חמדת שלמה חלק ב רב

משום לאו שקדמו עשה, דאל"כ קשה אמאי פליגא ר"י ורבנן בסיפא בשילוח הקן ולא פליגא ברישא בטמא שנכנס למקדש אם מקיים מצות שילוח ואינו לוקה או לא א"ו דל"ה לאו הניתק לעשה אבל לסוגי' דחולין אין ראי' כלל דיש לומר דפליגא בשלח לרבותא אע"ג דכתיב לבסוף אפ"ה סביר' לי' לר"י מעיקרא משמע וכיון דסוגיא דמכות ע"כ רהיטא לפום ס"ד דחולין ע"כ פי' הר"מ במכות בס"ד דחולין, ודעת לנבון נקל דאף לפמ"ש לעיל ליישב שיטת הר"מ בחמץ דלא סבירא לי' כפי' רבינו מאיר וא"ש הכתי' ותנינא למאן דס"ל בטלו מ"מ כיון דהר"מ סובר דר"י ס"ל קיימו ודאי ק' לומר דהכתי' קאי למ"ד בטלו דהא לר"ש מוורדין הי' זה קושית הגמרא, וע"כ מוכרח לומר אף בלא פי' הר"מ תי' הנ"ל דהסוגיא אזלא לפום ס"ד דחולין

ולכאורה יש קצת ראי' דהרמב"ם לא סבירא לי' כפי' רבינו מאיר הנ"ל רק כפירוש הראשונים דלמאן דאמר בטלו הוי ההתראה בשעת הביטול דאז הוא עיקר האיסור, ממ"ש הרמב"ם במשכנו של"ב ונשרף המשכון לוקה, והשיג הראב"ד כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם, וכתב הה"מ פ"ג מהלכות מלוה דסבירא לי' להר"מ הואיל ואין חיוב המלקות בשביל חיסור ממון לחבירו דהא נטלו רק למשכון בחובו רק דגזירת הכתוב הוא שלא לעשות דין לעצמו, ע"כ ל"ש בזה ניתן לתשלומין. אך סוגי' הגמרא קשה להר"מ דאיתא להדיא דמש"ה ל"ח משכון דאינו לוקה ומשלם ע"ש בהה"מ, והנה לחומר הקושיא י"ל דהנה נחלקו הפוסקים במשכנו שלא ברשות אם חייב באונסין או לא והש"ך הכריע מדברי הר"מ והר"א הנ"ל דחייב באונסין דהוי כמו גזלן וכן משמע מסוגית הגמרא דלא משכחת לה אפי' למאן דאמר קיימו ולא קיימו דאם נשרפה חייב לשלם, והרמב"ן במלחמות בסוף שבועות הדיינין ס"ל דפטור מאונסין ותי' הגמרא ל"ק רק למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו ע"ש, ולפ"ז י"ל נהי דהר"מ ס"ל דלא כהרמב"ן דחייב באחריות י"ל דהיינו דוקא למאן דאמר קיימו ול"ק דעובר הלאו בנטילת המשכון והוי אז כמו גזלן ע"כ חייב באחריות, אבל למ"ד ביטלו לשיטת הר"מ דעיקר האיסור הוא בשעת הביטול דמש"ה מתרין אותו בשעת הביטול ואם נאבד מעצמו פטור אע"פ שלא קיים העשה י"ל דא"ח באונסין דלא הוי כמו גזלן בנטילת המשכון, ולפ"ז י"ל קושית הה"מ הנ"ל די"ל דהר"מ ס"ל הפי' אינו לוקה ומשלם דתרוויי' לא עבדי' לי', ומ"ש שהק' מר"י דס"ל ממונא משלם י"ל דהיכ' דהאי' הוא משום שעשה עול נגד חבירו הוי כמו חובל בחבירו דאע"ג דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם, רק עיקר קושי' התוס' היכא דפקע הממון למה לא ילקה עי"ש, י"ל לשיטת הר"מ דס"ל מ"ד בטלו ול"ב ס"ל התראת ספק ל"ש התראה, וכיון דבשעת הביטל ע"כ עדיין הי' קיים דאל"כ ל"ה ביטל ואז הי' הדין שישלם מה ששרף המשכון ולא הי' אפשר להתרות בו התראה ודאית לענין מלקות דאם לא ימות אין כאן מלקות וע"כ אין לחייבו וע"כ פטור ממלקות כיון דבאותו שעה ששרף המשכון אז בא לו חיוב המלקות וחיוב התשלומין בב"א ואלו הי' נשרף ממילא הי' פטור וכמו שכתב' דלמ"ד בטלו י"ל דפטור מאונסין אבל הר"מ פסק שפיר לשיטתו כמ"ד קימו ול"ק ולדידי' חייב באונסין דהאיסר הוא מיד בשעת נטילת המשכון והוי כמו גזלן וע"כ ליכא לפטרו משום אינו לוקה ומשלם דחיוב המלקות בא לו בשעה שנטלו והתשלומין בשעה שנאנס רק דק' נימא דהוי לאו שניתן לתשלומין כמו גזל וע"ז תי' הה"מ שפיר דל"ד לגזל דעיקר החיוב הוא משום נטילת המשכון לא בשביל חיסר ממון, רק דאפ"ה ליכא לחיובי' למ"ד בטלו כיון דבאותו פעם שביטלו בא לו חיוב ממון והמלקות ביחד, והנה ס' זו לחלק דלמ"ד ביטלו א"ח באונסין י"ל דלא שייך רק לס' הראשונים דההתראה צריך להיות בשעת הביטל דאז היא עיקר האי' [עי' לשון הריטב"א בחי' משמע להדי' כמ"ש] י"ל דקודם הביטל א"ח באונסים אבל לפי' הרבינו מאיר הנ"ל דאף למ"ד ביטלו התחלת האיסר הוא בשעת עבירת הלאו, ולפ"ז תיקשי למה לא יתחייב באונסין למ"ד ביטלו כיון דנטילת המשכון הי' בעבירה וקשה לחלק בין למ"ד קיימו ובין למ"ד ביטלו אבל לפי' הראשונים א"ש ועי' היטב

