חמדת שלמה חלק ב לח

דהריטב"א הקשה על תי' רב שמעי' דמוקי בערבי וגבעוני מהול נהי דהוי מהול מ"מ ל"ג מב"נ ותי' דעדיף מב"נ עי"ש ולפי"ד הכ"מ הנ"ל עדיין לא מקש' הגמ' דהא ערל אינו אסור אלא שלא יאכל בעצמו אבל לשלא יאכי' לער' אין לנו והוצרך למכת' תו"ש שלא יאכיל כו', והנה ממ"ש התו' למאי דקיי"ל דישראל ערל מקרי מולין והקשו לפי"ז מנ"ל דערל דקרא בישראל מיירי עיי"ש מה שתירצו ועי' היטב במוהרש"א דלא כס' הריטב"א ועיי"ש במוהרש"א שהניח בקושי' עייש"ה ולשיטת הרמב"ם הקושי' יותר חזקה דהקושי' מערל לק"מ דנ"מ לענין שלא להאכילו ואי ס"ל להגמ' דלא עדיף מבן נכר הוי להגמ' להקשות קושי' זו

ונ"ל לפי מאי דאי' במכילתא בן נכר לא יאכל בו כו' וסיי' המפרש שנאמר כו' לא יבא אל מקדשי לשרתני כו' ולפי"ז י"ל דבאמת עיקר קושי' הגמ' דלא עדיף מבן נכר כקושי' הריטב"א ומוהרש"א רק מנא ידעינן דהוא בכלל בן נכר הוא מהך קרא שהביא המפרש מדכתיב כל כו' וא"כ לרב שמעי' ל"ה בכלל בן נכר ע"כ הוצרך הגמ' להקשות מולי' נינהו וכיון דלה"מ ממילא הוי בכלל בן נכר כדרשא דמכילת' וא"כ מוכח דאסור הי' להאכילם **(נראה בעליל שכל הענין בזה מדבר מאכילת קרבן פסח בזמן הבית אשר הוא מורה על השגחה פרטית, ואשר על כן אסרה התורה להאכיל ממנו לעובד גלולים הנתעה בהבלי גלוליו ואין לו השגה בידיעה יקרה הזו)** ומקשה הגמ' שפיר והנה הריטב"א הק' עוד לתי' הגמ' דמשני למל ול"ט והקש' עדיין קשה כיון דס"ל לר"ע דהוי נכרי א"כ הוי בן נכרי ותי' לפמ"ש לעיל די"ל דעדיף מבן נכר א"ש כיון דקושי' ל"ה רק משום ערל וכיון שז"נ לש"י אין פסול משום ערל אמנם לפמ"ש דקושי' הגמ' ע"כ לאו משום ערל דהא נ"מ שלא להאכילו וע"כ דקושי' הגמ' מקרא דבן נכר ערל לב וע"ב דמוכח דמקרי ב"נ ופשיטא דגר שמל ול"ט כיון דל"ה גר **(הג"ה ועיי' ברכות דף מז ע"ב וכל כמה דל"ט וזה ראי' גדולה למה שכתבתי בעזהש"י:)** ולכל העניינים הוא נכרי דהוא בכלל לא יבא אל מקדשי דהתורה כללו בכלל ב"נ וא"כ לא משני הגמ' מידי דעדיין קשה דהוי ב"נ, והנה התו' לעיל דף מ"ו ע"ב הקשו קושי' זו כיון דר"ע סבר גר שמל ולא טבל ל"ה גר א"כ הו"ל נכרי, ובהשקפה ראשונה לא הבנתי קושיתם דעכ"פ י"ל כיון דמילתו הוי לשם יהדות תו ל"מ ערל כתי' הריטב"א, אך לפמ"ש הנה נכון דתוס' לשיטתייהו דמוכח מדמוקמינן ערל דקרא בישראל וקשה הא מולים מקרי וצ"ל כתי' דלנכרי ל"צ וקשה קושי' מהרש"א דהו"ל לגמ' להקשות מב"נ וצ"ל כמ"ש לעיל דבאמת קושי' הגמ' הוא מחמת דנכרי מקרי ע"ב ע"כ הוי בכלל ב"נ ונסתר תי' הריטב"א ע"כ הקשו תוס' שפיר והנה התוס' תי' שם דר"ע יליף מהכא דגר שמל ולא טבל ל"ה גר

