חמדת שלמה חלק ב לו

ר"י אומר כדבריו דהא י"ל דר"י שפיר יליף הגז"ש משכיר לחוד והוי מופנה מצד אחד וצע"ג על המוהרש"א

אמנם נ"ל לפמ"ש הרא"ש שם דה"ט דקטן א"צ להטיף והנכנס לברית כשהוא מהול צ"ל הוא משום דמצד הסברא בשניהם צריך להטיף כו' ולכאורה צריך להסביר דבריו מאי חילוק יש כיון דתרווייהו נימולים שלא כמצוותו ונראה פשוט דה"ט דבקטן הוא רק משום מצות מילה ושפיר גלי רחמנא דאצ"ל משא"כ בנכנס לברית דלולי זאת הוא עדיין כמו שהיה מקדם ע"כ שפיר אפי' ערבי וגבעוני מהול צריך להטיף מעתה למ"ד טבל ולא מל יצא א"כ ערבי מהול וגבעוני מהול כשנכנסו לברית אין צריך להטיף כיון דמשום גוף הדבר אין צריך למול רק בשביל מצות מילה ובזה אין חילוק בינו לקטן כן נראה נכון ודוק

ולפ"ז י"ל קושי' מהרש"א הנ"ל שהקשה דילמא ר"י יליף מתו"ש דקשה אי לא הוי מצינן טבילה באבות והוי סברא חיצונה דמל ולא טבל יצא רק דנילף מתו"ש דלא יצא קשה מנ"ל דקרא אתי למל ולא טבל דלמא אתי למעוטי טבל ולא מל דלא נילף מאמהות ואתי לגלויי דלא נילף אפשר משא"א, אך לכאורה הא ליתא דטבל ולא מל תיפוק ליה דאינו אוכל משום דהוי ערל רק י"ל לפמ"ש לעיל דנ"מ בנכנס לברית כשהוא מהול דאי הו"א דטבל ולא מל מהני ממילא הוי ג"ג וא"צ להטיף ד"ב כמ"ש לעיל ע"כ כתב רחמנא תו"ש להורות דלה"ג וממילא ה"ע ולעולם מל ולא טבל ה"ג, אמנם לר"ע ל"ק דאיהו ס"ל לא ילפינן אפשר משא"א כדאיתא בגמ' ולדידי' ממילא טבל ול"מ לא מהני וע"כ תו"ש אתי למל ולא טבל משא"כ לר"י דס"ל ילפינן אפשר משאי אפשר ולדידי' צריך מיעוטא לטבל ולא מל וקשי' שפיר מנ"ל למעוטי מל ולא טבל דילמא אתי למעוטי טבל ולא מל ע"כ צריך הגמ' לומר דר"י ס"ל דהוי טבילה באבות ועי' בש"ך הלכות מילה ולפמ"ש מוכח כשיטת הרא"ש ומה שדחה הש"ך ראיית הר"ש ברא"ש הנ"ל דאף דצריך להטיף מ"מ אינו דוחה שבת ולכאורה יש ראיה להש"ך דהא ממעט מערלתו נולד מהול דאף דצריך להטיף אפ"ה אינו דוחה שבת אך מהתם אין ראי' דנולד מהול הוא מטעם שמא י"ל ערלה כבושה וכיון דהוי ספק ע"כ אינו דוחה שבת משא"כ נימול תוך ח' אם נימא דצריך להטיף הוא חיוב ודאי למה לא ידחה שבת ודוק היטב בכל זה

ומדי דברי אזכיר מ"ש הרא"ש להוכיח דנימל תוך ח' א"צ להטיף מדמוקי בקדם ומל ש"ש בע"ש וא"נ דצריך להטיף עדיין הוא טרוד ולענ"ד אפשר לומר כיון דנימול בע"ש הוי בגדר חולה עד שלשה ימים לפחות ועי' תוי"ט פ"ט משבת משנה ג' בשם הר"ן דבשני מסוכן יותר ועכ"פ לא גרע מחולי בא' מאיבריו דדוחין המילה ול"ה שוב טרוד וצ"ע

