חמדת שלמה חלק ב מ

לפי פשטי' דקרא אבל אוכ' במעשר והיאך שייך גבי נכרי לכתוב היתר לגביה דפשיטא מה איסור שייך לגביה משא"כ במי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים שפיר שייך לומר שמותר לאכול במעשר דנהי דעיקר אזהרה ל"ש עלי' דידי' וע"כ סובר הרמב"ם דהפי' הוא לא יאכיל ואעפ"כ פשטי' דקרא ניחא ג"כ דשייך לומר לא יאכל משא"כ במל ול"ט לר"ע ל"ש לומר שאוכל במעשר כיון דאינו גר מ"מ הא חזינן דר"ש הי' מתרץ דאתי לערבי מהול וגבעוני מהול דהוי נכרי ממש, אך לפי"מ שפי' רש"י דלא צריכן תרי קראי לבו הוא דא"א אבל אוכל במצה ומרור רק חד קרא אתי להמ"ד דאינו פוסל במעשר ובו דתו"ש הוא מופנה כמו דכל הכתוב הוא מופנה א"כ מוכח שפיר דר"ע לא דריש בו, דכיון דלדידי' אין תו"ש מופנה קשה ל"ל בו דכתי' בתו"ש וצריך ע"כ לומר דר"ע לא דריש בו, וכן לפי"מ דמשמע לקמן דלר"ע ערל אסור במעשר דמשוה ערל לטמא ולפי"ז בע"כ דל"ד גזירה שוה דממנו דכיון דאתי' לי' ערל כטמא ואף דיש לומר דצריך גזירה שוה לאסור אונן בפסח זה אינו לפמ"ש תוס' והרשב"א דפסח מצינן למילף מק"ו ממעשר והא דמעשר בעי כסף צורי ל"ה פירכא וכמ"ש מהרש"א שם בסוגי' וכמ"ש תוס' במס' שבת וא"כ ע"כ דל"ד ממנו וממילא דל"צ בו ג"כ למעוטי המ"ד במעשר דמה"ת הא וא"כ ע"כ דר"ע לא דריש בו, וגם בל"ז דבגמ' משמע דהא בהא תלי' מאן דדריש בו צריך לדרוש ממנו וכמ"ש רש"י והנה לקמן בסוגי' דהזאה דף ע"ב ע"ב ר"י אומר אף אנדרוגינוס משמע להדי' דר"י ס"ל דערל שהזה הזאתו פסולה וע"כ דס"ל כר"ע ולפי"מ שכתבנו דלר"ע לא דרשינן בו א"כ הקושי' יותר חזקה דהו"ל לשנויי בפסחי' דלר"י ל"ש לומר דלא עדיף מערל דהא הוא ל"ד בו א"ו דהגמ' ס"ל להלכה בלפני זמנו כר"י וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי לדידן לפסק הלכה דקיי"ל תו"ש לגז"ש ודרשינן בו ואפ"ה קיי"ל כר"י בלפני זמנו, ויש להביא ראי' לגי' רש"י דמבו דב"נ ילפי' אין המ"ד פוסלת במעשר ולא כמ"ש תוס' דילפי' מיני' בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ממה דאי' סוף פסחים דר"א בר"י ס"ל מצה בזה"ז דרבנן והא דכתיב בערב תאכלו מצות אתי לטמא ובד"ר ורבא אמר לא עדיף מעוב"נ וראב"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא ופי' רש"י מערל ל"מ למילף דהו"א הואיל ולית לי' תקנה בפ"ש וקשה הא ב"נ ע"כ מיירי שחזר בתשובה בשעת זמן אכילת מצה וא"כ אף ב"נ אית לי' תקנה בפ"ש דהא אף אם הזיד בראשון יעשה את השני ודוחק לומר דאיכא למיפרך מה לב"נ שאינו מאוס משא"כ טמא דמאוס חדא דלא ידענא דטמא איקרי מאוס ול"ד לערל דבגופו ניכר ותו דהו"ל למילף מביני' מעוב"נ אבל לגי' רש"י א"ש דבו דב"נ אתי לאין המ"ד פוסל במעשר ודוק

עוד נ"ל לפימ"ש הרמב"ם דאין רשאין לעשות במעשר שני שום דבר שהוא חוץ מאכילה ושתיי' וס"ל דלא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין הוא לאו דווקא עיי"ש ונראה פשוט דלפי"ז הי' אסור ליתנו לעו"ג דהא ל"ה הנאת הגוף ובזה מיושב דיקדוק הלשון בגמ' דקאמר בו המ"ד פוסלת ואין המ"ד פוסלת במעשר ולמה לא קאמר בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במעשר ולפמ"ש לעיל דב"נ וודאי כולל אף נכרי ל"מ למימר בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במעשר דמשמע דעו"ג הי' אוכל במעשר.) והא ליתי' דאסור הי' להאכיל לעו"ג כיון דאינו הנאת הגוף ופשיטא דל"ד לישראל אחר שמותר ליתן לו מתנת חנם שגם הוא יאכל בקדושת מעשר ע"כ קאמר הגמ' בו המ"ד פוסלת לארויי דבו לא אתי לעו"ג ממש רק להמ"ד, ולפי"ז ממילא לא מצינו לאוקמי בו דתו"ש להמ"ד כיון דמיירי מעו"ג כמ"ש תוס' ועו"ג אינו אוכל במעשר וכן לר"ע דמיירי במל ול"ט והוי נ"ג א"כ אינו רשאי לאכול במעשר והתוס' לשיטתי' לקמן דף ע"ג ד"ה נכסי כהן דס"ל מלבושי' אינם אסורים רק מדרבנן שפיר אשכחן היתר לעו"ג ולפי"ז י"ל לפמ"ש תוס' בתי' הראשון שם דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבו' או לא לפי"ז י"ל דר"י ס"ל לר"ע ג"כ דדרשינן בו וס"ל דבו דערל וב"נ אתי לבו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ובו דתו"ש אתי לאין המ"ד פוסלת במעשר ואף דהוי עו"ג דהא ר"י ס"ל ממון הדיוט וא"ש דלא סיים הגמ' וצריכא דלר"י ע"כ תרווייהו אתי לאבל אוכל הוא במו"מ ומצינן למילף מערל וב"נ אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל לכ"ע אסור מלבושי' במע"ש ולא ס"ל כמ"ש תוס' ועיי' שם בכ"מ ולפי"ז מוכח שפיר דקיי"ל כר"י לפני זמנו ודוק ועי' בסנהדרין דף פ"ב פלוגתא דרבי ורבנן בהזיד במעילה דרבנן ס"ל באזהרה מדכתיב בתרומה ומתו בו ולא במעילה ורבי דס"ל התם במיתה משמע דלא דריש בו, ולפי"ז יש לסתור ראית הפוסקים לפסוק כר"י לפ"ז ממעשה דיוחנן חקוקאי דעבד רבי עובדא כר"י ולפמ"ש לרבי לשיטתו דל"ד בו וודאי הלכה כר"י ול"ת עלי' אתי לקבעו חובה ובערב תאכלו לטמא והי' בד"ר וליכא למימר דל"ג מערל וב"נ דדרשינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור דהא רבי ל"ד בו אמנם אפשר לומר דרבי דריש לי' לדרשא וצ"ע שלא נזכר שם בסוגי' כלל לרבי האי בו מאי עביד לי', ולפמ"ש יש סיוע לפסק הרמב"ם בדרשא דתו"ש כר"א ומוכח דדריש בו כמ"ש לפי"מ דפסק הרמב"ם הזיד במעילה באזהרה ודוק

ועם האמור נראה דיש ליישב דברי המכילתא דאי' התם רי"א תושב ושכיר לרבות ערבי מהול וגבעוני מהול ורש"י בחומש הביא דברי המכילתא והרמ"בן הקשה למה הביא דברים הדחוים בגמ' דהא בגמ' אמרי' והני מולים נינהו, אמנם צריך להבין להיפוך כיון דבמכילתא דרש ר' יצחק הכי א"כ מאי מקשה הגמ' על ר"ש והני מולים ניהו דילמא דרש ר' עקיבא כמו ר' יצחק במכילתא, והנראה בזה דאפשר לומר דצריך להבין בתי' הגמ' דמשני דאצטריך למל ול"ט ולנולד מהול שצריך להטיף ממנו ד"ב וצריך להבין ל"ל משני דאתי לגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ד"ב ולקטן שנולד מהול דהוי תרווייהו בענין אחד מיהו לשיטת הר"ח במס' שבת דס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב א"ש דהגמ' לא רצה לאוקמי הכי אך לשיטת הבה"ג קשה דהו"מ לאוקמי לגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף, ואפשר דבאמת הו"מ הגמ' לאוקמי בהכי ולפי"ז י"ל דהא דדרש במכילתא לערבי מהול וגבעוני מהול היינו דצריך להטיף ממנו ד"ב ול"ק קושי' הגמ' והני מולים נינהו די"ל דמיירי שטבל לשם גירות וקמ"ל דצריך להטיף ממנו ד"ב, וא"ל דלפי"ז הוי להגמ' ג"כ לפרש תי' דר"ש הכי ומאי מקשה והני מולים נינהו די"ל לר"ש דמשני לערבי מהול וגבעוני מהול וקשה ל"ל שני לימודים תו"ש ע"כ הוכיח הג' דס"ל לר"ש דהוא אפי' עו"ג הואיל והוא מהול שוב ל"ה ערל וב"נ וקמ"ל רחמנא דאפ"ה אינו אוכל ל"ש אם הוא תושב או שכיר והוי רבותא דאפי' קנין עולם א"א אבל אי אמרי' דזה פשיטא כ"ז שאינו ישראל גמור שאינו אוכל דהוי בכלל ב"נ וקרא אתי לארויי שצריך להטיף ד"ב קשה תרווייהו ל"ל ע"כ הקשה הגמ' שפיר והוצרך לתרץ תי' אחר ע"כ משני בפשיטות דאתי למו"לט, משא"כ ר"י דמכילתא שפיר מצי לומר דאתי לערבי מהול לענין שצריך להטיף ד"ב וחד מופנה וס"ל גז"ש דתו"ש וס"ל דלמידין ואין משיבין אבל לר"ע דל"ס גז"ש ואיהו ס"ל ג"כ דלמידן וא"מ במופנה מצ"א כ"כ תוס' בנזיר ר"פ כה"ג ע"כ דדריש תרווייהו הוצרך הגמ' לשנויי תי' אחר, וארווחנא בזה למ"ש לעיל דר"י ס"ל כר"ע ולכאורה קשה דהא מסיק הגמ' הכי לר"ע דס"ל מול"ט ל"ה גר ולעיל דף מ"ז אי' להדי' דר"י ס"ל דבחדא סגי אך למ"ש הרא"ש בשבת דמוכח מר"י דהתם דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב מדאמר גר שאמר מלתי אין מטבילין אותו וא"כ לר"י דאמר מטבילין אותו ומאי בכך לפיכך הי' מטבילין גר בשבת מוכח ג"כ דס"ל צריך להטיף ד"ב עיי"ש ברש"י וא"כ מצינן **(כל זה אינו מדבר רק בזמן שהי' נוהג תרומה ומעשר, אבל בזמן הזה אינן נוהגין גם אסור לנו בעיתים הללו לקבל גרים ע"פ דינא דמלכותא)**