חמדת שלמה חלק ב רט

הזה מברייתא דס"ל ט"ד ואפ"ה אחיו הכהנים נוגעים בו לפמ"ש לעיל ל"ק מידי דהא באמת מצינן למימר דר"י ס"ל הותרה והא דבעי הזאה היינו משום אילו ש"א דנהי דהפרשה לא הי' צריך בשביל האיל מ"מ הזאה שפיר עבדינן לי' ואפ"ה אחיו הכהנים נוגעים בו דמשום פר דבעי הפרשה ליכא למיחש דבפר הותרה, והא דקאמר לעיל דר"י ל"ל הותרה היינו כמ"ש לעיל לפום מאי דקאמר הגמרא משום דהותרה ל"ב הזאה ג' וז', וע"כ דאף באיל הותרה קשה שפיר ל"ל הזאה כלל אבל באמת מצינן למימר דר"י ס"ל הותרה ולגבי איל דחוי' והא דל"ב הזאה רק ג' וז' היינו משום דהזאה בזמנה לאו מצוה כדקאמר הגמרא לעיל, אמנם אי **(הג"ה אח"ז רב הי' נראה לי ליישב פי' התוס' ישינים דאין החשש שיוודע הדבר שאחיו הכהנים הי' טמאים רק למעלה בעלמא י"ל דל"ש רק משום לתא דפר שהוא מעבודת הפנימיים דבשביל זה הי' ההפרשה שנכנס לכפר ולמחנה שכינה משא"כ באיל דל"ש ה"ט דל"ב הפרשה בשביל זה ה"נ ל"ה צריכין לחוש להפרישו מאחיו הכהנים ושני רבא שפיר. עד כאן הגה"ה)** קשי' הא קשי' מסוגי' דפסחים [דף ע"ח ע"א] דמוכיח שם מדבעי' ר' יוסי הזאה ג' וז' מוכח דר"י ס"ל ט"ד א"כ מוכח אליבא דאמת דאי אמרינן הותרה אף לגבי האיל הותרה דאל"כ ל"מ דר"י ס"ל דחוי' וק' על התוס' דס"ל גבי איל מדאורייתא דחוי'

ועוד הקשה בס' ש"א מסיגי' דסנהדרין דף י"ב דמקשה התם לר"י דס"ל מעברין מפני הטומאה הא ר"י ס"ל ט"ה בציבור, ולשיטת התוס' לק"מ דהא בפסח דלא הוי קרבן ציבור גמור לכ"ע דחוי', **(הג"ה ואפ"ל קושיתו חדא די"ל דבאמת הו"מ לדחוי' הכי רק דבלא זה הוצרך להגי' התם ע"ש מדאמר ביקש רחמים, ועוד דס"ס לא נוכל לומר שיהי' הוא ס' הפוכות עם בר פלוגתי' כיון דהוא מיקל בט"צ שהותרה לגמרי נהי דבפסח דחיי' ל"ה לי' לומר מעברין דהא אינך תנאי דס"ל דחוי' לגמרי ואפ"ה אין מעברין ודוק: ע"כ הג"ה)** ולפענ"ד יש מקום ליישב כ"ז עפ"ס הר"מ דאף בט"ג שייך ריצוי ציץ, ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל ג"כ היכא דהוי קרבן ציבור וריצוי ציץ, לא מהדרינן אף אם ט"ד וע"כ תירץ שפיר ז"א ט"ה בציבור, ול"ק לדידי' מהאיל דלגבי האיל דהוי בבגד זהב והי' ר"צ לא מהדרינן אטהורים אף אם ט"ד, ול"ק לי' רק מהפר דלא הי' ר"צ, וקשי' לי' הפרישהו מטה"מ ע"כ תירץ שפיר ז"א ט"ה בציבור, ואתי הכל שפיר דהפר הותר מטעם טומאה הותרה והאיל ע"י ר"צ וא"ל לפ"ז מאי קאמר בזבחים [דף ל"ג ע"א] מכלל דתרוויי' ס"ל ט"ה בציבור דמש"ה קאמר רבא מה לי חד דיחוי הא התם הי' ג"כ ר"צ והוי כמו הותרה, הא ליתא דהא חזינן התם דאביי הוי ס"ל דלגבי הותרה אמרינן טפי הואיל והותרה לטומאתו הותרה לזיבתו, רק דרבא ס"ל דלגבי הותרה שייך טפי לומר לזה הותרה לזה לא הותרה כגון במצורע דהתם כיון דהותרה לגמרי וגלי לן רחמנא דאין קפידא להכניס הבהונת ע"כ אמרינן לזה הותרה ולזה לא הותרה כגון אם נעשה בעל קרי כדאיתא התם אבל בפסח קאמר שפיר דנהי כיון דאיכא ר"צ לא מהדרינן מ"מ כיון דצריך ר"צ הוי קצת כמו דחוי' כיון דהי' כאן התחלת איסור רק דציץ מרצה וע"כ שפיר מצינן למימר מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דיחוי, ועכ"פ קאמר רבא שפיר איפכא מסתברא דעכ"פ יותר מסתבר לומר הואיל והותרה לטומאתו הותרה לזיבתו מהתם גבי מצורע עי"ש ודוק כן נראה לי נכון, ולפ"ז מיושבים כל הקושיות דמשום האיל לא צריך להפרישו כיון דאיכא ר"צ, וגם מוכח שפיר דר"י ס"ל ט"ד דאי הוי ס"ל ט"ה ל"ה צריך הזאה ואי משום האיל כיון דאיכא ר"צ ל"צ וגם קושי' הש"א מסנהדרין ל"ק דהתם בפסח כיון דאיכא ר"צ ל"צ לאהדורי' וע"כ הקשה הגמרא שפיר למה קאמר ר"י דמעברין מפני הטומאה אך זה עדיין צריך ישוב דלפ"ז לא תלוי הקושי' במאי דר"י ס"ל הותרה דאף אי הוי ס' דחוי' הו"מ להקשות כיון דאיכא ר"צ וצ"ע שם בסוגיא]

ולפ"ז יש ת"ל מקום ליישב הרמב"ם הנ"ל דלפ"מ שהוכחנו דעיקר תי' של רבא הוא על הפר אבל על האיל ל"ק לי' כיון דאיכא ר"צ, וצ"ל דבפר ליכא ר"צ דס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו אינו מרצה, וקשה כיון דס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו א"מ מוכח בקיצור ט"ה מכח קושית ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח א"ו מוכח דאין זה הוכחה כמש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס או דמוכח כתי' התוספת וכמ"ש המפורשים הנ"ל וכל זה לשיטת הר"מ דס"ל דבט"ג שייך ג"כ ר"צ אבל לשיטת התוס' דס"ל דבט"ג לא שייך ר"צ ליתא לזה הדרי הקושי' לדוכתי' דליכא למימר דמש"ה ליכא למיחש בשביל האיל משום ר"צ הא לגבי ט"ג ל"מ ר"צ אבל לשיטת הר"מ א"ש ודוק וע' היטב בכל זה, עפמ"ש לעיל בדרך הראשון י"ל תרי תמי' שהקשו התוס' בפסחים [דף ע"ז] חדא דמקשה מתני' דלא כר"י משום אם אין בשר אין דם כיון דקאמר כ"ע ס"ל אין ציץ מרצה על אכילות אפי' א"נ יש דם אע"פ שאין בשר ק' משתי הלחם, גם הקשו לבסוף שם דקאמר ר"י ס"ל כר"א יש דם אע"פ שאין בשר ומקשה הגמ' מאי נ"מ במאי דאין ציץ מרצה על אכילות והקשו התוספת דהו"ל לומר נ"מ בשתי הלחם, ולפמ"ש לעיל דודאי שום אדם לא יחלוק אדרשה דוידבר משה ומוכח דכולם באים בטומאה וא"כ למאי דקאמר כ"ע ס"ל אין ציץ מרצה אאכילות ואם א"ב א"ד וא"כ תיקשי קרא דוידבר משה וע"כ לומר דקרא אפשר לאוקמי היכא דנטמא הקומץ לחוד או הדם לחוד או כשנטמאו הכהנים והשירים לא נטמאו כלל וכן פי' רש"י להדיא שם בתחילת הסוגי' הא דאין ציץ מרצה על אכילות היינו אם נטמאו השירים ומתני' דקתני אין נאכלים בטומאה היינו אם נטמאו השיריים וע"ז הקשו הא אין ציץ מרצה על אכילות גם תיכף כשבאים בטומאה נטמאו השיריים וע"כ הקשה הגמ' הא אין הציץ מרצה על אכילות אבל קרא דוידבר משה מצי לאוקמי אם נטמא אחר שקמץ הקומץ ונטמא הקומץ לחוד מותר להקטירו להתיר השיריים וכן בדם של קרבנות הציבור, אך על שתי הלחם הבאים בפ"ע דאין שייך באים בטומאה רק אם נטמא הכהן או השתי הלחם קודם שהונפו דלאחר הנפה מאי באים בטומאה וא"כ אי נימא כר"י דאין ציץ מרצה על אכילות ע"כ לומר או דהכבשים מעכבים את הלחם ולא אשכחן שתי הלחם לחוד או דלשרפה קאתי כמו דס"ל לר' יוסף במנחות וא"כ בס"ד דמקשה מתני' דלא כר"י משום דכ"ע ס"ל אין צ"מ על אכילות דליכא תנא דסבר צ"מ על אכילות רק ר"א ור"א שמותי הוא ע"כ ס"ל דכ"ע ס"ל אין צ"מ על אכילות, ולפמ"ש לר"ע דס"ל הכבשים אין מעכבין את הלחם מוכח ע"כ דס"ל צ"מ על אכילות דאל"כ קשה על שתי הלחם הבאות בפ"ע לר"ע וא"כ ע"כ בס"ד הוי ס' כר"י דשתי הלחם הבאות בפ"ע לשריפה קאתין וע"כ ל"ה מצי להקשות משתי הלחם וממילא מיושב התימה שני' של התוס' שהקשו לימא דנ"מ בשתי הלחם הא ע"כ אם סובר דאין הצ"מ על אכילות מוכח או דס' הכבשי' מעכבין את הלחם וא"כ אף בשתי הלחם ל"ה אכילות לחוד או דס"ל לשריפה קאתין דאל"כ קשי' לי' קרא דוידבר משה, רק אח"כ הקשה רב מרי דס"ל בפשיטות כרבא דלאכילה קאתין וע"כ הקשה משתי הלחם ומוכח דמתני' עכ"פ דלא כר"י דר"י דס"ל דאין ציץ מרצה על אכילות ע"כ מוכח דס"ל דליכא שתי הלחם הבאות בפ"ע אלא ס"ל כר' שמעון בן ננס ועכ"פ מתני' דלא כר' יוסי ועי' היטב: