חמדת שלמה חלק ב מו

ד"ימ נהי דלכתחלה ל"ת משום אי' הנאה מ"מ בדיעבד חליצתה כשרה ואי' דעבד עבד, והקשה הרמב"ן עליהם מסוגי' דר"ה שופר של ש"ע ל"י וא"ת ל"י ולבסו' דמסיק דיצא היינו משום מצות לאו לה"נ מוכח דאי לה"נ ל"י וע"כ דה"ט כיון דא"נ ל"י לא נהנה כלל ע"כ אמרי' דל"י כדי שלא יהנה ומש"ה צריך הגמ' לומר מצות לאו לה"נ וע"כ אי הו"א דחליצה מקרי הנאה הו"ל למימר דל"ה חליצה כי היכא דלא תיהוי הנאה א"ו דחליצה ל"מ הנאה ואף שמותרת עי"ז להנשא מ"מ עיקר החליצה ל"ה הנאה, וכ"כ סברא זו הר"נ ר"פ לולב הגזול דחליצה ל"מ הנאה מה"ט דחליצה גופא ל"מ הנאה ואעפ"י שגורמת היתר נישואין מ"מ חליצה גופי' ל"ה הנאה וכמו במעין שמותר לטבול בימות הגשמים אף שמתירו לאכול בתרומה א"ו דל"ה רק גרם הנאה והנה ראיית הרמב"ן משופר לכאורה אינו מובן לי דהתם י"ל דטעמא הוא משום מהב"ע דל"ה מצוה דתקיעת שופר עקרו למצוה וכיון דהוי מה"ב ל"י משא"כ בחליצה דאין עיקרה משום מצות ד' רק להתיר זיקתה ע"כ נראה דל"ש בזה מה"ב וראי' לזה דצריך מעוטא לקטן דאינו חולץ וקטנה פליגי ר"מ ור"י ואי עקרה למצוה ת"ל דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ועי' תשו' חכם צבי סי' א' שכ' כעין זה דכוונת חליצה לא הוי כוונת מצוה רק כוונת קנין להתירה לעלמא וע"כ אין ראיית הרמב"ן מוכרחת לדחות דברי הי"מ הנ"ל, אך הראי' שהביא הר"ן ממעין נראה דמוכרח דזה לא מחשיב הנאה אף שמתירה להנשא כמו דל"ה הנאה מה שמותר הטמא לאכול תרומה ומש"ה טובל ביה"ג במעין שהדיר הנאה ממנו, ועל עיקר סברת הרמב"ן שכ' דאי הוי הנאה הוי לי' למימר דחליצתה פסולה כי היכא שלא יהנה קשה לי ממ"ד בחולין פ"ק ס"ש ע"ג מותר לשחוט בה וא"ר פעמים שהשוחט אסור כגון במסוכנת ומוכח דשחיטת מסוכנת מקרי הנאה וקשה נימא בדיעבד שחיטתו פסולה כי היכא שלא יהי' לו הנאה וממאי דאמר שוחט אסור משמע דרק לכתחלה אסור לשחוט ובדיעבד שחיטתו כשרה וכ"כ הרא"ש שם להדי', וגם הא גופי' קשה לס' הרמב"ן דחליצה לא מחשיב הנאה אף שמותרת עי"ז להנשא מ"מ החליצה גופי' לא מחשיב הנאה א"כ נימא בשחיטה ג"כ כיון דלולי המצוה היתה מותרת אף לאחר שתמות וא"כ נימא דהוי בכלל מצות לאו לה"נ כמו בחליצה, והנה הכרו"פ העיר שם בזה וכ' דלולי דמסתפינא הי' אומר דהוי בכלל מצות ללה"נ וע"כ השמיט הרי"ף זה הדין דס"ל דנאמר קודם חזרת רבא דהוי ס' מצות לה"נ עיי"ש

ולע"ד שפיר עביד דמסתפי מלומר כן דא"נ דדבר שמתיר לו לעשות דבר שיש בו הנאת הגוף הוא ג"כ בכלל מצות לאו לה"נ קשה מסוגי' דר"פ בכל מערבין דפליגי במערבין בבה"ק וקאמר שם דכ"ע ס"ל מצות לאו להנות ניתנו רק דפליגא אי מערבין לדבר הרשות או לדב"מ דווקא ומוכח דלמ"ד מערבין לדבר הרשות ל"ה בכלל מצות לאו לה"נ וקשה נהי דמערב לדה"ר ויש לו הנאה לילך לשם מ"מ לולי איסור תחומים הי' יכול לילך לשם בלא עירוב והדר הו"ל רק מצוה מה שצריך לערב וא"כ נימא דלאו לה"נ כמו בשוחט לאכול בשר וע"כ נראה ברור דלא כס' הכו"פ הנ"ל דאף אם עושה דבר כדי לסלק איסור שיהי' מותר לאכול אח"כ או לילך ל"ה בכלל מצות לאו לה"נ ובחליצה מצינן למימר דהוי הנאה ואפ"ה בדיעבד חליצתה כשרה דל"ש מה"ב בחליצה כמוש"ל [ועי' ט"ז יו"ד סי' רכ"ח סק"ח קצת כעין ס' הכרו"פ] רק ראיות הר"ן מטובל ביוה"ג צריך יישוב נימא הואיל ומתירו בתרומה וקדשים הוי הנאה ולמה מותר לטבול לכתחלה

והנראה לענ"ד דאפשר לדמותו לזוז"ג דנהי דטבילה מתירו לאכול מ"מ עיקר הנאה ל"ה רק בשעת אכילה וכיון דקי"ל זוז"ג מותר היכא דהנאה אתי' אח"כ כמו דקי"ל זורעין תחתי' ירקות בימות החמה וכ' הר"ן אף דזוז"ג לכתחלה אסור מ"מ ל"ד למאי דס"ל לר"י גופי' אין נוטעין אגוז של ערלה דהתם נראה כמבטל איסור משא"כ הכא הנאה ממילא אתי' אח"כ ע"כ מותר אפי' לכתחלה וה"נ י"ל במעין דהנאה אתי' אח"כ בשעת אכילה ע"כ מותר לטבול אפי' לכתחלה אף דאח"כ מקרי זוז"ג ואף שמתקן הגוף מיד שראוי לאכול חדא דהא עדיין הוא טבו"י ואף דטבל ועלה אוכל במעשר והוי תיקון מיד מ"מ עיקר ההנאה הוא הדבר הנאכל וזה אתי' אח"כ ואף בחליצה מצינן למימר הכי דעיקר הנאה הוא אח"כ מה שנישאת לבעל והוי זוז"ג דלאו בדידה תלי' עד שירצה איש לישא אותה מכש"כ למש"ל ד"יל בחליצה אף אי להנות ניתנו מ"מ ל"ל בה כיון דל"ש בחליצה מה"ב משא"כ בשחיטת מסוכנת דהנאה הוא מיד שמתקן הבהמה לאכילה ויוכל לאכלה מיד הוי ההנאה מיד ומקרי אפי' חד גורם כמ"ש במס' פסחים הנהו קדירות וקערות אסיר' כיון דעשוי להניח בתוכם ונתקנו מיד ע"י עצי איסור ע"כ אסורים דיש לו הנאה מה שיש לו קערה וקדרה מתוקנת להניח בתוכו מה שצריך ושחיטה נמי דמי להא וה"נ י"ל בעירוב כיון שע"י העירוב קנה מקום שיכול להלוך משם אלפים אמה הוי ההנאה מיד **(הג"ה ויותר יש להמתיק דטבילה אין עיקרה משום היתר אכילת טהרות רק להיות טהור שלא לשהות בטומאה שלא לטמא אחרים וגם שיהי' טהור שטהרה מביאה לידי פרישות וע"כ לא מיקרי הנאה אף שממילא מותר לאכול טהרות וכן חליצה עקרה למצות חליצה וממילא מותרת אח"כ אבל שחיטה והנ"ע שעיקרה בשביל היתר אכילה או היתר הילוך שפיר הוי הנאה כן נ"ל חילוק נכון: ע"כ)** גם אפ"ל לפום ס"ד דהתם דאתי' כרבנן דר"י דס"ל זוז"ג אסור ואפי' מידי דל"ה הנא' מיד אסור כמו שאין זורעין ירקות בימות החמה ועדיין צ"ע בפרט הקושיא הנ"ל על שיטת הרמב"ן משוחט מסוכנת ועי' בס' טורי אבן בר"ה סוגיית שופר של עולה שפיר' ג"כ כפי' הרמב"ן וצ"ע

ולפום רהיטא נראה לענ"ד ליישב הקו' הנ"ל ממסוכנת כי אף בלא דברי הרמב"ן הנ"ל צ"ע לרבא דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ נימא דל"מ השחיטה וכ"כ בטורי אבן הנ"ל בשופר דמשום כ"מ דא"ר ל"ת מש"ה ל"מ בשופר וכת' דבזה אפי' אביי מודה כיון דאם נימא דל"מ אין כאן אי' כלל וכס' הרמב"ן הנ"ל וראיתי בספ' בית מאיר שהקשה כעין זה משוחט בשבת ותי' דהתם אף אם נימא דל"מ לא הוקלש האיסור כלל דהא עכ"פ תיקן להוציאו מאבמה"ח ובזה ל"ש ל"מ דלא גרע ממתה מאלי' וכעין שכ' תוס' בצורם אוזן בכור אבל לקושיתי הנ"ל אין מועיל זה כיון דהוי מסוכנת ואין ההנאה רק מה דשרי' שחיטתה דבל"ז הית' מתה ע"כ קשה נימא דל"מ ואין כאן אי' הנאה כלל

ונ"ל די"ל דע"כ ל"א דל"מ רק היכא דבעי כוונה וע"כ מצינן למימר דבזה כיון דאינו רשאי לעשות כן הוי כוונתו כמאן דליתי' וע"כ בחליצה שפיר מצינן למימר כיון דבעי שיתכוונו שניהם ע"כ בזה מסלקינן כוונתם וע"כ ממילא אינו מועיל החליצה וכן בשופר למאי דקיי"ל מצ"כ ובזה אין כוונתו כלום וע"כ א"י אבל במידי דלא בעי רק מעשה לחוד ואפי' זרק הסכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כשירה וכיון שעשה המעשה ושחטה א"א לבטל המעשה ע"כ שחיטתו כשרה ואף דל"ד לס' התוס' בצורם אוזן דהתם אפי' נעשה מעצמו הוי מום משא"כ בשחיטה אם נפלה הסכין ושחטה ל"ה שחיטה דבעי כח גברא מ"מ מצד הסברא י"ל כן דלא אפשר לבטל המעשה משום כ"מ דארל"ת רק במידי דתלי בכוונה לעשות הענין כמו בגירושין דמיירי התם מאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה ומכירת בכור ומעשר וקידושי אלמנה דכל הענינים אלו צריכים כוונה שפיר מצינן לומר א"ע ל"מ והכוונה כמאן דליתי' משא"כ בשחיטה דאפי' מתעסק כשר ע"כ שפיר מהני כן נ"ל נכון, ואף אי אמרינן מצות אצ"כ וכמו דס"ל להגאונים וכדמשמע פשט מימרא דרבא לצאת לב"כ ועיין ברמב"ן במלחמות ה' אפ"ה מתעסק א"י וכיון דכוונתו היא