חמדת שלמה חלק ב לז

ובש"ע י"ל עפ"י שיטת תוס' והגה' מרדכי ועי' היטב כי הוא נחמד ונכון מאוד ודוק היטב כי קצרתי מאוד ואחר העיון תמצא בו טוב טעם ודעת בעזהש"י

דף נו ע"ב אמר רבא אשת כהן כו' מכאן ראיה למ"ש לעיל דף י"א ט"ב בשם הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על לאו דטומאה היכא שזנתה אשתו וכת' הרה"מ היינו טעמא דהוי לאו שבכללות דעיקר הלאו למחזיר גרושתו ואף דבפ' הבאע"י אי' להדיא דלוקין הרמב"ם גרס התם רבה וס"ל דלוקין על לאו שבכללות אבל לרבא אין. לוקין, והנה מירושלמי מוכח לכאורה דלוקין מדהקשה סוף גיטין לב"ש דס"ל לא יגרש אדם כו' למה לי לא יוכל בעלה הראשון כו' ת"ל דאסור להחזיר סוטתו ותי' לעבור בשני לאוין עיין תוס' סוף גיטין ולשיטת הרמב"ם קושיית הירושלמי מעיקרא ליתא כיון דאין לוקין דהא על לאו דטומאה אין לוקין אבל על לאו דלא יוכל בעלה כו' לוקין וצ"ל דהירו' ס"ל ג"כ לוקין על לאו שבכללות ע"כ הקשה שפיר, ויש להביא ראיה לזה דהנה קשיא לי על הירושלמי דתי' לעבור בשני לאוין כיון דאיסור טומאה קדים א"כ איך יוכל לחול אי' מחזיר גרושתו כיון דאין כאן לא כולל ולא מוסיף

והנה אשכחנא פתרי כגון שזנתה בנדתה דאז לא חל אי' טומאה על הבעל מחמת איסור נדה הקדום ואח"כ כשגירשה בעלה ונשאת לאחר עודה בנדתה וגירשה אח"כ כשתטהר חלו שניהם בבת אחת ושפיר אשכחן לעבור בשני לאוין ועי' בתשו' נודע ביהודה חא"ח סי' ך' ומה שכתבתי על דבריו בתשו' חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח דף כ"ח עיין שם היטב, והנה כל זה נכון כאן אמנם לעיל אמתני' דב"ש מתירין צרת לאחין אמר רבא היינו טעמא דב"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ועיי"ש בחי' רשב"א שפי' בשם הראב"ד דאי הו"מ לאשכוחי דחלו שניהם הוי דרשי לצרור לאסור צרות רק משום דאי אפשר לאשכוחי וקשה דאכתי איכא לאשכוחי באיסור ב"א כגון דשוי' שליח ופגע שליח בשליח כדאי' לעיל דף ל"ד וצ"ל דב"ש אף איסור בת אחת לית ליה וכיון שכן נסתר תי' הירושלמי כיון דאין איסור חע"א למה כת' רחמנא ל"י בעלה כו' דל"ל לעבור בשני לאוין כיון דרבא ס"ל לב"ש דאפי' אי' בת אחת אין אי' חל על אי' אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש די"ל לרבא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות קושיית הירושלמי מעיקרא ליתי' דמשום טומאה אין לוקין דהוי לאו שבכללות ע"כ צריך לכתוב הלאו דמחזיר גרושתו דמשום זה לוקין, וזה לכאורה ראיה נכונה לשיטת הרמב"ם ודוק, ועי' בדף ל"ג ע"ב נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים אמנם לרבא אליבא דב"ש נראה דס"ל אף לקוברו בין רשעים גמורים ל"א באב"א דאל"כ לא הוי משני מידי דכיון דאיכא שני איסורים אחות אשה ואשת אח למה לא מצינן למימר דפטרה צרתה א"ו דס"ל לב"ש כמו ר"י דהתם ועי' היטב, שוב ראיתי בירושלמי דתי' לקושיא הנ"ל ת"ל דאסור להחזיר סוטתו ותי' כדי לעבור עליו בל"ת ולא הזכיר משני לאוין רק תוס' כת' דכוונת הירושלמי משני לאוין ולפמ"ש הרמב"ם ניחא בפשיטות דאחרי אשר הוטמאה הוי לאו שבכללות ודוק היטב, אחר זה ראיתי בשו"ת פמ"א חלק א' סי' קל"ד כת' להקשות על תוס' הא לרבנן לאו דסוטה גופי' ילפי' מהאי קרא וע"כ כ' להגי' לעבור עליו בלאו ותמה על גדולי הראשונים שלא הרגישו בזה ולענ"ד קושייתו אינו מוכרחת כלל דהא עכ"פ מוכח מדכ' רחמנא במח"ג דהוי לאו בפ"ע לא משום סוטה רק משום מחז"ג ומוכח דעיקרו של הלאו הוא במח"ג ומש"ה כת' הרמב"ם דמשום סוטה אין לוקין רק משום מחז"ג וע"כ מוכח דמח"ג הוי לאו בפ"ע והקשו תוס' שפיר ודוק היטב

