חמדת שלמה חלק ב כט

באכילתו ול"ש לומר דאין שם בשר בשלימה, דבשלמא באבר כל אבר בפ"ע מיקרי אבר ואין הצטרפות לאבר א' עם חבירו מש"ה בשלימה לא שייך שם אבר אבל בשר מקרי שפיר כל הבשר יחד רק דאפ"ה לא חל איסור בשר מה"ח קודם שאכלו דאינו עומדת לאכול כך אבל כשאוכלו באמת שפיר חייב משום בשר מן החי דהוי מחשבה ומעשה וי"ל דכ"ע מודו אף דמחשבת אוכלין לא מהני היינו כשלא נעשה מחשבתו לבסוף אבל כשנגמרה מחשבתו י"ל דוודאי מהני מש"ה פוטר ר"ל באבמה"ח מן הטריפה ולא מחייב משום בשר מה"ח כקושי' התוס' דשם טריפה הוא תיכף כשנעשה טריפה דהא בע"כ עומדת לכך להיות באיסור טריפה אף לאחר שחיטה אבל לאיסור בשר מן החי אינה עומדת דמן הסתם לא יאכלו בחיים וא"כ אף כשאוכלו אח"כ בחיים אינו חל איסור בשר מן החי על איסור ומיושב ממילא קושי' שני' מר"י עד"ז ודוק היטיב כי נ"ל נכון קרוב לאמת מאוד

והוכחה לזה נראה וליישב קושי' מוהרש"א שהקשה על רש"י לשיטתו דלמה לא מפרש רש"י דאם הי' כזית הי' חייב משום נבלה ונראה לי דמהרש"א הקשה על הגמרא למה לא מקשה מרישא ונ"ל ליישב בפשוט דמרישא לא הו"מ להוכיח דמיירי בטהורה די"ל דלא מיירי מאיסור אחר רק מאבר מה"ח ע"כ לא נחית לאיסורא אחרינא כלל ונ"מ אם לא התרה בו רק משום אבר מה"ח אבל מסיפא הקשה שפיר דנקט חנקה ואכלה ד"ה בכזית דמיירי מאיסור אחר הקשה הגמ' שפיר ת"ל דחייב בכ"ש משום טמאה

ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א על רש"י די"ל דרש"י הוכיח דא"ל דאי הוי כזית הוי חייב משום נבילה א"כ בע"כ דמיירי מאיסור אחר מדמהדר לאשמועינן באין בו כזית וא"כ הדרא קושית המהרש"א על הגמ' לדוכתי' למה לא הוכיח מרישא דא"ל כנ"ל דלא מיירי מאיסור אחר והיינו דלא התרה בו רק משום אבר מה"ח א"כ לאשמועינן אף ביש בו כזית ולא התרה בו רק משום אבר מה"ח ע"כ הוכיח רש"י שפיר דחייב בכזית משום בשר מה"ח וא"כ י"ל דמיירי דהתרה בו משום לאו דלא תאכל הנפש עם הבשר ואפ"ה אי הוי כזית הוי חייב משום בשר מה"ח די"ל דרב סובר כר"ל דלא תאכל הנפש עם הבשר זה בשר מה"ח ואבמה"ח מש"ה אי הוי כזית הוי חייב בהתראה זו משום בשר מה"ח מש"ה הוצרך הגמרא להוכיח מסיפא דמיירי ע"כ מאיסור אחר ודוק

בדרך אחר נ"ל ליישב קושיא השני' עפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהמ"א ה"י וז"ל וכן החותך בשר מה"ח מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה כו' שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה מ"ל טרפה אותה חי' מ"ל חתכה בסכין מ"ל בכולה מה לי במקצתה ה"ה אומר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה ה"ה טריפה עכ"ל הזהב, והנ"ל מהבנת דבריו דטעם בשר מן החי הוא משום שכשחותך הבשר הרי אותה חתיכה ניטלה חיותה שלא בדרך שחיטה, וכיון דזכינו לזה נראה ברור דלא שייך לומר שתחול איסור בשר מה"ח קודם שחתכה דעדיין לא נעשה טריפה בשלמא איסור אבר מה"ח הוא מטעם לא תאכל הנפש עם הבשר שפיר י"ל דהאיסור חל אף כשהאבר מחובר עדיין בבהמה אבל לגבי בשר מה"ח דהוי משום שנטרפה חיותה וקודם שחתכה לא שייך זה בשום פנים כלל ומש"ה הוצרך ר"י לאשמועינן בחלב מן הטריפה וזהו ברור ליישב קו' התו' אבל על ר"ל ל"ש זה דהא ר"ל סובר דבשר מה"ח ואבר מה"ח נפקא מלא תאכל וכו' ודו"ק

ומזה צריך לי עיון קצת על הרב המגיד בפ' ה' מהל' מאכלות אסורות ה"ב שנראה קצת מדבריו שרוצה להוכיח מכח קושיית התוס' על ר"י דבאבר שאין בו עצם לא מיקרי בשר מה"ח ולפמ"ש לשיטת הרמב"ם קושית התו' מעיקרא ליתא רק דהטעם הוא דאינו חל ודוק היטב בכ"ז

