חמדת שלמה חלק ב רח

לאשכוחי אכילו' לחוד רק דמתניתין דנקט חמשה דברים מוכח דאיכא לאשכוחי לחם בלא כבשים בע"כ דלא כר' יוסי

ולפ"ז י"ל דר"ש סובר ג"כ הכי דליכא ט"ד בלא ריצוי ציץ וע"כ הקשה שפיר כה"ג ביה"כ יוכיח, והיינו ר"ש לשיטתו דס"ל במנחות הלכ' כר"ש בן ננס דהכבשים מעכבין הלחם ושפיר מצי ס' דבלא ריצוי ציץ ליכא ט"ד כלל, ומעומר ל"ק די"ל דס"ל דם אע"פ שאין בשר, כמו דהוי ס"ד לאוקמי מתני' דהתם דלא כר"י דאמר אם אין דם אין בשר וכיון דיש דם אע"פ שאין בשר ה"ה קומץ אע"פ שאין שיריים כדאי' התם [דקאמר דליכא תנא דס"ל דציץ מרצה על אכילות רק ר"א] ול"ק רק משת"ה הבאות בפ"ע ולר"ש ל"ק, אבל להר"מ דפסק לחם אע"פ שאין כבשים וע"ש במנחות [דף מ"ו ע"ב] דרבא דריש לי' מקרא מאי ביכורים כו' ועלי' קאי דדחי טומאה וא"כ מוכח דציבור שאני, וא"כ י"ל דה"ה בציבור מהני אפי' בלא ר"צ ול"ק קושית ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח, ולפ"ז מוכח כשיטת הר"מ דאף ט"ג בעי ר"צ דאל"כ עדיין קשה מנ"ל לר"ש להקשות כקושית התוספת דהא חזינן ט"ג מהני בלא ר"צ ודוק, ולפ"ז י"ל קושית התוס' במנחות דף מ"ה שהניחו בתימא על הא דקאמר ר"ש הלכה כבן ננס דהוי הלכתא למשיחא ולפ"ז י"ל דנ"מ רבתא דמכח זה דס"ל דליכא כבשים בלא לחם לא מוכח דציבור שאני וע"כ קשה מכה"ג ביה"כ וע"כ מסתבר לי' למדרש תמיד מרצה ולא מוכח דרשא דאסור להסיח דעתו מתפילין כיון דתמיד אתי לרצות תמיד אפי' אינו על מצחו ומוכח נמי פסק הר"מ בהא דהלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינם מעכבין את הלחם ומוכח דציבור שאני וע"כ י"ל דאינו ע"מ א"מ ותמיד שלא יסיח דעתו מדקי"ל כרבה בר"ה דף ז' דאסור להסיח דעתו וע' בזה, וגם קי"ל קומץ אף על פי שאין שיריים עיין בלח"מ ועוד י"ל עפ"ד המפורשים הנ"ל, רק מאי דקשי' לי הא להר"מ אף ט"ג בעי ר"צ וקושית התוס' מעיקרא ליתי', וי"ל כך דמוכח בלא קושית תוס' דקושית ר"ש לא אזיל כפשוטי' מכה"ג ביה"כ רק ממאי דהוי סבר דאין אומרים לו הבא אחרת תחתיה משום דלכאורה קשיא ע"מ דאמר ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח ומשמע דקושיתו הוא ממאי דקי"ל דק"צ הקבוע לו זמן דוחה טומאה וכמ"ש רש"י בפסחים או כמו שכתבתי לעיל דקושיתו מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם וקשה הלא איתא במנחות [דף נ"א] מת כה"ג ולא מינו אחר תחתיו משל מי היתה קריבה רש"א משל יורשין וע' שם בגמ' דדריש רבא מנחת תמיד הרי היא כמנחת התמיד, וכיון דמת כה"ג נראה פשוט דגרע טפי מנשבר הציץ דודאי עיקר הריצוי הוא ע"י כה"ג כדכתיב ונשא אהרן, וזה א"צ לפנים לפענ"ד, וא"כ קשה כיון דכל קרבנות הקבוע להם זמן דוחה האיך היה אפשר בלא כה"ג, וקשה ולימא איהו לנפשי', אבל אי נימא כתי' התוס' דקושית ר"ש דהוי ס"ל דאין אומרים לו הבא אחרת הואיל ואיכא תרווייהו א"ש, די"ל דוקא ביה"כ הוי ס' כן ולא במת כה"ג גבי מנחת חביתין וא"ש, אמנם עדיין לא נתחוור תירץ הנ"ל לומר דהר"מ פסק כברייתא דלעיל דס"ל אומרין הבא אחרת הא לפ"מ דמשני פרים דע"ג ואילים באילו ש"א וס"ל לבריי' ט"ה בציבור מצינן למימר לגבי אילו ש"א ל"מ עודהו ע"מ כיון דהוי קרבן יחיד וע' בזה בשעה"מ דמ"ש שם אליבא דאמת מוקמינן לברייתא כפשטי' דס"ל ט"ד בציבור ופרים ואילים דחג, דקשה מנ"ל הא להמציא פלוגתא חדשה כיון דר"י ור"ש תרווייהו ס"ל דביה"כ א"צ להביא אחרת מנ"ל לומר דברייתא פליג, יותר מסתבר לומר דברייתא איירי בפר של ע"א כיון דהוי דיחיד מהדרינן ובפר של יוה"כ לא מהדרינן ומוכח אי ט"ד בציבור דאין עודהו על מצחו מרצה