ולפי"ז שהוכחנו לשיטת הרמב"ם תי' התוס' לפי"ז ל"ק כלל קושי' הלח"מ הנ"ל דאף דהרמב"ם פסק גר שמל ולא טבל ל"ה גר אפ"ה מצי למפסק כר"א דהרמב"ם יליף הא דבעי מילה וטבילה בגר משום דכתיב ככם כגר מה אבותינו לא נכנסו כו' וכיון דא"צ קרא לגר שמל ול"ט דל"ה גר אייתר לי' תו"ש לגז"ש משא"כ לשיטת הריטב"א נסתר תי' זה דלדידי' אף דיליף ממ"א דל"ה גר עד שימול ויטבול מ"מ צריך קרא דאסור בפסח אבל לשיטת הרמב"ם וכמש"ל ניחא, וא"ל הא עדיין קשה הא הרמב"ם פסק נולד מהול צריך להטיף ד"ב וא"כ צריך תו"ש לנולד מהול כקושי' השניי' של הלח"מ, אך הא ליתי' דדוקא ר"א דס"ל דבעי מופנה משני צדדי' צריך תרווייהו לאפנויי אבל לדידן דקיי"ל מופנה מצ"א למידן וא"מ כדמוכח ממאי דקי"ל חלצה בשמאל פסולה וא"כ אף דמוקמינן חד לנולד מהול אפ"ה נשאר חד לאפנויי לגז"ש דלמל ול"ט ל"צ ריבוי וכמ"ש ועי' היטב

, אך לפי"ז יקשה קושי' המהרש"א שהקשה לעיל (דף מו) ע"מ שתי' התוס' דר"ע יליף מהכא דמל ול"ט ל"ה גר לפי"ז מאי מקשה הגמ' לעיל על ר"י לילף מאבות דלמא יליף מתו"ש דמל ול"ט לה"ג ותי' דא"כ הו"ל למתני על ר"א וכן אמר ר"י עיי"ש, ולפמ"ש אין תירוצו מספיק דהא איכא למימר דר"י יליף מתו"ש דגר שמל ל"ה גר עד שימול ויטבול וס"ל דנולד מהול אין צ"ל ד"ב ואייתר לי' חד קרא לגז"ש והוי מופנה מצ"א ולמידן ואין משיבין וע"כ מצי סבר דילפינן ערל דאסור בתרומה מגז"ש ודלא כר"ע וע"כ לא מצי למיתני וכאר"י וקשה קושיתו ועי' לעיל מ"ש ליישב קושי' מהרש"א עפי"ס הרא"ש במס' שבת

ולפי שיטת הרמב"ם י"ל אף בלא סברת הרא"ש הנ"ל דקשה דלמא קרא אתי לטבל ולא מל וא"ל דא"כ ת"ל דהוי ערל הא נ"מ לענין שיהי' לאו להאכילו דמשום ערל אין האיסור רק עליו אבל א"א טבל ולא מל דל"ה גר כלל אסור להאכילו וכמ"ש הכ"מ אך לר"ע ניחא דלדידי' אין דנין אפשר משא"א וממילא ליכא למילף דטבל ולא מל הוי גר מאמהות וע"כ דקרא אתי למל ול"ט משא"כ לר"י שפיר י"ל דקרא אתי לטבל ול"מ וכענין שכ' לעיל עיי"ש ודוק היטב

