חמדת שלמה חלק ב רי

עמ"ש בשעה"מ על תוס' דף נ' ד"ה ונ"מ דס"ל דפר הוי קרבן יחיד הואיל דהוי רק של שותפין, א"כ מאי קאמר ר"ו הנח לכה"ג כו' תיקשי מפר דהוי של יחיד ואין עודהו על מצחו דהוי בבגדי לבן ע"כ הוכיח כשיטת התוס' ישינים שהביא שם דפר מקרי לענין היתר טומאה קרבן ציבור הואיל שמתנותיו שוים ומשותפים עם השעיר וסיים שא"י מה יענה תוס' לדברי ר"י, ולענ"ד י"ל פשוט עפ"מ שכ' התוס' דקושית ר"ש מכה"ג ביה"כ הוא משום דס"ל דל"מ הואיל והוי תרתי ק"צ וריצוי ציץ וכ' השעה"מ בעצמו דדוקא קרבן ציבור ס"ל דלא מהדרינן וא"כ ע"כ קושית ר"ש רק מהשעיר דבפר אף לר"ש מהדרינן אי הוי קרבן יחיד וע"כ השיב ר"י שפיר הנח לכה"ג, אך הא גופי' קשיא לפ"מ שכ' השעה"מ דבקרבן יחיד מודה ר"ש דמהדרינן א"כ הדרי קושי' התוס' שם לדוכתי' דהוי לי' לומר נ"מ דהוי קרבן יחיד לענין דמהדרינן, ומה שתי' התוס' שם דלר"ש אין נ"מ דס"ל דחוי' הא לפ"ז נ"מ לענין מהדרינן דבקרבן יחיד לא מהני ר"צ דאפי' הכי מהדרינן, וע"כ לישב זה צ"ל דרבא הוי ס' דלר"ש שאמר כה"ג ביה"כ יוכיח סתמא משמע דאפי' בפר לא מהדרינן וצ"ל דאפי' מאי שאינו ק"צ גמור בצירוף ר"צ לא מהדרינן ולפ"ז הדרי הקושיא הראשונה על ר"י לדוכת' שאמר הנח לכה"ג ביה"כ תיקשי מהפר כמו שכתב השעה"מ מיהו אפ"ל דע"ז לא חש ר"י לתרץ דאיהי ס"ל באמת מהדרינן כמו ברייתא דלעיל וע"כ לא השיב לו רק ע"מ דהוא סובר דלא מהדרינן והיינו בקרבן ציבור גמור והיינו מטעם הותרה בציבור עכ"פ היוצא מזה דלשיטת התוס' דפר מיקרי קרבן יחיד מוכח דר"ש סובר דאף בקרבן יחיד הקבוע לו זמן בצירוף ר"צ לא מהדרינן, ולפ"ז נתחזק בזה תי' השעה"מ על הר"מ דע"כ מוכח מברייתא דלא כר"ש אף א"נ דברייתא מיירי באילו של אהרן ומיושב קושי' הנ"ל מ"ש מנ"ל להמציא פלוגתא חדשה וא"כ יותר הו"ל לאוקמי באילו ש"א ומ"ש השעה"מ בזה הוא דוחק ולפמ"ש א"ש, אך עכ"ז קשה בעיני ליישב בזה שיטת הר"מ דלפ"ז ע"כ לומר או דברייתא דלעיל איירי באין עודהו על מצחו וע"כ מהדרינן או דהברינתא פליג לגמרי וס"ל דאפי' בצירוף ר"ב מהדרינן וא"כ קשה למה השמיט הר"מ האי דינא דהי' עומד, בשלמא בל"ז י"ל לפ"מ דכתב הר"מ טומאה דחוי' ממילא ידעינן דהיכא דאפשר לאהדורי מהדרינן אבל א"נ דר"ש ס"ל בצירוף ר"צ ל"מ לא מבעי' א"א דברייתא מיירי באין עודהו על מצחו אבל בעודהו על מצחו באמת לא מהדרינן דה"ל לאשמעי' חידוש דין גדול כזה דאע"ג דטומאה דחוי' אפ"ה ל"מ בצירוף ריצוי ציץ, ואף א"נ דס"ל דברייתא פליג לגמרי וס"ל דאפי' בצירוף ר"צ מהדרינן מ"מ כיון דר"ש פליג הו"ל לאשמעי' בהדי' לאפוקי מדר"ש, ולענ"ד אין רחיק לפרש הא דאמר אביי דפליגא בדרשא דתמיד דלכאו' קשה לפמ"ש התוס' י"ל דהכל תלוי בהיתרה או דחוי' דלר"ש מוכח הואיל ולא מהדרינן דלעולם מרצה ומוכח דכך הי' מקובלים ולר"י לא מוכח ומה בעי אביי בזה, ע"כ נראה דאפ"ל דהי' קשה לאביי קושית התוס' וגם בל"ז קשה דלמא היכא דלא אפשר באמת אין כאן ריצוי ציץ והוי כמו נשבר הציץ ע"כ תי' דפליגא בדרשא דקרא ור"ש ס"ל תמיד מרצה רק לכאורה הו"מ לפ' תמיד מרצה היינו דבכל קרבנות הוא מרצה כי היכי דלא ניטעי דדוקא בציבור מרצה ולא ביחיד דהא לר"ש דס"ל טומאה דחוי' מצינן למימר דדוקא בציבור מרצה ע"כ כתב רחמנא תמיד להורות שע"כ קרבנות מרצה ולעולם דווקא בעודהו ע"מ, וע"כ בא ר"ש להוכיח דליכא למימר הכי דאם הפי' הוא שעל כל קרבנות הוא מרצה תיקשי היכא כתב רחמנא תמיד הא כה"ג ביה"כ דאי אפשר לרצות הואיל ואינו על מצחו א"כ היכא מצינן לקיומי תמיד וע"כ הוכיח ר"ש דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה ור"י השיב לו הנח לכה"ג ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור, ולפ"ז יקשה לכאורה לר"ש מנ"ל דבקרבן יחיד מרצה דלמא דוקא בקרבן ציבור ותמיד אתי לאין עודהו על מצחו ובק"ב, וצ"ל דמסתבר לוז לר"ש ונשא אהרן את עון הקדשים קאי על כל עון אפי' דיחיד רק דהו"מ למימר דתמיד אתי לארוי' לקרבן יקוד ע"כ הקשה א"נ דאין עדהו ע"מ אינו מרצה ליכא לקיומי תמיד דקשה מכה"ג ביה"כ ע"כ מוכח עכ"פ דאין עודהו ע"מ מרצה ולקרבן יחיד א"צ קרא, אבל לר"י דדריש תמיד לשלא יסיח דעתו אף א"נ דחוי' ל"ק מכה"ג ביה"ב די"ל כקושית התוס', אך דלכאורה י"ל לפ"ו כיון דעיקר קושי' ר"ש הי' מתמיד א"כ מה השיב לו ר"י הנח לכה"ג שטומאה הותרה לו הא עדיין לא השיב על דרשא דתמיד דכיון דהותרה ע"כ ל"מ למימר דתמיד אתי לארוי לקרבן יחיד אף בלא תמיד ידעינן זה דק"צ אין צריך ר"צ, אך לשיטת התוס' לעיל דמאי דאינו ק"צ גמור ל"ה רק דחוי' מדאוריי' וכמ"ש הש"א בשיטתם, , א"כ שפיר השיב לו דלפ"ד ר"ש י"ל דקאי תמיד להורות על קרבן יחיד שאינו קבוע לו זמן שלא ניטעי דקאי דוקא על קרבן יחיד הקבוע לו זמן דהוי עכ"פ דחוי', רק באמת ל"נ לאביי לומר הכי לר"י דכמו דמוכח לר"ש דל"צ לימוד לקרבן יחיד ה"נ מסתמא לר"י, רק דר"י השיב לר"ש לפום קושיתו ור"ש כיון דלא ס"ד למדרש תמיד לשלא יסיח דעתו השיב מכה"ג ביה"כ שלא יהיה שום צד לדרוש תמיד אף אם נדחוק דקאי על קרבן יחיד, וע"כ לדידן דדרשינן תמיד שלא יסיח דעתו ל"ק כלל מכה"ג ביום הכפורים וזה כפתור ופרח בישוב קושיא הנ"ל, ולפ"ז צ"ל דפר הוא קרבן ציבור וע' היטב וכבר כתבתי לעיל לישב מאי דקשי' על שיטת התוס' הנ"ל מאי משני רבא דהוי לי' לפרושי משום האיל ךועי' לעיל מ"ש ע"פ שיטת התוס' ישינים

יש לעיין לר' יוסי דס"ל דחוי' ולדידי' מוכח דל"ס לי' ציבור שאני וכמ"ש לעיל וקשי' לדידי' מכה"ג ביה"כ וע"כ דס"ל אין עודהו ע"מ מרצה, וע"כ דדריש לי' מתמיד וקשה הא ר"י ס"ל במנחות בפ' שת"ה אפי' אלו מושכין ואלו מניחים אף זה הי' תמיד ופי' רש"י דתמיד היינו שלא יהיה כל היום בלא לחם וכדאיתא התם בברייתא ולא מוכח לדידי' מתמיד שמרצה תמיד דמצינן למימר תמיד שילבש תמיד מאי דאפשר ול"ק הא בעי מינם וא"כ קשה לר"י כיון דע"כ לדידי' אין עודהו ע"מ א"מ וק' מכה"ג ביה"כ, ולפמ"ש לעיל דלר' יוסי מוכת דאין חילוק בין יחיד לציבור דאף ציבור צריך דוקא ר"צ מדאמר אין צ"מ על אכילות ול"ש לי' בין ציבור ליחיד דמש"ה אוקי שם מתני' דחמשה דברים דלא כר' יוסי, וא"כ קשה לדידי' מכה"ג ג ביה"כ בשלמא משתי הלחם ל"ק די"ל דס"ל כבן ננס ור"ש דכבשים מעכבין את הלחם ועיקר הוא הכבשים, וא"ש דיוכל לבוא בטומאה ע"י ר"צ אבל מכה"ג ביה"כ קש', ולכאורה יש ראי' גדולה מזה למ"ש הש"א דאליבא דאמת דמסיק דפליגי בדרשא דחצח מצחו ע"כ לא תלוי כלל בדרשא דתמיד [וע"ש שלענ"ד דבריו אינם מוכרחים], ולפממש יש להיכיח דבריו מר' יוסי דע"כ לא יליף לי' מתמיד ואפ"ה צ"ל לדידי' דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה ומוכח דאפי' בלא דרשא דתמיד י"ל א"ע ע"מ מרצה, ולפ"ז יקשה על הר"מ דפסק אין עודהו ע"מ אינו מרצה והיינו משום דדרשינן תמיד כרבה שלא יסיח דעתו, אמנם לפמש"כ י"ל לפ"מ שכ' הש"א הסוגי' דחיקה לומר דהדר ממאי דהוי אמר מעיקרא דפליגי בדרשא דתמיד, ולפמ"ש י"ל דלולי דרשא דתמיד הו"א לר"ש דאין עודהו ע"מ א"מ ואי קשי' מכה"ג ביה"כ הו"א באמת דציבור שאני וכתי' הגמ' בפסחים וכקושית התוספת כמו שכתבתי לעיל ע"כ עיקר חילי' מדרשא דתמיד, והנה לכאו' קשה כיון דר"ש דרש תמיד ל"ל למימר כה"ג ביה"כ יוכיח וצ"ל דודאי גם ר"ש אסיק אדעתי' די"ל תמיד שלא יסית דעתו ולדרוש מצח מצחו רק לפ"ז צריכין לחידושי דציבור שאני מכח קושי' כה"ג ביה"כ יוכיח ע"כ עדיף לי' לדרוש