חמדת שלמה חלק ב לט

היוצא מזה דמוכח דתו"ש דפסח לאפנויי קאתי דאל"כ ליכא למדרש מידי מבו דכתיב בתו"ש, ולפי"ז קשה לר"ע דדריש תו"ש לגר שנתגייר **(בזמן הזה ובמדינה הזאת אסור לנו לקבל גרים כפי פקודת הממשלה,)** ומל ול"ט דלה"ג ולנולד מהול דצריך להטיף ד"ב א"כ קשי' לר"ע בו דתו"ש למה לי דל"ל בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל בתרומה כיון דגלי לן רחמנא דלה"ג הו"ל ב"נ ואסור בתרומה, בשלמא לפי' הריטב"א דס"ל דקושי' ל"ה רק משום ערל ומל ול"ט ס"ד דל"ה ערל י"ל שפיר דנהי דגלי לן רחמנא דאסור בפסח אבל בתרומה שרי כיון דל"ה לא ערל ולא בן נכר ושרי משום דרשא דבו **(הג"ה ונ"מ לעבד של כהן שמל ול"ט לשם עבדות משא"כ לשיטת הרמב"ם כיון דל"ט א"כ הוי עדיין ערל וב"נ ואף דמל לשם יהדות מ"מ כ"ז של"ט נקרא ערל בשר כדכתיב כל בן נכר כו' ועי':)** אבל לפי"מ שכתבנו בשיטת הרמב"ם דכמו שכ' תוס' דמהכא נפקא דל"ה גר ובאמת הוי בכלל ב"נ וממילא אסור בתרומה ולומר דאתי לנולד מהול דמותר בתרומה חדא דזה גופא צ"ע כיון דגלי לן רחמנא דהוי ערל מ"ש פסח מתרומה כיון דלא נימול כהוגן וצ"ע בזה גם דוחק לומר דתו"ש לא יאכלו בו כתיב משמע דבו קאי אתרויייהו ולפי"ז תיקשי לר"ע בו דתו"ש למה לי בשלמא בו דכתיב במילת זכריו ועבדיו ל"ק לר"ע כיון דלא יליף תו"ש רק דמשוי' ערל כטמא א"כ למה למיכתב בו לומר דא"מ בתרומה דמה"ת לעכב כיון דל"ד לגז"ש, די"ל דאתי להורות דא"מ במעשר כיון דדרש גז"ש דממנו אבל בו דכתיב בתו"ש קשי' לפי"מ דכתבי' לעיל דל"ל אבל אוכל במעשר כיון דהוי ב"נ אך לפי"מ דמקשה הגמ' לעיל השתא דאמרת בו לדרשא משמע דבל"ז הו"מ למימר דאורחי' דקרא למיכתב רק הואיל דדרשינן חד בו צריכן למידרשי לכולהי משא"כ לר"ע דל"מ כלל למידרש בו י"ל דלא דרש בו כלל, והנה בפסחים דף כ"ח קאמר הגמ' טעמא דר"ש משום דכתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דמוכח דחמץ לאח"ז מותר ור"י ס"ל לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי ור"ש נפקא לי' מבערב תאכלו מצות ור"י מבעי' לי' לטמא ושהי' בדרך רחוקה ור"ש ס"ל דל"ג מערל וב"נ דכתיב בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי הרי מוכח דלכ"ע דרשי' בו ומכש"כ לדידן דקיי"ל כר"ש מוכח בע"כ דדרשי' בו כי היכא דמוכח משבעת ימים תאכל עליו מצות דחמץ לאח"ז מותר וכיון שכבר הוכחנו דלר"ע ל"ד בו א"כ מוכח ע"כ דהלכתא כר"א בדרשה דתו"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וצ"ע עי' שם במה שנחלקו הפוסקים אי קיי"ל כר"ש לגמרי אף לפני זמנו או לא קיי"ל כר"ש רק לאחר זמנו דלהפוסקים כר"ש לגמרי מוכח דלא כר"ע דלר"ש צ"ל דל"ג מעו"ט ומוכח דדריש בו ולשיטת הרמב"ם דפסק כר"י לפני זמנו ומוכח דשבעת ימים אתי לקבעו חובה בזמה"ז ול"מ דדריש בו, אמנם נראה דאדרבא דיש להוכיח פסק הרמב"ם דלמה הוצרך הגמ' לומר לר"י כתיב בהאי וכתיב בהאי דהוא דוחק והוי להגמ' לומר דס"ל כר"ע דל"ד בו אלא ודאי דקיי"ל להלכה כר"י והוצרך הגמ' לומר כתיב בהאי כו' כדי לאוקמי כהלכתא דלא קיי"ל כר"ע ודוק