דף לג ע"א תוס' ד"ה בר קפרא ואור"י דבודאי איסור בת אחת עדיף אלא דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דה א כגון אחות אשה וטומאה ושבת וכו' עי' במהרש"א שנדחק בפי' דברי תוס' אלו עיי"ש ולפענ"ד נראה דמה שכתבו התוס' דוקא באיסור ב"א דהכא כגון אחות אשה היינו דבזה חייל וע"כ בזה אליבא דאמת לר"ח אפי' לר"ש חייל אע"ג דלית לי' מוסיף, וטומאה שבת ונבילה בזה לא חייל לבר קפרא משום דהותרה ותיבת ואחות אשה נמשך למעלה

דף לג ע"ב אמר ראב"י בפרו של אהרן כו' שזר אצלו קאמר, והנה בס' שער המלך ריש ה' יוה"כ נסתפק בכהן הדיוט ששימש ביה"כ בעבודת היום אי חייב מיתה או לא מי נימא דאהרן וחוקה דכתיב בעבודת היום הוי כמו לאו הבא מכלל עשה וע"כ אינו בכלל והזר הקרב יומת או דילמא כיון דאינו ראוי לעבודת היום הוי כמו זר ממש ופשיט לי' דחייב מיתה מסוגי' דהכא לא מבעי' לפי' הרמב"ן דקושי' הגמ' אי בהקטרה הא אר"י הבערה ללאו יצאתה דמשמע לי' דמיירי מעיקר האיסור שיש בשבת א"כ ה"ה בזרות בע"כ דמיירי מאיסור זרות ממש ואפ"ה מקשה מאי ארי' זר אפי' כ"ה נמי מוכח בכ"ה חייב מיתה בעבודת היום משום זרות ואפי' לשיטת התוס' דס"ל דקושי' הגמ' הבערה ללאו יצאתה הוא משום דהוי קל על חמור ולפי"ז לא מוכח כ"כ די"ל דחייב משום זרות היינו איסור זרות ושבת חייל עליו אפ"ה קשה מאי דוחקי' לאוקמי בשחיטת פרו וכמ"ד בזר פסולה הו"ל לאוקמי בהקטרה ובמי שזר אצלו דהיינו כהן הדיוט דלדידי' הוי זרות רק לאו הבא מכלל עשה ושבת הוי לאו מעלי' והוי חמור על קל א"ו מוכח דכהן הדיוט חייב מיתה בעבודת היום, וע"כ לא מצי לאוקמי בכ"ה בהקטרה דהוי קל ע"ח כיון דהבערה ללאו יצאה ועל זרות הי' חייב מיתה וכתב הטעם דחייב מיתה אף דלא כתיב מיתה רק בזר משום דלא כתיב ישראל הקרב יומת רק והזר הקרב משמע כל שזר אצלו וע"כ אף כ"ה בכלל זה עיי"ש, והנה דקדוקו מה דלא כתיב וישראל הקרב לע"ד נראה דשפיר הוצרך למיכתב והזר לכלול אף לוים אבל כהן לא מקרי זר כמו וכל זר לא יאכל קודש דלא בא רק לאסור על לוים וישראלים אבל כהנים אינם בכלל זרים אמנם הראי' מגמ' לכאורה נראה שהיא מוכרחת

אמנם לע"ד נראה להשיב על ראיתו דהנה מ"ש להוכיח לשיטת התוס' לוקמי בכהן הדיוט בהקטרה דהוי חמור על קל יש לפקפק טובא דנהי די"ל זר ששימש בשבת הפי' מי שזר אצלו קאמר ומיירי אפי' בכהן הדיוט אבל לומר דמיירי דווקא בכהן הדיוט ולא בזר ממש וודאי לא מסתבר וע"כ לא הוי מצי לאוקמי בהקטרה דא"כ בזר ממש דהוי חייב מיתה משום זרות הוי קל על חמור ולא מצי לחול ע"כ הוצרך לומר דמיירי בפרו של אהרן דהוי בתרווייהו הן בזר ממש והן בכהן הדיוט חמור על קל ולעולם דכ"ה אינו חייב מיתה אם שימש ביוה"כ דל"ה בכלל והזר הקרב דלא מיקרי זר

אך לכאורה נראה להוכיח כשיטת השעה"מ דהנה בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' י"ב כתבתי להקשות לשיטת השג"א דס"ל לאסור שני מוהלים בשבת משום דהוי איסור מה שעושה השני חילול חדש משא"כ לגבי הראשון כ"ז שעוסק הוי חילול אחד וה"ה מוהל אחד שסילק ידיו באמצע המילה גרם ג"כ חילול חדש רק דאפ"ה מותר לסיי' ולגמור המילה כיון דמילה דוחה שבת והקשיתי לפי"ז קשה לפום אוקימתא דלעיל (דף לב) דפליגא באיסור כולל וכ' מוהרש"ל דע"כ מיירי בפרו של אהרן ולפי שיטת הש"א הוי מוסיף דאתוסיף איסור לגבי כהן שאינו רשאי לפסוק באמצע פחות משיעור שהיי' עיי"ש

ונראה ליישב דהנה נראה בכהן הדיוט ששימש ביוה"כ בעבודת היום וודאי דאיסור שבת קדים דתיכף