ולפי מה שכתבתי י"ל מאי דתמו' לכאורה ע"מ דמקשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים הא מוכח מסתמ' דמתני' במנחות דף פ"ב דילפי' מפסח דדבר שבחובה אינו בא מן המעשר והיינו משום דילפינן פסח דורות מפסח מצרים כדמפרש התם בגמ' להדי' ומוכח דסתמא דמתני' ס"ל כר"א דילפינן אפשר משא"א וממילא דנוכל למילף מאמהות והיינו כר"א ולכאורה הוא צע"ג ועפימ"ש י"ל דרבנן ילפינן מתו"ש כמש"ל וע"כ אף דילפינן אפשר משא"א אפ"ה י"ל דטבל ול"מ לה"ג מדרשא דתו"ש ודוק היטב

דף מ"ז תוס' ד"ה נאמן, עי' בספרי תשו' חמדת שלמה חיו"ד (סי' כ"ט) הקשיתי איך שייך בזה שוי' אנחד"א דהיכן מצינו שיהי' אסו' לבוא על בת ישראל עייש"ה, והנה כל דברי השו"ת האמור שם כתבתי להגאון מאורן של ישראל בעל בית מאיר זצלל"ה ומרוב הימים נאבד ממני תשובת קדשו לכן לא בא בדפוס אפס על קושי' זו השיב הגאון הנ"ל דלאו משום שוי' אנפשי' חד"א כמו בעלמא דאמרינן אף דאינו נאמן לעלמא אבל לנפשי' מהימן, אבל הכא י"ל כמו דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא תחת ידו ה"ה הכא נאמן לעשות עצמו איסור לכל העולם כמו שנאמן לומר נאסרה המשקה שלי, ולכן דייקי תוס' וכתבו שוי' נפשי' ולא כ' שוי' אנפשי' והאריך בזה הגאון הנ"ל בתשובתו דהעיקר הוא משום נאמנות

ולדידי דבריו נפלאי' ראשון עי' לעיל דף כ"ה ע"ב בתו' ד"ה לימא דקדקו לכתוב שוי' אנפשי' שנית הא כ' התו' להדי' דאינו פוסל בביאתו לכהונה ואם נימא כס' הגאון כמו שיוכל לאסור עצמו משום שנאמן בכך ה"נ יהי' פוסל בביאתו א"ו דלאו משום נאמנות הוא אלא משום שוי' אנחד"א וע"כ כ' התו' שפיר והדרי' הקושי' לדוכתי' ועבר אמרתי קושי' זו לפני גדולי' חקרי לב ולא מצאתי מענה וכבר רציתי לומר דהך שוי' אנחד"א הוא משום דלדבריו אינו רשאי להכשילה אך גם זה ליתי' דלדבריו לא שייך בי' לפני עור ולא נצטוה על זה וכ"כ התו' במס' ע"ג להדי', ורציתי לומר דוקא היכא שחבירו יודע שהוא אסור ואפ"ה רוצ' לאכלו דבכגון זה צותה התורה לת"מ י"ל דלדידי' לא שייך זה, ולא לו באה האזהרה אבל היכא שחבירו א"י כלל רק הוא יודע שהוא אסור ונותן לחבירו זהו אינו נכנס בסוג ל"ע ומצד הסברא אסור מעתה אין חילוק בינו לבין אחר ואף מי שלא הוזהר בל"ע לת"מ מ"מ אסור בזה, וראי' לזה ממ"ד בפ' נדרים ואם אחרי שמוע אישה יניא אותה ונשא עוונה וכ' רש"י דהמכשיל חבירו נענש עליו כאלו עשאה, ולכאורה קשה הא הוי בכלל ל"ע וצ"ל כיון דהיא סבורה שהפרה שלו מהני ע"כ הוא עיקר הגורם ולזה יש לו נשיאת עון כאלו הי' הוא עושה האיסור וחמור מל"ע דשם עשה השני האיסור כיון שידע שאסור לעשות הדבר הזה וזה גלי לן רחמנא במ"ש ונשא עוונה דהסברא כך הוא, מעתה גם כאן נכון כיון שהיא אינה יודעת והוא יודע את האיסור ע"כ מצד הסברא אסור, אך יש לחלק דונשא עוונה ל"ש רק היכא דהוא מצווה ג"כ באותו דבר כגון נדרים וראי' לזה ממאי דאי' בב"מ כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ל"מ בר חיובא ודוק, גם לישנא דקרא קשי' קצת דבפשטות ל"ע לת"מ משמע דאתי לארויי ג"כ היכא שחבירו א"י שהוא אסו' וע"כ הוא עיור בדבר א"כ שוב הדרי' הקושי' לדוכתי', גם מתו' נדרי' מוכח דמשום זה ל"ש לומר שא"נ חד"א דאל"כ לא הי' מתרץ הר"א התם דהיא אינה מוזהרת דמ"מ הא מכשילתו א"ו דמשום זה ל"ש לומר שוי' אנחד"א ואפשר לומר דלזה וודאי מהני סברת הר"ן דמשעבדא לי' וקמה הקושי' על מכונה ועי' בתשו' חמדת שלמה שם הארכתי

