוגיא לימא א"ב נשבע שלא לגרש ועי' בב"מ ובקצה"ח ועמ"ש בזה בחידושי למס' גיטין בסוף ולפמ"ש נתיישב מה דקשיא ע"מ דאי' סוף חולין הנוטל אעה"ב רי"א לוקה וא"מ וקשה נהי דס"ל לר"י שלח מעיקרא משמע מ"מ נימא אעל"מ ויהי' מחויב לשלח ועפמש"ל י"ל דהתם ל"ש לומר ל"מ דל"ש לומר רק לבט' כוונתו במידי דבעי כוונה משא"כ בש"ה דל"ש כוונה והמעשה כבר נעשה כמו בשחיטה ועי' היטב

דף קיב ע"ב מתני' העיד ר"י בן גודגדא על החרשת כו' שמעתי להקשו' בשם הגאון מהור"ר טעבלי זצ"ל רב דק"ק ליסא ממאי דאית' בגיטין פ' המגרש דף פ"ה ע"א ת"ש קטנה מתגרש' בקידו' אבי' בעינן ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הוי', וא"כ מוכח דמי שאינה באה לכלל הוי' אינה מתגרשת וא"כ למה חרשת מתגרשת כיון דלא אתיא לכלל הוי' עכ"ק הגאון הנ"ל זצ"ל

ולענ"ד נראה ליישב דהא דאמרי' התם דע"כ אתי' לכלל הוי' דאל"כ אינה מתגרשת והנה צריך להבין טעמא מאי אי משום דכתיב ויצאה והיתה ובעי קרא כדכתי' הא בזה פליגי תנאי וא"כ מאי מקשה הגמרא בפשיטות הא בעי' ויצאה והיתה ועי' בתוי"ט מס' נגעים דהעלה לשיטת הרמב"ם דל"ב קרא כדכתיב, גם צריך עיון אי שייך זה להא דבעי קרא כדכתיב, על כן היה נראה לי לפרש כיון דבלא עדות ריב"ג היה סבר ריב"נ דחרשת אינה מתגרשת משום דבעי דעתה רק דחכמים ס"ל לקיים עדותו של ריב"ג דאינו דומה איש המגרש, אבל עכ"פ סברא גדול יש לומר