חמדת שלמה חלק ב רז

בלי שום דיחוי וע"ז השיב לו ר"י כיון דע"כ צריכת לומר דמה שמחויב לעשות אינו בגדר ב"ת ה"נ י"ל דאינו בבל תגרע כיון דאינו יכול ליתן משום תקנת חכמים שלא ישנה בדמים וכמ"ש הרשב"א בתקיעת שופר דמה שעושה בשביל תקנת חכמים ל"ה בל תוסיף וכן י"ל לענין בל תגרע ור"א י"ל דס"ל לחלק דדוקא מה שמחויב לעשות מדאורייתא ל"ה בגדר בל תוסיף ולא משום דרבנן ומיושב היטב קושית התוס' בעירובין לידחי עשה ל"ת דבל תוסיף דלר"י טעמא אחרינא היא משום דאסור לשנות בדמים, והנה לשיטת הרשב"א נ' מוכח פי' שכתבתי דלפמ"ש הרמב"ן דטעמא דר"י הוא הואיל ועובר על בל תוסיף ע"כ שוב ממילא אינו בגדר בל תגרע אם אינו נותן וס"ל דר"י ור"א פליגא בהא אי שייך ב"ת או לא דר"י ס"ל אע"ג שאינו בעצמו אפ"ה שייך בל תוסיף ותיקשי מזה לשיטת הרשב"א דאם עושה מה שמחויב לעשות ל"ה בכלל בל תוסיף אבל לפמ"ש א"ש ועיין היטב אך בזה י"ל דר"י ידע האמת הואיל ואינו בעצמו ועושה כן בשביל לקיים מצות מתן ד' ל"ה כלל בגדר ב"תו ול"צ לבא דעשה דוחה ל"ת וידע שר"א ישיב לו האמת ולפי סברתו דאם המניעה מחמת דרבנן מקרי ג"כ שאינו בעצמו וממילא אין כאן בל תגרע רק ר"א ס"ל דהדרבנן ל"מ לבטל אי' בת"ג וכס' התוס' אבל ר"י י"ל שפיר דסובר כס' הרשב"א הנ"ל, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' ליתי עשה ולדחי ל"ת דלר"י אסור לשנות בדם קדשים כדמוכח ממשנה הקודמת ודוק סליק מסכת יומא

דף ו' ע"א גמרא כמאן כר"ע הנה התוס' במסכת נידה [דף ט"ו ע"א ד"ה אמר רב] הקשו אמאי לא משני דלמא החשש הוא שמא תמצא כתם ומודים חכמים לר"ע שמטמאה את בועלה כדאי' במשנה דנדה שם ותי' דקושית הגמרא למ"ד דאתי כרבנן דר' מאיר ומיירי מכאן ולהבא אבל למפרע לא מטמאה את בועלה אבל לר' מאיר דס"ל בכתמים להחמיר וי"ל שפיר דהפרישוהו משום כתם דהוא חששא יותר מטומאת ביתו ועי"ש בנדה במשנה ס"פ בא סימן ובגמ' שם דר"י קאי בשיטה חדא בכתמים כמו ר' מאיר וע"כ קאמר הגמ' שפיר אי ר' מאיר אי ר' יוסי דלתרווייהו מצינן למימר דדווקא מטומאת ביתו הפרישוהו משום חששא דכתם אבל טומאת מת ל"ש ורבא דאמר ז"א ול"נ בתי' זה הוא רק לתי' הגמרא דלעיל בחד אחר, ובזה ניחא נמי תי' הראשין שתי' התוס' דז"א קאמר ול"י ל"ס לי' וק' וכי יחלוק רבא אמתני' דתני מפרישין אותו מביתו וק' הפרישוהו מטומאת המת, וגם לשיטת רש"י ק' דדוחק לומר דאחיו הכהנים נוגעים בו במקום פנוי שלא במקום אוהל, דאל"כ אף לרש"י ק' קושית התוס' ישינים מדאמר לקמן אחיו הכהנים נוגעים בו ולפמ"ש א"ש, עיין מה שאכתוב לקמן בסוגי' דט"ה בציבור בהגה"ה]