ולפמ"ש להוכיח כשיטת הרמב"ם דקיי"ל להלכה כר"א בדרשה דתו"ש לפי"ז י"ל ג"כ מה שפסק הרמב"ם דקטן ערל מותר לסוכו בשמן של תרומה וכ' הכ"מ דהוי בעי' דאיפשטא והוא תמוה כמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' די"ל כיון דילפינן הא דאסור ערל בתרומה מפסח וכיון דבפסח לא אשכחן ערלה של"ב כלל דקטן ערל פשיטא דליתי' באכילת פסח גם אינו ראוי להמנות על הפסח וכיון דבפסח ע"כ לא מיירי מערלה של"ב כלל אף דבתרומה שייכא ערלה של"ב דתרומה ניתנה לסיכה ונ"מ לסוכו בשמן של תרומה מ"מ מנ"ל להביא בתרומה מפסח מאי דלא מיירי כלל בפסח וכל שכן למאי דקיי"ל דנין אפשר משאי אפשר עי' לעיל תוס' ד' מ"ו ד"ה אמר לו ר"ע דמוכח דקי"ל דדנין אפשר משאי אפשר וכיון דבפסח ע"כ לא מיירי מערלה של"ב ה"ה בתרומה ודאי דל"ה ערלה רק אי הו"א דערלה של"ב במ"ז מעכב בפסח וא"כ אף בפסח אשכחן דהוי ערלה ונהי דגלי רחמנא בו דמ"ז א"מ בתרומה מ"מ כיון דמוכח דהוי ערלה ומש"ה מעכבא בפסח ממילא אף לענין תרומה הוי ערלה לענין שלא לסוך הקטן עצמו משום דהוי ערל ולפי"ז לפי מה דדחי רבא ותסברא המול לו כל זכר והאי לאו בר מימהל הוא וא"כ לא אשכחן ערלה של"ב בפסח כלל וע"כ ממילא בתרומ' אין לנו להביא ערלה של"ב כלל כיון דכל הילפותא הוא מפסח ודנין אפשר משא"א ודוק

ולפ"ז י"ל מה שלא הביא הגמרא לפשוט האבעי' מבריית' דירושלמי די"ל דמאן דבעי האבעי' אליבא דר"ע ולדידי' דעיקר ילפותא מאיש איש דמשוי לי' ערל ישראל כטמא י"ל שפיר דה"ה ערלה של"ב הוי ערלה **(הג"ה ואף לפי שכ' תו' ריש שמעתין דאף לר"ע אי לאו דגלי לן בפסח לכתוב ערל בהדי' ל"ה משוינן ערל ישראל כטמא אפ"ה עיקר ילפותא ל"ה מפסח ושפיר י"ל דאף ערלה של"ב הוי ערלה ודוק:)** והבריית' דירושלמי י"ל דאתי' כר"א דיליף תו"ש מפסח וכיון דעיקר ילפותא הוא מפסח והתם ליכא לאשכוחי ערלה של"ב ע"כ אף בתרומה דילפינן מפסח לא מצינן לרבוי ערלה של"ב כמש"ל בפרט למאי דקיי"ל ילפינן אפשר משא"א ויש להביא ראי' לזה דלעי' קאמר הגמרא מסתבר ערלה דגופיה הו"ל לרבוי שכן מעשה בגופו וכרת כו' ואבע"א מי איכא מידי כו' ולכאורה תמוה דהא איכא למימר באמת דערלת דגופי' הוא מסתמא בכלל המול לכם כל זכר רק דנ"מ היכא שמתו אחיו מ"מ דאי משים המול לכם כ"ז ל"ש הכי כמו דאמרינן לקמן באחזתו חמה משא"כ אי מרבינן ערלת דגופי' הוי ערל וכמ"ש התוס' ר"פ שוב ראיתי במוהרמ"ל שהעיר מזה ותירוצו דחוק עיי"ש ע"כ נראה די"ל דתי' של אבע"א קאי אליבא דר"ז דס"ל אפי' באחזתו חמה הוי בכלל המול לו כל זכר וע"כ קאמר הגמ' שפיר מי איכא מידי ולרבא דס"ל דלא הוי בכלל המול לו כ"ז היכא דאחזתו חמה צ"ל כתי' הראשון ערלת דגופי' הו"ל לרבוי שכן מעשה בגופי' וכרת ולפ"ז יש להוכיח קצת דערלה של"ב אינו מעכב דא"כ דמעכב אף של"ב א"כ איך שייך לומר שכן כרת הא אין מצוה למול כלל ת"ז ואם כן אדרבא הוי מ"ז נפישין דנוהג בכל שעה ולעולם היכא דשייך מ"ז הוי מצוה למול משא"כ ערלת דגופי' דשייך אפי' היכא שאין מצוה למול כלל א"ו דערלה של"ב א"מ ול"ש ערלת דגופי' רק היכא דהוי בזמנו ואז שפיר מצינן למימר אף דעכשיו אחזתו חמה אפ"ה כיון דמצות מילה חל הוי בכלל שכן כרת דמצות מילה דגופי' חמורה כ"כ משא"כ בערלה של"ב דאין כאן מצות מילה כלל וע"כ מוכח שפיר דערלה של"ב לה"ע ועי' היטב אך מ"ש הרמב"ם דכל שבעה מותר לסוכו שמן של תרומה משמע להדיא דליל ח' אסור לסוכו וכן הוא להדיא בירושלמי אף דעדיין אין זמן למולו צ"ל כיון דלילה ל"ה מח"ז הוי כמו יום ח' רק דגזה"כ שלא למולו בלילה ודוק

שוב התבוננתי במ"ש לעיל דמוכח דר"ע לא דריש בו דליכא למידרש להמ"ד שאינו פוסל בתרומה כיון דמיירי בגר שמל ולא טבל והוי נכרי מעליא בשלמא מה דדרשינן אין המ"ד פוסל במעשר ותרומה מישראל א"ש דמותר לאכול במעשר ותרומה משא"כ לר"ע דמי רי במל ולא טבל וכיון דהוי נכרי פשיטא דאינו אוכל בתרומה ומעשר, אך דעדיין אין זה מוכרח די"ל דאתי לארויי דאינו מצוה שלא להאכילו כמו בפסח דמצוה שלא להאכילו כמ"ש מהר"ע משא"כ בתרומה ומעשר אינו מוזהר שלא להאכילו, ואף דיש לפקפק קצת כיון דפשטי' דקרא משמע תושב ושכיר לא יאכ' בו שאינו רשאי לאכול וכמ"ש הכ"מ דמש"ה אין לוקין על לא יאכיל וכיון שכן צריך לומר הדיוק ג"כ בו הוא דאינו אוכל