חמדת שלמה חלק ב לא

ועפ"י הדברים האמורים כאן, לולי שיראתי להגי' בתוס', הי' נ"ל דכך צ"ל בתוס' בתי' הר"י קלצין, דמפרו של אהרן ל"מ למפרך דהתם אפי' בשאר כהנים כשרה ולא בכה"ג לחודי', וי"ל דיוקו של הר"י קלצין הוא מדנקט שחיטת פרו בזר פסולה משמע דווקא זר ולא כהן הדיוט, וכן מסוגי' דמנחות שהבאתי לעיל מוכח דושחט את פר החטאת אשר לו לא אתי למעוטי שאר כהנים, ועיי' שם בתוס' מנחות שכ' דמשמע לר"ש שחיטת פרו בזר פסולה ולענ"ד אין הכרח, דלכתחלה כ"ע מודו דאתי קרא שהוא ישחוט משום בעלים רק דעכובא לא קאי עלה, לרב הואיל ול"ה עבודה, וכ"מ מתוס' קידושין שהקשו בפשיטות מדגלי רחמנא בפרו של אהרן, הא לדידן קיי"ל פרו בזר כשרה, וצ"ל דקושיתם דעכ"פ למצוה משמע דבעי ושחט פר החטאת אשר לו והיינו משום בעלים

ולפי"ז נ"ל דאין ראיות השעה"מ ראי' לחייב מיתה כהן הדיוט ששימש ביוה"כ בעבוד' היו' די"ל לעולם דזה אין סברא כלל כיון דלא הוי זר ליכא לחיובי מיתה ועיי' בהרמב"ם שכ' להדי' דזר הוא מי שאינו מזרע של אהרן ומוכח דכהן הדיוט לא מחשב זר, וגם קשה לפמ"ש השעה"מ דקרא דוזר הקרב יומת כולל אפי' כהן הדיוט א"כ כמו דפי' דקרא הוא מי שזר אצלו פשיטא דה"נ מצינן לפרש זר ששימש בשבת מי שזר אצלו ומאי התחיל להקשות אפי' כהן הדיוט נמי

ע"כ נ"ל דפי' הגמ' הוא כך, דוודאי לתי' דר' אחא בר"י שתי' בפרו של אהרן וכמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה בע"כ דס"ל דלאו משום בעלים הוא פסול וכמ"ש הר"י קלצין דא"כ אין כאן משום זרות כקושית השעה"מ כיון דשחיטה לאו עבודה רק דפסול משום דחיסר מצות בעלים וא"כ ל"ש לחיובי משום זרות כלל, א"ו דר' אחא בר יעקב ס"ל למ"ד פרו בזר פסולה הוא משום עבודה ול"ס כרבה ור"י במס' זבחים דמידי דלאו עבודה ליכא לאפסולי בזר וע"כ תי' שפיר בפרו של אהרן, דלדידי' מפסיל משום זרות וזר גמור חייב עליו, אבל כהן הדיוט י"ל לעולם דאינו חייב עליו דל"מ זר ואינו בכלל זר הקרב יומת רק דקושית הגמ' הוא לראב"י דס"ל משום עבודה פסולה בזר ולא משום בעלים, ולדידי' פשיטא דאף בכהן הדיוט פסול נהי דאינו חייב מיתה משום דלא הוי בכלל וזר הקרב יומת אבל מ"מ פסול בכהן הדיוט משום אהרן וחוקה דקאי עלה, וא"כ קשה למ"ד שחיטת פרו בזר פסולה למה אמר בזר, הא אפי' בכהן הדיוט פסול וע"ז משני שזר אצלו קאמר, אבל פלוגתא דר"י ור"ש לא איירי כלל בכהן הדיוט משום דאינו חייב משום זרות כלל בעבודת יוה"כ ודוק

ולפי"ז אדרבא יש להוכיח דלא כשעה"מ הנ"ל דאי נימא דכהן הדיוט חייב מיתה לשיטת ראב"י משום דהוי בכלל וזר הקרב יומת א"כ היכא קאמר ר"ש אין כאן אלא משום זרות הא ר"י קאמר סתם זר ששמש בשבת, וכיון דאיירי בפר יוה"כ ואין חילוק בין זר לכהן הדיוט ובכהן הדיוט שבת קדים כמ"ש לעיל וזרות חל עליו הואיל ולא הותר מכללו כמש"ל א"כ היכא קאמר ר"ש אין כאן רק משום זרות הא איכא גוונא דחייב משום שבת ולא משום זרות, א"ו מוכח דר"י לא איירי בכהן הדיוט דאינו חייב משום זרות ביוה"כ רק קושית הגמ' על מ"ד פרו בזר פסולה מאי ארי' זר אפי' כהן הדיוט נמי וא"ש דלא הקשה הגמ' קושיא זו ביומא, דהתם הוי מצינן למימר משום בעלים פסול כתי' הר"י קלצין, וע"כ דווקא זר משא"כ כהן הדיוט כיון דהוי שותף הוי ג"כ בעלים כמ"ש לעיל, אבל לראב"י כיון דחייב משום זרות מוכח דלאו משום בעלים א"כ אפי' כהן הדיוט נמי יהי' פסול עכ"פ ונהי דאינו חייב משום דלא מקרי זר מ"מ הקרבן יהי' פסול משום חוקה דכתיב, ודוק היטב בכ"ז כי נ"ל נכון בעזהש"י

ובזה יש להביא סעד להרמב"ם שפסק דפרה אדומה כשרה בכהן הדיוט מדאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה משמע דבכהן הדיוט כשרה לפמ"ש דלא מי שזר אצלו קאמר, אחר זמן רב ראיתי בתוס' (דף מג ע"א) ד"ה לרב שכ' להדי' דמוכח לרב דשחיטת פרה בכהן הדיוט כשרה מדאמר בזר פסולה משמע דבכהן הדיוט כשרה וס"ל אותה לאלעזר ולדורות בכהן הדיוט וזה ראי' גדולה לכל מ"ש לעיל דבסוגיא זו ל"ס להגמ' מי שזר אצלו קאמר ודלא כתוס' ישינים

שוב נ"ל למעט בהג"ה שהגהתי בתוס' שכ' לעיל, די"ל הגי' בתוס' דהתם לאו משום עבודה הוא דא"ה פסולה אפי' בשאר כהנים אלא בכה"ג לחודי', וא"ש פי' שכ' לעיל דאי משום עבודה הי' פסול אפי' בשאר כהנים א"ו משום בעלים וע"כ דווקא בזר פסולה משא"כ בכהן הדיוט כשרה דהוי ג"כ בעלי' וכמ"ש לעיל ונשמטו הקוים שעל תיבת דא"ה וע"כ טעו המדפיסים הואיל ולא הי' שום משמעות להתיבה והפכו והעתיקו דהא, ומזה הלשון משמע דבאמת פסול אפי' בשאר כהנים, אבל א"א לומר כן כמ"ש, ואפשר לדחוק וליישב בלי הג"ה כלל והפי' הוא דהתם לאו משום דעבודה הוא דהא פי' מה שהוא עבודה פסול אפי' בשאר כהנים, והכא רק בזר פסול ולזה העירני א' מהלומדים שיש לפ' כן אך מה שהגהתי דצ"ל דא"ה הוא יותר נכון בלשון התוס' ודוק

עוד י"ל בישוב קושי' השעה"מ דלוקמי רק בכהן הדיוט והוי שבת קל ע"ח אפי' בהקטרה, לפמ"ש התוס' למה נקט בע"מ ששימש בטומאה ולא נקט זר ששימש בטומאה, ותי' משום דזרים לא נצטוו על טומאה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו **(הג"ה ולכאורה י"ל למה לא נקט בע"מ ששימש בשבת וי"ל כיון דר"ח וב"ק פליגא אי מהני ס' הותרו לומר דלכל הותרו עי' תוס' לקמן וע"כ נקט תרי גווני שבת וטומאה דבתרווייהו שייך לומר הותרו ול"ה מצינן למילף טומאה משבת לב"ק דשבת וודאי דשייך לומר הותר הואיל ומצותו בכך משא"כ טומאה בפרט למאי דקיי"ל טומאה דחוי' בציבור אבל בע"מ או זר אין נ"מ לענין זה כ"נ נכון בישוב ד"ת:)** ולפי"ז נראה פשוט ליישב קושיא הנ"ל דאי הוי מוקמינן זר ששימש בשבת רק בכהן הדיוט הדרא קושי' התו' לדוכתי' דהוי לי' למנקט בחדא גוונא זר ששימש בטומאה דהיינו כהן הדיוט ששימש ביוה"כ בטומאה וכיון דכהן הוזהר על הטומאה ונהי דהותרה טומאה לכהנים היינו בקרבנות דשייכים בי', אבל עבודת יוה"כ פשיטא דלא הותר להם טומאה כיון דאינם כשרים לעבודת יוה"כ והוי כמו בע"מ, וע"כ שפיר הומ"ל בכעין זה זר ששימש בטומא' דהיינו כהן הדיוט ביוה"כ, מיהו אפשר לומר דבעל מום הוי רבותא טפי לבר קפרא אע"ג דלעולם לא הותר לו טומאה אפ"ה שייך לומר לכל הותרה ואי הוי נקט זר דהיינו כהן הדיוט, כיון דלדידי' גופא הותר בקרבנות ציבור לא הוי רבותא כ"כ, אך עדיין קשה כיון דרבי תני לר"ח בפ"ע לחיובו ולדידי' הוי זר ששימש בטומאה דהיינו כהן הדיוט ביוה"כ רבותא טפי דאע"ג דלדידי' גופא הותרה בציבור בשאר קרבנות אפ"ה חייל וא"כ תיקשי למה לא נקט רבותא טפי, ובשלמא מה דלא נקט בע"מ ששימש בשבת ל"ק לר"ח די"ל דס"ד כיון דטומאה אינו חמור כ"כ כמו שבת ע"כ מהני הא דהותרה ע"כ הוצרך להשמיענו דגם בטומאה לא מהני הא דהותרה אבל הא קשיא שפיר למה נקט בעל מום כיון דהו"מ למנקט בחדא גוונא זר ששימש בשבת או בטומאה ע"כ מוכח דמיירי ע"כ בזר ג"כ ר"ל זר ממש ע"כ הקשה הגמ' שפיר האמר ר"י הבערה ללאו יצאה כן נראה נכון בעזהש"י והא דלא נקט בע"מ ששימש בשבת ובטומאה נראה פשוט דתחלה נקט זר דשייך ברובא דעלמא וע"כ הקשו תוס' דהו"ל לסיים ג"כ זר ששימש בטומאה ודוק

תוס' ד"ה לקוברו הקשו דלמא הא דשייר מליקה משום דבזה חייב ממש שתים לר"י ותי' דמוכח מבע"מ ששימש בטומאה דנקט דבזה בוודאי חייב שתים ממש