חמדת שלמה חלק ב מז

כמאן דליתא הוי מתעסק בעלמא, רק דיש לעיי' בזה כיון דאין איסור בכוונת תקיעה דזה ל"מ הנאה ואין האיסור רק מה שיוצא ידי המצוה א"א מצות לה"נ ע"כ ליכא למימר דל"מ רק דכוונת מצוה הוא כמאן דליתי' וכיון דמצות אצ"כ ממילא יוצא בתקיעה זו ול"ש לומר א"ע ל"מ, אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אפי' אי מצות אצ"כ אפ"ה בשופר בעי כוונה כיון דיוצא אפי' בשמיעה וכמ"ש הרה"מ א"ש דמשום אעל"מ הוי הכוונה כמאן דליתי' [גם י"ל דילפינן משחוטי חוץ דמוכח דשחיטה מהני אף היכא דא"ר ל"ת גם מאוא"ב ועיי' בזה בב"מ שם] אמנם הסברא הנ"ל נ"ל נכונה מאוד, ועוד יש להמתיק ולחלק בין היכא שע"י מעשיו נעשה איזהו צד הקנאה דשייך דל"מ כגון מגרש אנוסתו דנימא שע"י מעשיו תהיה מגורשת וכן שאר אינך שם דומים לזה משא"כ בשוחט כיון שעשה פעולת השחיטה אין מקום לומר שאינו שחיטה רק לפ"ז ל"ש בשופר שם לומר דלא מהני כיון שעשה מעשה המצוה ל"ש לומר ל"מ אם לא ע"פ הסברא הנ"ל דכוונתו הוא כמאן דליתא ועי' היטב

ועוד נראה לפיע"ד דע"כ ל"א כ"מ דא"ר ל"ת לא מהני רק היכא דעי"ז מעולם אי אפשר שיעשה זה האיסור כגון במגרש אנוסתו דא"נ דלא מהני א"כ מעולם א"א להעשות זה האיסור וכיון דחזינן דהתורה הזהירה שלא לעשות כן אמרי' שהדבר ההוא הוא מרוחק בעיני ד' ולא יהי' מקוים כלל רק דאפ"ה ס"ל לרבא דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא אבל היכא דאין המעשה תלוי בהאיסור כגון שוחט בסכין שע"ג שבמס' חולין דהאיסור הוא שלא להנות ואף אי נימא לא מהני השחיטה מ"מ שייך אי' הנאה כגון שנהנה בד"א, וגוף השחיטה אינו מרוחק בעיני ה' רק מחמת ההנאה ועל ההנאה ל"ש לומר דנימא דל"מ כדי שלא יהי' איסור הנאה זו בעולם דסו"ס יוכל להעשות זה האיסור וע"כ ל"ש לומר דל"מ ונוכל להעמיס זה בכוונת התוס' שכ' דבאיסור שבדה מלבו ל"א אעל"מ היינו שאין המעש' דבוק בהאיסור רק הוא הרכיב האיסור להמעשה שעשה כגון נשבע שלא לגרש שהשבועה הוא אי' בפ"ע ואפשר לעבור על השבועה בדבר הרשות והגט מעצמו אינו מרוחק ע"כ ל"ש לא מהני כן נ"ל נכון ודוק כי סברא זו היא קילורין לעינים ועי' במ"ש ר"פ איזהו נשך ועי' בש"ך יו"ד סי' ר"ל סק"ד מ"ש בשם תשו' הרא"ש ועיי"ש בתשו' הרא"ש נראה דלא נחית לסברא שכתבתי ולע"ד יש פנים לסברא זו ודו"ק

ולפי"ז נראה לע"ד ליישב הא דאי' התם בסוגי' דתמורה אביי אמר מהני דאי ל"מ אמאי לקי **(דין מלקות אינו נוהג בזמן הזה,)** והקשה בס' בית מאיר מנ"ל לאביי באמת בהנך לאוין דשייך לומר לא מהני דלקי עלי' עד דאייתי אביי ראי' מזה דמהני עיי"ש שנדחק בישוב קושי' זו, ולפמ"ש י"ל דעיקר סברת רבא לומר דלא מהני הוא כיון דחזינן שתוה"ק אין רצונה שיעשה האדם דבר זה ע"כ הסברא נותנת שדבר זה לא יהי' לו קיום כי מסתמא אין הקב"ה רוצה בקיומו הואיל וציוה בתוה"ק ואסר לעשות דבר זה, וע"ז שאל אביי דלפי"ז ל"ה להתורה לכתוב בלשון איסור שלא יעשה ד"ז רק להורות לנו שד"ז אין לו קיום ולמאי נ"מ כתבה התורה שלא לעשות ד"ז ע"כ לומר כדי שילקה עליו וכיון דל"מ מעשיו אמאי לקי וע"ז תי' רבא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ע"כ כ' התורה בלשון איסור להורות דעושה איסור בזה, והנה בזה עדיין צ"ע אם כוונת אביי הוא דווקא דלא הי' לו ללקות כיון דלא אהני מעשיו וע"כ שייך אמאי לקי או דאפי' איסור ל"ש כיון דלא אהני מעשיו כלל ולפמ"ש מוכח דסברת אביי דאפי' איסור ליש במאי דלא אהני מעשיו דאל"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' מאי מקשה אמאי לקי דלמא באמת לא לקי והא דכ' בלשון לאו להורות שאסור לעשות כן א"ו דס"ל לאביי דאפי' איסור ל"ש כיון דלא אהני מעשיו וכן הדעת נוטה דלאביי אין חילוק בין לענין איסור או למלקות דאל"כ כיון דזה ניחא לי' לומר דעביד אי' הואיל ועבר אמימרא דרחמנא מה"ט גופי' מצינן לומר דמש"ה לקי

