חמדת שלמה חלק ב כה

ע"פ פי' הר"ן דאכילת איסורים לא מיחשב אכילה כלל והוי ענין בפ"ע ואפ"ה הוי ס"ל להגמ' דהוי כולל צ"ל כמש"ל דבאמת הו"מ לאקשויי הכי או אפשר להמתיק דהא דחייב שתיים בשני ענינים משום דדעתי' שיהיה שני שבועות וע"כ כיון שכללן בלשון אכילה, ע"כ כוונתו להיות שבועה אחת ועי' במשנה למלך הנ"ל במ"ש בשם הרמב"ן יש להסתייע סברא זו ודוק

ונראה להביא ראיה להריב"ש ממ"ש תוס' לקמן למה מקשה הגמרא על ר"י דס"ל באיסור הבא מעצמו אמרי' כולל וקשה ליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, ותירצתי דלר"י הז"מ למימר דהוי קל על חמור כקושי' התוס' ומ"ש התוס' דחלב הוי קל הואיל והותר מכללו סברא זו לא מוכח רק לרבא פ' גיד הנשה עיי"ש משא"כ לר"י התם ל"מ סברא זו עיי"ש ודוק רק דקשי' לי ע"ז דהו"מ לאשכוחי במוסיף כגון שבועה שלא אוכל ושלא אהנה ובמוסיף אפי' קל על חמור חל כמ"ש תוס' בפרקין ד"ה אמר ר"י, ולשיטת הריב"ש א"ש דמוסיף ליכא לאשכוחי בשבועה כלל דאי אפשר לאשכוחי מוסיף רק שהוסיף ענין איסור אחר כגון הנאה על אכילה וכיון דהוי שני ענינים הוי שני שבועות וכמ"ש הריב"ש וע"כ לא הוי מוסיף דאי' הנאה הוי שבועה בפ"ע, רק דלכאורה איכא לאשכוחי מוסיף כגון שאסר עצמו לאכול חלב בין כדרך הנאתן ובין שלא כדרך הנאתן וכיון דכללן בלשון אכילה וגם אחשבי' שפיר הוי מוסיף ויש ראיה מזה למה שחידשתי דשלא כדרך הנאתן ל"מ מוסיף הואיל ואינו עומד לכך כמו דאמרינן דאבר מה"ח א"ח מחיים למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ה"נ א"ע לשלא כד"ה ועיי' מ"ש בתשו' חמדת שלמה חיו"ד סי' י"ב על מ"ש הראב"ד דנבילה חל על טמאה ועיי"ש בש"א הלכו' יוה"כ

עוד י"ל וליישב קושיית התוס' דלא מקשה לר"י דלפמ"ש לעיל הו"מ לפרש הא דאר"י בכולל י"ל דס"ל ג"כ כתי' דר"ל דמיירי בחצי שיעור וס"ל ג"כ דבאיסור הבא מעצמו ל"א כולל רק דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת לא הוי מצי לאוקמי בלא כולל רק שנשבע שלא לאכול ח"ש נבילה דהוי קשה ליה הא ליתי' בהן כקושית התוס' ע"כ תירץ בכולל דברים המותרים דהיינו שלא לאכול ח"ש הן משחוטה הן מנבילה וכיון דהלאו היה בכולל ע"כ שייך ההן ג"כ בכולל שנשבע לאכול ח"ש הן משחוטה הן מנבילה משא"כ אי הוי השבועה שלא בכולל רק על ח"ש נבילה לחוד ואז צריך להיות ההן ג"כ על נבילה לחוד ומצינן למימר דס"ל דאין שבועה חל לאכול ח"ש וכשיטת התוס' ולעולם דעל שיעור שלם של נבילה י"ל דאין שבועה חלה אפי' בכולל כמו דס"ל לר"ל וע"כ לא הוי מצי רבא ברי' דרבה להקשות על ר' יוחנן ממתני' דיש אוכל אכילה אחת, ומיושב ג"כ קושית התוס' שהקשו מה קמ"ל רבא הא ר"י ס"ל ג"כ דאיסור חע"א באיסור הבא מעצמו ולפמ"ש א"ש דמר"י לא מוכח רק סתמא דגמרא ס"ל דשבועה חל לבטל איסור ח"ש וע"כ ס"ל לגמ' דע"כ ר"י לא קאי אח"ש דאל"כ למה לי' כולל הא בלא כולל חייל על ח"ש ואי' בהן ג"כ וע"כ פשיטא ליה לגמרא דר"י לא מיירי מח"ש והקשה הגמ' שפיר ר"י מ"ט ל"א כר"ל אבל מר"י גופיה לא מוכח וע"כ הוצרך רבא לאשמועי' דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו, ואפשר דהא דפשיטא להגמ' טעמא דר"י משום כולל ולא כמו שפירשתי דמש"ה אמר בכולל כי היכא דמצי לאשכוחי בהן י"ל דזה הוא לבתר דשמעית מרבא דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו וע"כ כר"י אמר לשמעתי' ומוכח דס"ל בפשיטות דח"ש אי' בהן וע"כ מוכח דר"י אית ליה כולל באיסור הבא מעצמו דלולי זאת לא היה לאוקמי בכולל דחצי שיעור בל"ה אי' בהן כמ"ש הרמב"ם ועי' היטב בכל זה ודוק

(א) ומדי דברי בענינים אלו אזכיר כאן הרשום בכתב יושר דברי אמת ניתנו לכתוב איזהו עיונים אשר יש לי בזה בש"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ד נשבע שלא יאכל ז' ימים ה"ז שבועות שוא והוא מהרמב"ם פ"ה מה' שבועות ולענ"ד צריך עיון על לשון הש"ע דהא קיי"ל כרבנן דאינו חייב רק על כזית וכמ"ש הש"ע סי' רל"ח ס"א רק דאסור בכ"ש משום דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת ודעת הר"מ דשבועה חל על ח"ש דהיינו בנשבע שיאכל ח"ש נבילה הואיל דהוי רק איסור בעלמא ולא הוו מושבע עליו מהר סיני וכ"פ המחבר ג"כ סי' רל"ח ס"ד וא"כ בנשבע שלא יאכל ז' ימים נהי דכזית בבת אחת א"י לאכול מ"מ הא יכול לאכול פחות פחות מכשיעור באופן שלא יצטרף דהיינו ביותר מכדי אכיל' פרס ואין כאן רק איסור חצי שיעור וע"ז חייל שבועה לשיט' הרמב"ם והמחבר, ודוחק לומר דאף עי"כ א"י לחיות והוי נשבע לבטל את המצוה אמת אלו היה הדבר מבואר בהרמב"ם להדיא כך הוי צריכין למשכוני נפשין לומר דקי"ל הכי אבל באמת לשון הרמב"ם הוא שלא אטעום ז' ובשלא אטעום ס"ל לכ"ע דהוי בכ"ש כדאיתא ר"פ שבועות שתים וע"כ שפיר הוי נשבע לבטל את המצוה אבל המחבר שינה לשון הרמב"ם וכתב שלא אוכל ובזה צ"ע מנ"ל דאינו יכול לחיות ע"י פחות פחות מכשיעור, והנה הדין הנ"ל מוזכר שני פעמים בהרמב"ם בפ' א' מהלכות שבועות ובפ"ה, ובפ"א כתב כלשון הנ"ל שלא אטעום ובפ"ה כתב שלא אוכל כלום נראה שהוסיף תיבת כלום דמשמע מזה אפי' פחות מכשיעור משא"כ בשלא אוכל סתם דאין ח"ש נכלל בשבועתו רק דהוי איסור בעלמא ולשיטת הרמב"ם והמחבר דשבועה חלה על חצי שיעור נראה דלא הוי שבועת שוא וצריך עיון

ובזה היה אפשר ליישב קו' התו' במס' שבועו' דף ך"ה ד"ה אינו שהקשו למה לא מקשה הגמרא על מתני' שבועה שלא אוכל הא הוי שבועת שוא ולפמ"ש י"ל דשלא אוכל לא הוי שבועת שוא דמצי לאכול פחות פחות מכשיעור רק התו' לשיטתי' הקשו שפיר דס"ל דלבטל א"ח בחצי שיעור כמ"ש התוס' להדיא דף ךג ע"ב ד"ה דמוקי בסוף הא ליתי' בהן דהאיך נשבע שיאכל ח"ש הא מושבע ועומד מהר סיני משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל להדיא דשבועה חל על חצי שיעור וכמו שכתבתי לעיל להוכיח שיטתו בזה שפיר מצינן למימר דל"ק על מתני' דמצי לאכול חצי שיעור רק עדיין לר' עקיבא דס"ל אדם אוסר בכ"ש וס"ל במתני' דשלא אוכל אסור בכ"ש הדרי' הקושיא לדוכתי'

ונראה לשיטת הגאונים הנ"ל דס"ל בנשבע שלא אוכל אין כוונתו על דבר האסור דהוי כמו עפר וכמו דס"ל להרי"ף והרמב"ם והר"ן משום דהוי כמו עפר ולא כשיטת רש"י דאליבא דאמת ס"ל דווקא עפר אינו בכלל ולא דבר האסור א"כ בנשבע שלא אוכל עדיין אינו נשבע לבטל את המצוה דהא על דברים האסורים לא נשבע ונהי דשיעור שלם עדיין א"א לו לאכול דהא הוא אסור ועומד מ"מ חצי שיעור ממאכלות איסור מצי לאכול לקיום נפשו ואף דח"ש אסור מה"ת מ"מ זה ל"ה נשבע לבטל המצוה לשיטת הר"מ דס"ל נשבע לאכול ח"ש איסור חייל ומיושב קושי' התוס' דלא הו"מ להקשות אפי' לר"ע וע"כ נראה שבכיון דקדק הרמב"ם לכתוב תיבת כלום דבזה נראה כוונתו לאסור כל דבר ואפי' ח"ש איסור וע"כ הוי שבועת שוא ולשון הש"ע צע"ג

(ב) עיי' בר"ן ס"פ ש"ש בתרא גבי לא אוכל זה אם אוכל זה הקשה הר"ן הא בתנאי דאם אין הדבר חל עד אחר שנעשה התנאי והביא ראיי' מנדרים אם ארחץ אם לא ארחץ דמוכח התם כ"ז שלא רחצה לא נאסרה, ואף אם תרחץ אח"כ לא נאסר למפרע ותי' הר"ן שכן הוא בדבר שיש בו משיכות זמן דשייך לומר שיחול הנדר אח"כ משא"כ בככר א"נ שלא יחול למפרע אפשר שיאכל תחלה הככר ואח"כ התנאי ולא יהי' מקום לחול עיי"ש, וצל"ע לפי דבריו ממאי דאי' במס' נדרים דף ט"ו ע"ב תנן שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתה עד החג