ונ"ל להוכיח אדרבה כשיטת הר"מ כמו שנראה מפשטות דבריו דאף ט"ג בעי ר"צ דהנה התוס' כ' לעיל אהא דאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ובזבחים קאמר הגמ' מכלל דתרווייהו ס"ל ט"ד בצבור, ותי' בתי' השני דדוקא בפסח ס"ל ט"ד דהוי כמו אילו של אהרן כיון דיחיד הוא מהדרינן ע"ש, והדברים מתמיהים וכבר התעורר עליהם הגאון בעל ש"א בהלכות תפילין לסתור דבריהם חדא דלדידהו מוכח לומר דהא דביחיד מהדרינן הוי מדאוריי' דאל"כ קשה סוגיא דזבחים דהאיך שייך לומר מ"ל חד דיחוי כיון דמדאורייתא הותרה, וכיון דבע"כ צריך לומר דמדאורייתא דחוי' קשה לרבא מאי תי' ז"א ט"ה בציבור ס"ס קשה דהוי לי' לאפרושי משום אילו דאם יארע לו טומאת המת אי אפשר לעבוד מחמת אילו דהוי דיחיד ומדאורייתא מהדרינן, ותו ק' קושית התוס' דלקמן דקאמר הגמ' לר' יוסי מוכח דס"ל דחוי' דאי הותרה למה הזאה כלל, ולשיטת התוס' אלו לא מוכח מידי דצריך הזאה משום האיל, אמנם זה י"ל דהגמ' הקשה ממ"נ דליכא למימר משום דט"ה מש"ה ס"ל לר"י דל"ב הזאה רק ג' וז' א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דאף באילו ט"ה דאל"כ לבעי הזאה בכל יום משום האיל וכיון דס"ל אף באילו ש"א ט"ה הקשה הגמ' ל"ל הזאה כלל כ"נ פשוט, וגם ל"ק דהוי לי' להקשות הא באיל לכ"ע דחוי' דהא זה לא מוכח רק רבא ס"ל הכי כמ"ש התוס' דהגמרא הוכיח זה מרבא דשניי' דמשנינן הכא שינוי' הוא, וע"כ לה"מ להקשות מאילו ש"א דדילמא ר"י ס"ל בכל מקום הותרה אפי' באילו וע"כ הוקשה ממנ"פ הזאה ל"ל

ולפי"ז הי' מקום ליישב ג"כ קושי' הראשונה הנ"ל דהתוס' ישינים מפרשים הפרישהו מטומאת מת שלא יהי' אחיו הכהנים נוגעים בו אולי הם טמאים והקשו על על פי' דהא לקמן קאמר הגמ' זה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו והא ברייתא זו ס' ט"ד ואפ"ה אחיו נוגעים בו ותיקשה לרבא עי"ש **(הג"ה ולכאורה ד"ת תמוהים דמה שאחיו נוגעים בו אף אם הם טמאי מתים אינם מטמאים את הכהן רק טומאת ערב כדאי' במשנה א' דאהלות שנים טמאים במת וצ"ל דקושיתם מלשון הגמ' דקאמר זה פרישתו לקדושה משמע דאפילו מחשש כלים א"צ להפרישו ובכלים איכא למיחש שמא נגעו במת ומטמאים את האדם טומאת ז' כדאיתא שם באהלות אמנם י"ל דודאי רבא אסיק אדעתי' ג"כ די"ל טומאת ביתו שכיח ט"מ ל"ש רק דרבא קאי לפום תי' דלעיל דמשני אפילו תימא רבנן וכ"פ באחר אחר אבל בחד אחר מודה וס"ל דחד אחר ג"כ מלתא דל"ש ובפרט דקי"ל דאין לה לבדוק סמוך לתשמש כ"כ: ע"כ הג"ה)** וע"כ פי' כפי' רש"י, והנה י"ל לפי' התוס' ישינים דקושית הגמ' היא כך שלא יהי' אחיו נוגעים בו אולי הם טמאים ואף דמחזיקין עצמם לטהורים מ"מ אולי הם טמאים כמו הכה"ג בעצמו דצריך הזאה אף שמחזיק עצמו לטהור, ולפ"ז י"ל דוודאי הא לא חיישינן שיוודע הדבר שהם טמאי' ולא יהי' הכהן ראוי לעבודה דוודאי היא מלתא דל"ש שיוודע להם רק דקושי' הגמרא כיון דחזינן דהקפידה התורה כ"כ על הכה"ג שיהי' צריך הפרשה א"כ יש לנו להחמיר עליו ולהפרישו מכל חשש מספק, ולפ"ז הי' אפשר לומר ל"מ לר"ל דס"ל הא דבעי הפרשה ילפינן ממשה, א"כ עיקר הפרשה היא בשביל שנכנס למחנה שכינה, וזה ל"ה רק בעבודת פנימיים ולא בהאיל, וא"כ משום האיל ל"ק כלל להפרישהו מטומאת המת, דבשלמא לפי' רש"י דקושית הגמ' אולי ימות מת עליו פתאום ק' שפיר דנהי דלא בעי הפרשה משום האיל מ"מ כשימות מת עליו לא יהי' ראוי לעבודת היום מחמת האיל אבל לפי' התוס' ישינים א"ש, כיון דלא יהי' נודע לנו והעבודה יהי' כשירה רק דראוי לעשות הפרשה למעלה בעלמא וכיון דזה ל"ה רק בפר ובפר ט"ה לק"מ ולא צריך להפרישו בשביל טה"מ, ומה שסתר התוס' ישינים הפי'