**(הג"ה אמנם לכאורה יקשה ע"ז דהא לאביי אשכחן ג"כ היכא דל"מ דכ' בלשון לאו כגון בבכור דל"מ משום קודש הם ואפ"ה כ' בלשון לאו אך נראה די"ל לפמ"ש הטורי אבן דהיכא שלא יהי' איסור. כלל גם אביי מודה דלא מהני ומש"ה בשופר של עולה לא יצא, ולפי"ז י"ל הא דאמר אביי דאי לא מהני אמאי לקי והנה מלשון זה משמע דסברא חיצונה הי' דלא מהני והוצרך להביא ראי' דמהני ולכאורה אינו מובן למה. יהי' הס' חיצונה דלא מהני אך עפ"י דברי הט"א הנ"ל ניחא דהיכא דמצינן לסלק האיסור לגמרי גם אביי מודה דל"מ מעתה עיקר ראיית אביי דלא נימא דל"מ ולא יהי' איסור כלל דזה שפיר הוי ס' חצונה לומר דל"מ וע"כ קאמר דא"א לומר כן דא"כ למה כ' בלשון איסור וכמוש"ל בפנים וכיון דע"כ צ"ל דהוי עליו שם איסור שוב אין סברא לאביי לומר דל"מ ולפי"ז ל"ק מבכור דוודאי היכא דכ' להדי' דל"מ שפיר אמרי' דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא רק היכא דאין לנו ראי' דל"מ רק דמצד הס' נימ' דל"מ כי היכ' דלא ליהוי איסו' כלל וכיון דחזי' ע"כ דהוי איסור דהתורה כתבה בלשון לאו שוב אין ראי' לומר דל"מ, ולפי"ז יש ליישב ג"כ קושית רבינו ברוך מפודה עירוכין וחרמים דלפמ"ש אין נ"מ בזה בין אביי לרבא די"ל אף לאביי לוקה ודוק היטב: ע"כ הג"ה

)** ואפשר לומר כיון דכל מלקות ילפינן מלאו דחסימה ומש"ה קי"ל לאו שאב"מ אין לוקין ע"כ הוי ס"ל לאביי דאי לא אהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה דשם עשה הפעולה שלא תאכל הבהמה ומנ"ל דבזה לוקין, אך לפי"ז לא תי' רבא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא דסו"ס ל"ד ללאו דחסימה ודוחק לומר דס"ל לרבא דאין סברא כלל לילך בתר הפעולה רק העיקר תלוי אם עשה מעשה או לא, ומחולק בזה עם אביי גם יקשה קושי' הב"מ הנ"ל מנ"ל לאביי באמת דלוקה בכעין זה ע"כ נראה כמוש"ל דאביי ס"ל דל"ש איסור כלל במאי שאין מעשיו כלום וכלא נחשב והא דקאמר אמאי לקי עיקר קושיתו על הלאו למה נאמר ורבא תי' לו הואיל ועבר אמימרא דרחמנא כמוש"ל

ולפי"ז מצינן למימר דרבא השיב לו לפום שיטתו דאביי דמצינן אפי' לומר דלקי ואפשר דהיינו דווקא למאן דס"ל לאו שאב"מ לוקין ול"ב דומי' דלאו דחסימה אבל לדידן דקי"ל לשאב"מ אין לוקין ה"נ מצינן למימר דהיכא דלא אהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה רק אי' איכא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא וי"ל ראי' לזה מקושית הרב רבינו ברוך שהקשו תוס' בסוף הסוגי' נימא דנ"מ פודה עירוכין וחרמים דלרבא לקי ולפי"ז י"ל דלדידן אליבא דכ"ע אינו לוקה דאי לא מהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה והא דא"ר והא דלקי משום דעבר כו' לפי דבריו של אביי השיב לו דלשיטת אביי דע"כ ס"ל דאפי' איסור ל"ש בדבר של"מ מעשיו השיב לו אדרבא דמצינן למימר דאפי' לקי והיינו למאן דלא יליף מלאו דחסימה אבל לדידן י"ל דלכ"ע אינו לוקה דל"ד ללאו דחסימה, וזה ראי' למ"ש הרמב"ם במוכר חרמים ומעשר שאינו לוקה ומיושב קושי' הלח"מ בפ"ו מה' בכורות, ועי' ברש"י שכ' ה"ג והא דלקי נראה שהי' גי' אחרת בספרים רק דע"כ מוכח די"ל דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא מהא דהקשה הגמ' מאונס ואי אמרת הואיל ועבר אמימרא דרחמנא לקי האי נמי לילקי מוכח ע"כ דלרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אך עדיין י"ל כמוש"ל דלמאן דבעי דומי' דחסימה לא לקי היכא דל"מ והגמ' ניחא לי' לשנוי האמת, [ואפשר אונס שגירש ל"ה בכלל דאעל"מ כיון דסו"ס הועילו הגירושין כמו"ש תוס' רק דהמקשן הוכרח לומר דמש"ה