חמדת שלמה חלק ב כו

הלכה אסורה לא הלכה לא אמר רבא ה"ה דאפי' לא הלכה וכ"פ בש"ע ולפי"ד הר"ן הנ"ל למה תיאסר בלא הלכה משום שמא תלך הא אמר שאת נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח וא"כ אף בהלכה עד הפסח למה יחול האיסור למפרע הא התם עכ"פ יתקיים הנדר שאם תלך עד הפסח תהי' אסורה משם ולהלן עד החג דומי' דרחיצה, בשלמא ברישא דהתם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לב"א עד החג מוכח שהתנאי הוא למפרע דזמן האיסור עד הפסח הוא קודם זמן התנאי שהוא עד החג משא"כ בסיפא שזמן האיסור עד החג הוא אחר זמן התנאי מנ"ל דיחול למפרע דלמא כוונתו שאם תלך עד הפסח תהי' אסורה בהנאתו משם ולהלן עד החג וע"כ א"ש דדוקא הלכה אסורה

ועיינתי ברמב"ם וראיתי שהעתיק רישא דמתני' קונם שאת נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לב"א עד החג הוסיף הרמב"ם תיבת מכא"ן שאינו במשנה וגמרא שלפנינו ובסיפא הניח הלשון כמ"ש במשנה וגמרא שאת נהנית לי עד החג א"ת לב"א עד הפסח והנה ברישא נראה דא"צ לומר מכאן דממילא מוכח דכוונתו שתהי' אסורה למפרע ודוחק לומר דאם לא אמר מכאן מצינן למימר לעולם דכוונתו הוא שא"ת קוה"פ תהי' אסורה מזמן הליכה עה"פ ואם תלך לאחה"פ תהי' אסורה למפרע דזה דוחק כמובן עכ"פ אם הי' הגירסא כן במשנה י"ל דס"ל להגמ' דסיפא מיירי מסתמא דומי' דרישא שאמר שאת נהנית לי מכאן עה"ח אם תלכי לב"א עה"ח דומי' דרישא רק דמתני' קיצר בלשון התנאי וסמך ארישא וע"כ הקשה הגמ' שפיר אך לפי נוסחא דידן במתני' וגמ' צ"ע לדינא ודוק

(ג) עיי' בר"ן דף רצ"ו בשבועה שלא אטעום זיי"ן ימים שכ' הרמב"ם דהוי שבועת שוא וכ' הר"ן די"ל דלא דמי לשבועה שלא אישן דאין בידו שלא לישן דהשינה קופצת עליו משא"כ בשלא אוכל יעמוד בשבועתו ואם יבא לידי סכנה ולא יהי' אפשר בלא אכילה ידחה פ"נ את השבועה והעלה הר"ן דה"ט דהוי נשבע לבטל את המצוה דאינו רשאי להסתכן ומקרא מלא דבר הכתוב אך את דמכם כו' ולדינא מסכים להרמב"ם עיי"ש דמותר לאכול בכל עת שירצה, ואיני מבין למה לא נימא דהוי כולל דהא כל זמן שאינו בא לידי סכנה חיילא שבועתו ואח"כ כשבא לידי סכנה והוי לבטל את המצוה נימא דהוי אי' כולל מיגו דחייל על תחלת הזמן חייל על סוף הזמן שהוא מצווה על אך את כו'

ולע"ד הי' אפשר לומר דכמו דקיי"ל באוכל נבילות ושחוטות אינו חל בכולל משום דאין אומרין לאדם עמוד וחטא לקיים שבועתך עיי' בש"ע סי' רל"ח ובש"ך ה"נ נהי דהוי שוא"ת ושוא"ת חל בכולל מ"מ כיון דאין דבר שעומד בפני פ"נ ועכ"פ כשיסתכן נאמר לו וודאי שאינו רשאי לעמוד בשבועתו וצריך לאכול וע"כ ל"ש לומר דחיילא השבועה ע"י כולל כיון דס"ס אי אפשר לו לעמוד בשבועתו וא"ל נהי דכשיסתכן מחויב לאכול מ"מ קודם הסכנה יעמוד בשבועתו ולמה הוי שבועת שוא ומותר לאכול מיד ועיי' בריא"ז שכ' באמת שיעמוד בשבועתו עד שיסתכן, וצ"ל דטעמא משום נדר שבטל מקצתו בטל כולו, ולפום רהיטא איני זוכר דין בטל מקצתו בטל כולו בשבועה אך לפי מאי דילפי' ממ"ד ככל היוצא מפיו יעשה נראה דה"ה בשבועה דהא שם נאמר ג"כ דין שבועה וכן משמע בש"ע סי' רכ"ט עיי"ש ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכ' דהוי שבועת שוא דהא ע"כ אין לו לעמוד בשבועתו משא"כ לפמ"ש הר"ן קשה ליחול בכולל וצריך לדחוק דבזה ל"ש כולל דתיכף כל רגע מה שאינו אוכל גורם למהר לבוא לידי סכנה, וע"כ הוי לבטל את המצוה ולפי מ"ש דטעמא משום דאין לך דבר שעומד כו' יש לפשוט מאי שנסתפקתי לפמ"ש תוס' סוף עירובין דאין עשה דפשיעה דוחה ל"ת אם זה שייך ג"כ במ"ע דוחי בהם היכא דע"י פשיעה בא לידי סכנה ולפמ"ש מוכח דאפ"ה שייך בזה וחי בהם ודוק