דף ו' ע"ב גמרא ועד שאתה מפרישו כו' עד סוף הסוגי', הנה הר"מ פסק טימאה דחוי' בציבור ואפ"ה פסק כר"י עודהו על מצחו מרצה כמ"ש הכ"מ ומ"ש בשם מהר"י קורקס נעלם כוונתו עי"ש, וראיתי בס' שיח יצחק שכ' לישב עפ"ד התוס' ד"ה מכלל, ולפ"מ דאסקי דברייתא דלעיל ס"ל ט"ד ואפ"ה ט"ל דאין עודהו ע"מ א"מ מוכח דקושי' ר"ש ל"ה קושי' כ"כ, ואח"כ בא לידי ס' שער המלך וראיתי שגם הוא תירץ כן, אמנם אחר העיון קשי' טובא ע"ד חדא דלפ"מ שכ' הר"מ פ' ד' מה' ביאת מקדש דאף על טומאת גברי מרצה הציץ בטומאה הדחוי' בציבור וכמש"כ השעה"מ בעצמו בכוונת הר"מ א"כ קושי' התוס' מעיקרא ליתא מ"ש דלמא היכא דליכא ריצוי ציץ הוי כמו ט"ג דליכא ריצוי ציץ ולשיטת הר"מ אף בט"ג איכא ריצוי ציץ בטומאה הדחוי' בציבור, והנה אם נניח תי' המפורשים הנ"ל י"ל קושי' הלח"מ בפ"ב מה' פסילי המוקדשין על הר"מ דפסק בתי' הגמרא בפסחים ל"ק הא ביחיד הא בציבור ולפי' רש"י הטעם משום ט"ה בציבור ולפי' התוס' הטעם משום דציץ מרצה על אכילות ותרוווי' ליתי' לשיטת הר"מ דפסק ט"ד בציבור וגם פסק אין הציץ מרצה על אכילות, ולפי פי' הפוסקים הנ"ל דמוכח להר"מ דקושי' ר"ש ל"ה קושי' כ"כ ומוכח דס"ל דטומאה דחוי' בציבור בלא ריצוי ציץ היכא דלא אפשר, וא"כ קושי' הגמרא בפסחים לק"מ דהא אמרינן אף בלא ריצוי ציץ ט"ד בציבור, אמנם מסוגי' הגמרא דפסחים הנ"ל תברא לתירוצם הנ"ל דהא מוכח התם להדי' דליכא ט"ד בציבור כלל רק ע"י ריצוי ציץ וגם על התוס' תמו' במ"ש לדמות ט"ב לט"ג דהא מוכח בפסחים דט"ב אי אפשר בלא ריצוי ציץ, ובאמת הקשו התוס' שם מ"ש ט"ג מט"ב והניחו בקושי', אך עכ"פ מוכח מהגמ' דלט"ב בעי ריצוי ציץ וצע"ג ע"ד תוס' אלו שהם נגד תלמוד ערוך, וליישב דבריהם צ"ל דהי' מפורשים דבאמת י"ל דזה כוונת התרצן שם ל"ק הא בציבור דבציבור כיון דהתורה כ' להדי' אלה תעשו במועדיכם ממילא אמרינן אף דבעלמא אין ציץ מרצה על אכילות מ"מ בציבור מרצה וה"ה דלפ"ז י"ל היכא דאי אפשר אף בלא ריצוי ציץ כלל ט"ד בציבור [ואפשר לכוין ברש"י שכ' הא בציבור דטומאת ציבור בהיתר הוא והתוס' כ' בשם רש"י דטומאה הותרה בציבור ולשון רש"י דחוק לפ"ז דהו"ל לומר טומאה הותרה בציבור גם לקמן דמשני ס' ר"י טומאה הותרה בציבור ול"צ לריצוי ציץ, וק' למה לא פי' רש"י כאן ג"כ הכא, ולפמ"ש י"ל דצריך להיות ברש"י כהיתר היא דבאמת זה כוונת התרצן הואיל דבציבור ממילא טומאה דחוי' ע"כ מותר כל היכא דאפשר ואף דל"ה ריצוי גמור על אכילה אפ"ה שרי] וכ"מ לומר לפמ"ש הלח"מ לישב דברי הר"מ דס"ל בע"ד הציץ מרצה על אכילות אבל בלא ט"ד מדאורייתא א"מ וק' מנ"ל הא וצ"ל מדכתב רחמנא אלה תעשו א"כ י"ל דה"ה בלא ריצוי ציץ היכא דלא אפשר, והא דמקשה אח"כ לימא מתני' דלא כר"י ולא תי' דציבור שאני צ"ל כמ"ש הלח"מ דמשמע דאין ציץ מרצה אף בציבור מדקאמר סתמא וכ"כ דאיכא למימר ציץ מרצה ודאי עדיף מבלא ציץ ונהי היכא דאי אפשר אף בלא ציץ ט"ד מ"מ היכא דאפשר אמרינן דציץ מרצה וכמ"ש הר"מ וע"כ הקשה הגמ' שפיר, ולפ"ז יקשה שפיר קושית התוס' על ר"ש דלמא ציבור שאני ואפי' בלא ריצוי ציץ ט"ד היכא דלא אפשר, וצ"ל דר"ש ל"ל האי סברא דציבור שאני כמו ר' יוסי התם, והנה לר"י אפ"ל דלא ס"ל כמתני' דהתם דחמשה דברים באין בטומאה כמו דקאמר התם מחוורתא מתני' דלא כר"י, ובזה י"ל שני דרכים או דר"י ל"ד וידבר משה הכתוב קבע מועד אחד לכולם שיהיה בא בטומאה או דס"ל דקאי על ט"ג דציץ מרצה או דלא בעי ריצוי ציץ, ולשיטת הר"מ דס"ל אף ט"ג בעי ריצוי ציץ ומוכח מכה"ג ביה"כ דאפי' בלא ר"צ מהני ומוכח דציבור שאני צ"ל בע"כ דל"ד או דס"ל כר"ש בן ננס במנחות דס"ל הכבשים מעכבין את הלחם וליכא