חמדת שלמה חלק ב ריג

נ' ליישב ע"נ דקושית הגמ' הוא למה דתי' רבא ולמבית אתי לרבוי היכל וא"כ הא דצריך רבוי לז' הזאות ע"כ דקאי על הזאה אחת ומוכח אע"ג דהמצוה לא נגמר רק ע"י ז' הזאו' אפ"ה חייב על הזאה אחת ומקרי עבודה תמה כס' התוס' דבדם הזאה זו אינו עושה דבר אחר ע"כ מקשה אלא מעתה זר שסידר את המערכה לחייב, דבל"ז הי' פשוט לו כיון דאין המצוה נגמר בכך ל"ה עבודה תמה אבל עכשיו דע"כ חייב על הזאה אחת אע"ג שלא נגמר המצוה ע"כ הקשה שפיר והתי' קל להבין איכא סידור בזיכין שהוא צורך הלחם וכן שארי תי' בגמ' ע' היטב, וארווחנא בזה דלפ"ד התוס' אין מקים הקושי' כאן דהו"ל לאקשוי' תוכף לעיל דחשיב זריקה ולמ"ש א"ש ודוק

וע"פ מ"ש י"ל דיקדק עצום דהבריי' דתני כו תי' דרב חשיב הזאות שבפנים ולא קחשיב של מצורע ובבריי' דתני כוותי' דלוי חשיב של מצורע וצריך טעמא, וביותר ק' דבריי' דת"כ דרב נחית לפרושי טפי דחשיב ניסוך המים ויין וכן שארי דברים יותר מברייתא דתני כוותי' דלוי ובזה שביק אורחא ולא פריש הזאות שבמצורע וצריך טעמא, ולפי דרכי הנ"ל י"ל ע"נ לפ"מ דאית' ס"פ הוציאו לו דאמר ר' לוי חלק ר"י בלוגין פי' דבהזאת מצורע אפי' ר"א ור"ש מודה דמתחיל בתחילה ולבסוף מביא ברייתא להדי' דאף בלוגין פליגי ע"ש ולפ"ז א"ש דבריית' דת"כ דרב לפמ"ש דס"ל כרבנן דמתחיל בתחיל' רק דאפ"ה חייב על הזאה אחת וכמ"ש הר"מ דילפינן ליה מלכל דבר, א"כ פשיטא דאין חילוק בין הזאת דם שלפנים או הזאת שמן של מצורע, אבל לברייתא דתני כוותי' דלוי דחייב על הרמת הדשן מלכל דבר, והא דחייב על הזאה אחת משבע הזאות משום דס"ל כר"א ור"ש ממקום שפסק הוא מתחיל וא"כ לפום ס"ד דבלוגין ל"פ ומודים דמתחיל בתחילה לפ"ז יש מקום לחלק בין הזאת דם שלפנים להזאות שמן של מצורע רק כיון דבאמת מסקינן דאף בלוגין ועי"ש בתוס' שהקשו באמת מנ"ל במצורע דביום הכפורים ילפינן מאחת עי"ש מה שתירצו עכ"פ הוי רבותא דאפילו במצורע חייב על הזאה אחת ע"כ נקטי הברייתא להדי' מצורע

דף ל"ו ע"א גמרא ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומ"ע דריה"ג עד סוף הסוגיא וקשה לי כיון דהוי לאו הנל"ע ויש בידו לתקן הלאו מה מועיל ריצוי הקרבן הא צריך לתקן הלאו ואם אין רוצה לתקן נראה פשוט דאין העולה מרצה ע"ז דהוי כטובל ושרץ בידו, ואין לומר דמיירי שכבר אכלו ואין בידו לתקן הלאו הא בזה לוקין כמ"ש הר"מ להדיא ואפשר לומר דהוי דוי הוא אולי נכשל ולקח מתנות עניים בלא כוונה מכוין, וע"כ אינו יודע להחזיר רק לפ"ז קשה דרש"י כ' דעל לאו גמור אינו מרצה הואיל וענשו הכתוב מלקות ואי בשוגג על לאו גמור נמי אין כתיב עונש להדיא, ונ"ל לפמ"ש התוס' דמש"ה מרצה על עשה הואיל ויש לו ריצוי פי' אם לא הניח תפילין אף שא"י לעולם לקיים העשה מה שעבר מ"מ יש בידו לקיים העשה פ"א, וצריך לומר כיון שמקיים בקום ועשה הוי ריצוי ע"מ שעבר, דמזה נראה שמתחרט על מה שעבר משא"כ בעבר על לאו אף אם בפעם אחר אינו עובר הלאו כגון שאכל נבילה ושוב לא יאכל מ"מ כיון דקיום הלאו הוי בשוא"ת לא מיקרי ריצוי ע"מ שעבר משא"כ לאו הנל"ע שייך ריצוי במקום אחר אף אם עבר הלאו עכשיו ואין בידו לתקן, מ"מ יש בידו לתקן בקום ועשה בפעם אחר אם עבר וליקט ונותן אח"כ בידים לעניים וע"כ קאמר הגמרא שפיר דלקט א"ב, וי"ל דמיירי אף היכא שעבר הלאו ואין בידו לתקן כגון שנשרף וכמ"ש הר"מ ואפ"ה מקרי יש לו ריצוי במקום אחר כן נראה לי נכון: **(הג"ה [אך לפ"ז קשה לר"ע דאמר שמכפר על לאו הנל"ע ממנ"פ אם יכול לקיים העשה צריך לקיים, ולמה ריצוי העולה, ואם ביטל העשה שא"י לקיים שוב לא הוי נל"ע והאיך קאמר ר"ע על ל"ת שנל"ע וע"כ צ"ל לר"ע ג"כ הואיל ואפשר בפעם אחר לתקן ע"י קיום העשה, וליישב עיקר הקושי' בלאו הנל"ע למה ריצוי העולה נראה דנהי דאינו לוקה מ"מ ודאי עשה איסור במה שעבר הלאו רק דאינו לוקה ע"ז מ"מ צריך ריצוי לרצות מה שעבר תחילה כן נראה לי עתה מוכרח: ע"כ הגה"ה

)** ובזה יש להבין טעמא דריה"ג דס"ל דעולה מכפר, אף על לאו דנבילה לפום אוקימתא דר' ירמי' וקשה מה ענין זה לניתק לעשה דהא בלאו גמור אף לריה"ג אינו מרצה וכמ"ש רש"י והתוס' וא"כ תמו' מאי ס"ד לומר דנבלה מקרי ניתק לעשה הואיל וכתיב לגר אשר בשעריך תתננה כיון שכבר אכלו אינו יכול לקיים העשה, ובמ"ש י"ל דלר"י דס"ל דברים ככתבן כו' וא"כ מי שנותן לגר מקיים מ"ע וא"כ מיקרי ניתק דשייך ריצוי במקום אחר דאם נותן פעם אחר לגר מקיים מ"ע ומרצה קצת מה שעבר על לאו דנבילה וע"כ מיקרי יש לו ריצוי במקום אחר ואפשר לומר לפי"ז דאפי' לריה"ג לוקין על לאו דנבילה רק דאפ"ה מכפר עולה על לאו דנבילה דמקרי יש לו ריצוי במקום אחר כיון דיוכל לקיים מ"ע בנתינה לגר, וריה"ג לשיטתו דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ ע"כ הא דלא יליף כ"מ שנאמר ל"י אחד איסר אכילה וא' איסר הנאה במשמע עד שיפרוט לך כדרך שפרט בנבילה וצ"ל דס"ל כר"י לדברים ככתבן הוא דאתי כדאיתא ר"פ כ"ש ור"ע בעי דווקא ניתק גמור ולפ"ז מיושב קושי' הראשונה של התוס' גם כן מה שהקשו למה לא קאמר ג"כ לאו דטריפה א"ב ולפמ"ש א"ש דבטריפה נהי דכתיב לכלב תשליכון אותו מ"מ אין מ"ע בהשלכה לכלב וע"כ ל"ש ריצוי במקום אחר והא דכתיב לכלב תשליכון אותו, כבר פי' רש"י ר"פ כ"ש להודיע שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' אבל פשיטא דאין מ"ע בהשלכה לכלב וכן לפמ"ש הטור ריש ה' טריפות דאתי' לאורויי דפי' טריפה הוא מכת מות שאינה ראוי' רק לכלב וכיון דאין מ"ע בזה ע"כ וודאי לא מקרי ריצוי במקום אחר וע"כ אין עולה מכפרת על לאו דטריפה לכ"ע כן נראה לי נכון שוב ראיתי שם בסוגיא ר"פ כ"ש דאין ראי' דריה"ג ס"ל כר"י לדברים ככתבן דהא דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה הוא מדכתיב לך וס"ל דשלך יהי' אך בלא הכרח מצינו ג"כ למימר דריה"ג ס"ל כר"י להקדים וכו'

דף ס גמרא ת"ר כל מעשה יה"כ כו' עד סוף הסוגי' הר"מ פסק דברים הנעשים בבגדי לבן בהיכל מעכבים, וע' בלח"מ דלפום דרשא דאחת מוכח דוקא בפנים ממש ותי' דלמסקנא דנפ"ל מדכתיב אחת וכתיב זאת ל"מ אלא בחוץ ממש לא בהיכל, וע' לעיל דף ל"ט דשני לא דאקדים מתנות דמזבח מוכח דהיכל מקרי חוץ וצ"ל דזה הוא לפום מאי דס"ד דר"י יליף מאחת דאליבא דמסקנא ממילא לא מתוקם האי תי' דמתנות שבפנים קתני ויש להביא ראיה קצת לשיטת הר"מ לפ"מ שתי' התוס' דף מ' בשם השר מקוצי דקושיא הגמ' בחולין קאי מדאצטריך זאת ואחת ת"ל מדכתיב ועשהו חטאת מוכח דדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ א"מ ואי נימא דר"י ס"ל אפי' בהיכל מקרי חוץ י"ל מדאיצטרך ועשהו ל"מ אלא חוץ ממש בדברים הנעשים בבגדי לבן וצריך עוד מיעוט לדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ דבגדי זהב מבגדי לבן לא מצינן למילף דמה לבגדי והב שכן כפרתן מרובה כדאי' לעיל [דף ל"ב ע"ב] גבי קידש, וע"כ צריך עוד לימוד לבגדי לבן בהיכל, (ובגדי זהב לא שייכים בהיכל מעבודת היום) א"ו דס"ל להגמ' אליבא דר"י דברים הנעשים בבגדי לבן בהיכל מעכבים וע"כ אין צריך לימוד רק לדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ בעזרה וזה שפיר מוכח מהגרלה וע"כ הוכיח הגמ' שפיר דאפי' היכא דכתיב חוקה ילפינן ק"ו ועיין, ומ"ש הלח"מ מסוגיא דזבחים לתי'