(ד) במשנה שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אכלנה כו' ובגמ' שלא אכלנה א"ח עד שיאכל כולה וכ' תוס' דאם שייר פחות מכזית הוי כמו אכל כולה וכ"פ בש"ע, ובת"ח כ' בשייר פחות מכזית פטור ודחה ראיות התוס' הביאו הש"ך שם ולע"ד נראה לכאורה להוכיח לפי"מ שהביא הש"ך לתרץ קושית התוס' במתני' שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניי' שבועת שוא והקשו תוס' הא שאוכל משמע רק כזית ושלא אכלנה משמע כולה וא"כ יכול לקיים שני השבועות וכ' הש"ך ליישב בשם הרא"ש דכמו שלא אוכל הי' שבועתו על כל כזית מהככר וכל כזית שאוכל עובר על השבועה ה"נ שאוכל הי' כוונתו על כל כזית מהככר וע"כ חייב לאכול כל הככר וממילא הוי שבועת שלא אוכל ש"ש, ונראה לפי"ז דאם אכל כל הככר ונשאר רק חצי זית אינו חייב לאכלו דהא נשבע על כל אכילה מהככר ופחות מכזית ל"מ אכילה וא"כ אם נשאר פחות מכזית א"ח לאכלו וא"כ מוכח ע"כ דלא כת"ח דאל"כ למה הוי השניי' ש"ש הא מצי לקיים שני השבועות להשאיר פחות מכזית כיון דאכלנה כולה משמע יצא ידי שבועה שנשבע שלא אכלנה מה שנשאר פחות מכזית משא"כ לשיטת התוס' א"ש דממ"נ אם מניח פחות מכזית כיון שאכל כל הככר ולא נשאר רק פחות מכזית עבר על שבועה שלא אכלנה והוי שבועת שוא, ואפשר לומר לשיטת הת"ח דנהי שאוכל קאי על כל כזית ואם נשאר פחות מכזית אינו מחויב לאכלו מ"מ י"ל דזה דווקא אם פסק כבר מלאכול א"צ להתחיל לאכול פחות מכזית דל"מ אכילה הואיל והוא פחות מכזית אבל כל זמן שעוסק באכילת הכזית האחרון מחויב לאכול אף החצי זית הנשאר דמצטרף אל הכזית הראשון ומקרי הכל אכילה אחת ולדינא צ"ע די"ל כיון דאין על החצי הנשאר שם אכילה כלל אינו נכלל בשבועתו

אמנם י"ל ראי' דאפי' בתוך האכילה א"צ לאכול אם נשאר פחות מכזית מדאמר רבא נשבע על הככר אם נשאר כזית נשאל עליו ומוקי לה בתי' קמא דאמר שלא אוכל ולפי סברא הנ"ל משכחת לה באכלה ועדיין היא באמצע אכילתו ומצי לשאול אף בפחות מכזית דעכשיו אף פחות מכזית מיקרי אכילה ולפום תירוץ ראשון לא אסיק עדיין הא דפחות מכזית ל"ח לאתשולי עלה, ודוחק לומר דרבא מילתא דפסיקא נקט אפי' שלא באמצע אכילתו ומוכח דלא כשיטת הת"ח

אך עדיין י"ל לפי מאי דס"ל לתוס' דנשבע לאכול ח"ש נבילה אין השבועה חלה וא"כ נהי דאינו מחויב לאכו' החצי זית הנשאר דאין עליו שם אכילה מ"מ חיוב דאוריית' עליו משום דאסור להניח אפי' ח"ש הואיל וח"ש אסור מה"ת וא"כ מיושב קושית התוס' אף לשיטת הת"ח דסו"ס הוי נשבע לבטל את המצוה מה שנשבע שלא אכלנה דהא מחויב לאכול אף חצי זית האחרון משום חצי שיעור, הן אמת די"ל לפי טעמא דחזי לאצטרופי לא שייך לחייבו לאכול הכא משום ח"ש דהא אי אפשר לו שוב לבוא לידי איסור אמנם אין הדבר ברור אצלי לומר דהיכא דל"ש חזי לאצטרופי ליכא איסור משום חצי שיעור דכיון דבשום פעם שייך בח"ש חזי לאצטרופי י"ל דלעולם אסור וצ"ע

אמנם לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דשבועה חל לבטל חצי שיעור מוכח שפיר דלא כת"ח רק דלפי"ז קשיא לפום ס"ד דר"א ברי' דרבא דהת' דמקש' אי דאמ' שלא אוכלנ' מאי אריא כזית דע"כ צ"ל דהוי ס"ל כשיטת הת"ח דהא התוס' לא כתבו דאינו חייל על חצי זית האחרון לפום תירוצא דר"א וא"כ לדידי' תיקשי קושית התוס' ממתני' שבועה שאוכל שבועה שלא אוכלנה ולפמ"ש י"ל דהו"מ למימר דאין שבועה חל לבטל איסור ח"ש וכשיטת התוס' וע"כ מיושב קושיית התו' אף לפי הס"ד דר"א ברי' דרבא אך לפי פסק הרמב"ם והש"ע אליבא דאמת מוכח דלא כשיטת הת"ח וכמו שפסק הש"ע ודוק: