חמדת שלמה חלק ב כג

גירס' הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן והר"ן, ואין נרא' כלל לומ' דהיכא דפי' גרע טפי וכעין שכתבו תוס' בשלא יאכל מצה דהתם שאני דנשבע להדי' שיבטל ע"כ המצוה מצה משא"כ הכא דעיקר השבועה הוא שיאכל ויוכל לקיים שבועתו בהתיר, ומלבד זאת נראה דהר"ן והרמב"ן לא ס"ל חילוק של התוס' רק כתי' השני של תו' בין קום ועשה לשב ואל תעשה

אמנם נראה לענ"ד די"ל עפמ"ש הריב"ש בתשו' סי' קנ"ט הביאו המ"ל דהיכא דנשבע בכולל שני עניינים שאינם דומים זה לזה כלל כגון שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אדבר וכדומה לא מיקרי כולל רק הוי שני שבועות לגמרי ואם עשה שניהם בהעלם אחד חייב שתים וכ' ראי' לזה מדאמרי' שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים והקשה הגמ' כיון שאמר שלא אוכל אתסר לי' בשתי' כי אמר שלא אשתה אמאי חייב אלו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב ומשני הגמ' כיון דאמר שלא אשתה גלי אדעתי' דהך אכילה דקאמר אכילה גרידתא קאמר וכי הדר אמר שלא אשתה לאו שבועה על שבועה הוי וכ' הריב"ש להוכיח מזה דחייב שתים אף שכללן בשבועה אחת אע"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ואכלן בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ע"כ דהיינו טעמא הואיל והוי ענין א' ממש אכילת תאנים ואכילת ענבים דהכל הוא שם אכילה משא"כ אכילה ושתיה הוי שני עניינים וע"כ חייב שתים אעפ"י שכללן בשבועה אחת ואעפ"י שהן דומות קצת דמן הסתם אמרי' דשתי' בכלל אכילה מכש"כ באינם דומות כלל דחייב שתים אעפ"י שכללן בשבועה אחת ועי' עוד בתשו' הריב"ש סי' רצ"א, ולע"ד תמוהים דברי הריב"ש דלמה לא נימא דהיינו טעמא דחייב שתים כיון דשתי' בכלל אכילה ואפ"ה נשבע הוא על שתי' בפ"ע ולא הניחו בכלל אכילה ע"כ גלי אדעתי' דרוצה שיהי' שני שבועות כמו באינך דקאמר התם מדקאמר פת ופת וכן במסרב דמצי למימר אלו, וקאמר יין שמן ודבש לחייב על כל אחת ואחת,. ה"נ מצינן למימר כיון דשתי' בכלל אכילה והוא פרט אכילה ושתי' בפי' גלי אדעתי' דשתי' יהי' שבועה בפני עצמו, וצע"ג

והנה אם נימא כמו שכתבתי דמש"ה חייב שתים משום דאמר שלא אשתה גלי אדעתי' שרוצה שתהי' שבועה בפ"ע כמו במסרהב מדהו"ל למימר אלו ה"נ מדמצי למיכללינהו ושלא כדברי ריב"ש יש להוכיח מזה מ"ש הרמב"ם פ"ה דאם אומר שלא אוכל דנאסר בכזית ולענין שתי' אינו חייב עד שישתה רביעית וכ' שכן נראה לו, מזה משמע דאין הדין מבואר רק שכן נראה לו ובאמת לדין אין הדבר פשוט כל כך אע"ג דשיעור שתי' בכל איסורים הוא ברביעית מ"מ בנזיר למשנה אחרונה דקיי"ל כוותי' חייב בכזית יין מדאתקש שתי' לאכילה עיי"ש ר"פ שלשה מינים ומכש"כ הכא דהוציא הכל בלשון אכילה וכיון דשתיה בכלל אכילה מצינן למימר דכוונתו על כזית הן לענין אכילה הן לענין שתי', אך לפמ"ש מוכח כדברי הרמב"ם מדאמרי' באומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים, ולפמ"ש דה"ט דמוכח דכוונתו שכל א' יהי' שבועה בפ"ע מדלא כללינהו בשלא אוכל כיון דשתי' בכלל אכילה וא"כ היכא דכללינהו חייב בשתי' בכזית הדרי הקושיא לדוכתי' דלמא לעולם אין כוונתו שיהי' שני שבועות והא דלא כללינהו דלמא אינו רוצה לאסור עצמו בשתי' בכזית רק ברביעית ע"כ הוצרך לומר שלא אשתה בפ"ע ולעולם דהוי שבועה אחת, אבל לשיטת הרמב"ם דאפי' באומר שלא אוכל אינו אסור בשתי' בפחות מרביעית מוכח שפיר דכוונתו שיהי' שני שבועות וא"ש

אמנם לדינא נ"ל מוכח כדברי הריב"ש הנ"ל דהיכא שהם שני דברים מחולקים ונשבע עליהם ביחד אפי' עשאן בהעלם אחד חייב שתים והיינו מדרצה אביי התם להוכיח דשתי' לאו בכלל אכילה מדקתני שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ואי אכילה בכלל שתי' אלו אמר שלא אשתה וחזר וחמר שלא אשתה מי חייב וקשה השתא נמי דשתי' לאו בכלל אכילה עדיין קשה למה חייב שתים הא הוי שבועה אחת דהא אמר שבועה שלא אוכל, וא"ל דלפום ס"ד הוי דחקינן דאמר שבועה על אכילה בפ"ע ועל שתי' בפ"ע דא"כ תיקשי קושי' אביי טעמא דשלא אוכל לחוד הא שלא אוכל ולא אשתה חייב כדמקשה אביי גופי' למאי דמוקי שלא אשתה ושלא אוכל וגם הריב"ש ע"כ ס"ל דמתני' בחדא שבועה מיירי דאל"כ לא מוכח מידי. וע"כ נראה פשוט דבשני עניינים העניינים מחלקים לחייב שתים, אך מה שהוכיח הריב"ש דאפי' אליבא דאמת דשתי' בכלל אכילה וממילא הוי ענין אחד ואפ"ה רוצה להוכיח דהיכא דפי' אכילה בפ"ע ושתי' בפ"ע חייב שתים הואיל והוי שני עניינים זה לא מוכח לענ"ד די"ל דה"ט הואיל ולא הי' להזכיר שתי' כיון דממילא נכלל ע"כ מוכח דכוונתו להיות שני שבועות וממילא מוכח כשיטת הרמב"ם הנ"ל דשתי' ברביעית כמ"ש לעיל ודו"ק

ולפי"ז יש ליישב לשון הרמב"ם שכ' פ"ד ה"ג נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתי' בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ותמה הלח"מ על לשון לפיכך שכ' הרמב"ם דכש"כ אי ל"ה שתי' בכלל אכילה דאינו חייב אלא אחת ועיי"ש תירוצו וכ' בעצמו שהוא דוחק ומלבד הדוחק אין הבנה לתירוצו כלל כיון שכבר כ' הרמב"ם דאם שתה חייב א"כ פשיטא דאסור לשתות ומה הוצרך להורות זה ע"י הדיוק מה שכ' להדי' ואין הו"א כלל לומר הואיל שכבר אכל ועבר על שבועתו יהי' רשאי להוסיף לעבור ולשתות ע"כ תי' הלח"מ תמו', אך על פי הסברא הנ"ל אשכחנא פתרא דבגמ' אי' שני טעמים דמש"ה חייב על השתי' בנשבע שלא יאכל דאמרי תא נטעמי מידי ואכלי ושתו ועוד טעם אחר דשתי' בכלל אכילה כדמוכח קראי ונתת הכסף וכו' ביין ואכלת יין שתי' הוא וקרו לי' אכילה והנה לטעם הראשון הי' אפשר לומר דשתי' ואכילה המה שני עניינים מחולקים לגמרי רק דאפ"ה חייב בנשבע שלא יאכל ושתה דדרך העולם לכלול שני עניינים אלו בלשון אכילה וכשנשבע שלא יאכל כוונתו ג"כ שלא ישתה וכיון דהוי שני עניינים ממש הו"מ למימר דאם אכל ושתה בהעלם א' חייב שתים ע"כ כ' הרמב"ם הטעם דמש"ה חייב על השתיה הואיל ושתי' בכלל אכילה וכיון דהוי בכלל אכילה ע"כ מיקרי ענין אחד מש"ה אינו חייב אלא אחת משא"כ אי הו"א דטעמא משום דאמרי אינשי תא נטעמי מידי ואכלי ושתי הו"מ למימר דהוי שני עניינים וחייב שתים ולכן כשכתב הרמב"ם הטעם משום דשתי' בכלל אכילה סיים לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת כן נ"ל נכון

ולפי"ז נ"ל ליישב הקושי' הנ"ל שהקשיתי למה לא משני הגמ' דמשכחת לה איתי' בהן באומר שבועה שאוכל הן שחוטות הן נבילות דאז וודאי יוצא ידי שבועתו אם אוכל נבילות כיון דקאמר כן להדי' והוי אי' בהן ולאו דגלי לן שכוונתו במאי שאמר שאוכל כוונתו אפי' על נבילות ולפי פי' הר"ן הנ"ל דס"ד דגמ' דנבילות מקרי עפר ומש"ה אינו בכלל לא אוכל ולא משום דאסור וע"כ ממילא אין כוונתו עליו, לפי"ז י"ל דס"ד דגמ' אפי' אם נשבע להדי' שלא יאכל שחוטות ונבילות הוי כמו שנשבע על שני ענייני' דאכילת נבלה לא מיחשב אכילה והוי כמו שנשבע שלא יאכל ושלא יעשה דבר אחד ואפי' לפי שבועתו אינו נכנס בלשון אכילה וה"ה בנשבע שיאכל נבילה או שחוטה הוי כמו שנשבע או שיאכל או שיעשה דבר אחר ומה שנשבע על נבלה אינו נכלל בלשון אכילה, וכיון שכן בנשבע שלא יאכל שחוטה ולא נבלה כיון דנבלה אינו נכלל בלשון אכילה ע"כ צריך להיות הן נגד נבלה גופי' דהיינו שיאכל נבלה ולא מהני מה שנשבע שיאכל הן נבלה הן שחוטה דמאי שנשבע שיאכל נבלה אינו נכלל בלשון אכילה אף לפי שבועתו דנימא דמצי לקיומי ע"י אכילת היתר דשבועת נבלה אינו בגדר אכילה וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי דמשכחת כדרבא דמוכח מיני' דהיכא דאחשבי'