דף ע' עיין היטב בסוגיא ומפרשי' והנה הרמב"ם פסק דקטן כל שבעה מותר לסוכו שמן של תרומה וכ' הכ"מ שהיא בעיא דאפשיטא והוא תמוה דנהי דרבא דחה פשיטות דר"ז דהיה רוצה לפשוט דערל' של"ב הוי ערלה ממילת זכריו בשעת אכילה ודחה רבא ותסברא האי לאו בר מימהל הוא וא"כ ל"מ דערלה של"ב הוי ערלה אבל לעולם להיפוך ל"מ דלא הוי ערלה וכ"כ הריטבא בשם הרא"ז דהאבעי' לא נפשטה וראיתי בפני משה על הירושלמי שהקשה כן על הכ"מ והוא ז"ל כתב דהרמב"ם סמך על הירושלמי דשם נפשטה האבעי' כמ"ש התוס' ר"פ דערלה של"ב לא הוי ערלה עיי"ש היטב

ולענ"ד היה אפשר ליישב דברי הכ"מ, ותחילה נתרץ קושיית הלח"מ על הרמב"ם דבה' תרומות הביא דרשה דר"א דמש"ה ערל אסור בתרומה מגז"ש דתו"ש והקשה חדא דהו"ל לפסוק כר"ע ועוד כיון דהרמב"ם פסק גר שמל ולא טבל א"ג גם פסק נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית והיינו כמו דמתרץ הגמ' אליבא דר"ע וא"כ הו"ל לפסוק כר"ע עיי"ש שהניח בצ"ע, ונלע"ד דהרמב"ם הוכיח דהלכתא כר"א דלעיל הקשה הגמ' אי מה תו"ש האמור בפסח מילת זכריו ועבדיו מעכב והקשה התוס' הא ר"א ס"ל בהדי' דמילת עבדיו אינו מעכבת דס"ל ומלת אותו אז יאכל בו קאי על העבד ותי' התוס' דלפום ריהטא נקט הגמ' מילת עבדיו, אבל באמת עיקר קושיית הגמ' על מילת זכריו

ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דכיון דר"א ס"ל דמילת עבדיו א"מ אם כן אין לנו ראי' לר"א דמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח דבמילת זכריו כתיב אז יקרב לעשותו וא"כ י"ל דמילת זכריו א"מ רק על שעת עשיי' וליכא למימר כדאי' בברייתא דלקמן מילת זכריו בשעת אכילה מנין ת"ל אז או לגז"ש הא לר"א אף מילת עבדיו א"מ לאכול בתרומה וא"כ היכא מצי למילף מילת זכריו ממילת עבדיו כיון דמילת עבדיו עצמם א"מ וא"כ ע"כ לר"א מילת עבדיו אין מעכבתו בשעת אכילה ואם כן קשה מאי הקשה אי מה פסח מילת זכריו מעכבת הא בפסח גופי' א"מ לר"א ואין לומר דקושיי' הגמ' הוא דלעכב מילת זכריו על שעת עשיית תרומה כמו בשעת פסח דהא הג"זש דילפינן הוא תו"ש לא יאכל בו ולא מצינן למילף רק איסור אכילה ולא פסול על עשיי' **(הג"ה עי' תרומות פ' ג' משנה ט' העו"ג והכותי תרומתן הי' תרומה ולפי' רש"י ותו' ר"פ האיש מקדש הוי מדאורייתא ומוכח דערלות אינו מעכב בשעת עשיי': ע"כ)** ועוד קשה ע"ד התוס' מה משני הגמ' ת"ל ומלת אותו אז יאכל בו, בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה הא לר"א האי קרא לא איירי במילת זכריו ועבדיו דהא ס"ל ומלת אותו קאי על העבד עצמו, שוב ראיתי במהורמ"ל שהקשה כן ע"ד התוס', אמנם הוא לא העיר מזה דלר' אליעזר מילת זכריו אין מעכבתו בשעת אכילה ולפי הגי' הישנה שהביא המרמ"ל דקושי' הגמ' הוא למאן דדריש תו"ש כר"א ובדרשא דמלת אותו אז יאכל בו ס"ל כר"ע דקאי על האדון עיי"ש ולפמ"ש מוכח גי' זו בתו' דלר"א אין מילת זכריו מעכבים כלל בשעת אכילה, ולפי"ז מוכח דהגמ' ס"ל להלכה כר"א בדרשה דתו"ש דאל"כ רק ר"א גופי' ס"ל דרשא דתו"ש א"כ מאי מקשה אי מה תו"ש כו' מילת זכריו ועבדיו מעכבים הא לר"א א"מ א"ו דקושי' הגמ' הוא לדידן וא"כ מוכח דמסתברא להגמ' למדרש תו"ש כר"א ובדרשה דאותו ס"ל להגמ' כר"ע דקאי על האדון ומילת זכריו ועבדיו מעכבים וא"כ מוכח דהגמ' ס"ל להלכה כר"א דילפינן מתו"ש ודוק

ולקושי' השניי' של הלח"מ שהקשה הא להרמב"ם תו"ש א"מ דס"ל שצריך שימול ויטבול ונולד מהול צריך להטיף ד"ב הי' נ"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ המאכיל כזית מפסח כו' עובר בל"ת ואין לוקין עליו ועיי"ש היטב בכ"מ דעיקר האזהרה הוא שלא יאכילנו ישראל אחר רק הואיל ואפקי' רחמנא בלשון לא יאכל ולא כתיב לא יאכיל ע"כ אין לוקין עליו ובזה תי' הכ"מ קושי' הראב"ד עיי"ש ושים עיניך על כל דבריו שם הדק היטב בתירוצו על הראב"ד ולפי"ז י"ל דהנה **(הג"ה ומה שיש לדקדק על **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה:)**