ולתרץ זה נראה דהנה חזינן פלוגתא דרבוותא כי מדברי הרמב"ם פי"ב מה' א"ב ה"י ושם ה"ט מוכח להדי' דהך דאמרינן קנאין פוגעין דווקא בו אבל אם הוא בהיפך ל"א קנאין פוגעין בה ובזה יובן הנך תרי פסקי דהרמב"ם והחילוק שביניהם ומ"ש הרמב"ם משום שבא תקלה ע"י דוק ותשכח, אבל במרדכי פ' החולץ כ' בשם רבינו אברהם הגדול ביבמה שנפלה כו' א"ז לחליצה כיון דקנאין פוגעין בה הוי במקום ערוה וכן משמע להדי' מתו' סופ"ק דף טז ע"ב ד"ה קסבר עיי"ש היטב הרי להדי' דלא כהרמב"ם מעתה להגה' מרדכי ותו' שייך שפיר שוי' אנחד"א דלדבריו אסור ליקח אותה ואף דיש לגמגם דאינה צריכה להאמין מ"מ י"ל כיון דבשום צד הי' לפנים חיוב מיתה ויהי' מזה ראי' לשיטת הגה' מרדכי ותו' ולשיטת הר"מ י"ל דלכאורה י"ל לפי"מ שכ' בדעת הרמב"ם צריך להבין החילוק ונראה פשוט דהרמב"ם כ' ואל יהי' זה קל בעיניך שבדבר זה יש הפסד גדול כו' עיי"ש היטב לשונו, ולפי"ז יש חילוק גדול דבו שפיר פוגעין דיש חילול זרע משא"כ בה מעתה לפימ"ש תוס' סופ"א אהא דאר"א חוששין שמא מעשרת השבטים הוא דר"א ס"ל כר' עקיבא מעתה לר' עקיבא אזיל לי' החילוק הנ"ל כיון דאינו כמוה והוי ממזר א"כ אין חילוק בו וגם בה פוגעין, והנה תוס' כתבו כאן דגם ר"י ס"ל כר' עקיבא מעתה לר"י לשיטתו שפיר כ' תוס' שוי' אנחד"א אבל לדידן דקיי"ל וולד שפחה כו' פסק הרמב"ם שפיר משא"כ לר"י לשיטתו והרמב"ם כשהעתיק כ' סתם נאמן כו' ולא כמ"ש תוס' שאסור כו'