ולפי"ז יש להוכיח עוד כשיטת הרמב"ם דקיי"ל כר"א בדרשא דתו"ש דהנה המהרש"א הקש' לעיל בתחלת הסוגי' מנ"ל דתו"ש דפסח אתי לאפנויי דלגופי' ל"צ דהא קיי"ל דל"א בתרומה אלמא ל"ק לי' רבי' דלמא תו"ש דפסח אתי לגופי' לומר דל"א בש"ע משום דקני לי' רבי' ותרומה אכיל כיון דקני לי' רבי' רק תו"ש דתרומה אתי לאפנויי ונדחק קצת בישוב קושי' זו, ונראה ליישב לפמ"ש תוס' לקמן, נהי דאתי לאפנויי מ"מ היאך מפקינן קרא מפשטי' דכתיב תו"ש ל"י ובאמת אכיל ותי' דאתי לתו"ש נכרי ובאמת ל"ג מב"נ רק דאתי לאפנויי ומהרש"א הביא בשם הראב"ד דל"י בהמנאת רבו, ולפי"ז ליכא למימר דבאמת קני לי' רבי' ותו"ש דתרומה אתי לאפנויי דא"כ הוי מפקינן קרא מפשטיי' כיון דבאמת אכיל ותי' הראב"ד וודאי דל"ש הכא וגם תי' תוס' ליכא למימר דאי מוקמינן בנכרי ל"ה מופנה דהא בתרומה ל"כ ב"נ לי"ב וא"ל דנכרי פשיטא דל"א דהא אסור לזרי' ונכרי ודאי לא עדיף מזר רק לפי שיטת הרמב"ם נ"מ שיהי' אסור לכהן להאכי' תרומה לנכרי כמו ב"נ דפסח דפי' שלא להאכילו וא"כ ל"ה הגז"ש מופנה ע"כ הוכיח הגמ' דתו"ש דפסח מופנה ואף דמוקמינן לי' לנכרי הוי מופנה דהא כתיב להדי' ב"נ לא יאכל רק דעדיין קשה על ר"א גופי' דלמא באמת תו"ש אתי לשכיר נכרי ומנ"ל לאפנוי לגז"ש [ואף דבזה הוי סגי בתושב לחוד מ"מ ל"ה רק מופנה מצ"א ודוק] ונ"ל לפמ"ש רש"י לקמן דבו דכתיב גבי תו"ש ל"ד לי' דכולהי קרא לאפנויי אתי ותוס' כתבו כיון דאתי לאפנויי ובע"כ דמוקמינן לי' לשכיר נכרי דרשינן מיני' בו כו' ולא במעשר והנה כ"ז אי אמרינן דתו"ש דפסח לאפנויי אבל אי אמרינן תו"ש דפסח אתי לגופי' משום דקני לי' רבי' א"כ קשה בו מאי דרשת בי' דל"ל בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל בתרומה דלזה ל"צ לריבוי כלל דממילא ידעי' **(הג"ה לפמ"ש לעיל בדרך הראשון מוכח דר"א לא דריש בו כיון דס"ל מילת זכריו א"מ ועי' בשעה"מ וי"ל דלר"א אין סברא לומר חד מופנה דא"כ למאי אתי כיון דס"ל מופנה מצ"א למידין ומשיבין ע"כ ס"ל דתו"ש דפסח הוא מופנה והוי מופנה מב' צדדי' אבל לדידן צריכן לבוא לתי' הנ"ל דקשי' לן בו למאי אתא כיון דקיי"ל מופנה מצ"א למידין וא"מ ודוק היטב בכל זה: ע"כ הג"ה)** הואיל דאינו אוכל בפסח משום דקני לי' רבי' ממילא דאוכל בתרומה א"ו דתו"ש דפסח לאפנויי ושפיר דרשינן מיני' כמ"ש תוס' בו כו' ולא במעשר או כמ"ש רש"י דכולה קרא לאפנויי אתי: **(דבריו משום לפ"ע לת"מ י"ל דנ"מ היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא דאז מדאורייתא אין בו משום לפ"ע גם לפמ"ש הכ"מ דעליו ל"ש האזהרה ע"כ אין בו משום לפ"ע כיון דלא דברה התורה ממנו ודוק:)**