ונראה דלהר"מ לשיטתו מוכח דלא כפי' התו' דלפי מ"ש התו' לא מוכח כלל דהיכא דאיכא חיוב תשלומין ל"ש מלקות ואדרבה התוס' כ' להיפך דממונא משלם רק משום נל"ע פטור, ול"ה בטלו דעדיין יוכל לשלם ולמ"ד קיול"ק משכחת כנ"ל והר"מ ס"ל דכל היכא דאיכא תשלומין ליכא מלקות ומש"ה פסק בכל לאוי דגזל ואונאה ליכא מלקות [ועי' מוהרש"א ר"פ א"נ] וי"ל להרמב"ם לשיטתו, דהתוס' הקשו שם מה מקשה רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל הואיל ואתי מריבית ואונאה הא אין מזהירין מן הדין ותי' דבגזל בל"ה אין לוקין דהוי נל"ע וק' הא משכחת לה לשיטת התוס' בקיול"ק כגון שהתרה בו להחזיר הגזל ולא החזיר אך התוס' לשיטתו דס"ל דר"י ס"ל בטלו ול"ב והלכה כר"י ע"כ א"ש דבטלו לא משכחת בגזל כתי' הגמרא אבל הר"מ ס"ל להלכה קיימו ול"ק לפי' גי' דר"י ס"ל כן והדרי' קושי' התוס' לדוכתי' דל"מ למילף גזל מריבות ואונאה דאין מזהירין מן הדין וניסתר תי' דהוי לאו הנל"ע דהא משכחת לה בקי' ול"ק בגה"ג ע"כ מוכח כמ"ש הר"מ דכל הנהו דניתן לתשלומין אף בלא נל"ע פטור וע"כ ל"ש בגזל מלקות כלל ועיין היטב בכ"ז ועוד הארכתי בזה בחי' על ב"מ: סליק מסכת ביצה דף י"ב סוגי'

מתוך

[א] עיין בס' פ"י הקשה על תוס' דכתבו בפשיטות דשלמי נדבה לב"ש אינו לוקה והקשה טעמא מאי כיון דלית לי' מתוך ונדחק בישובו, והנה מ"ש משום הואיל וראוי לשלמי שמחה לענ"ד ליתא, דנהי דיוצא בהם ידי שמחה, אבל עיקר שחיטתו צריך להיות לגבו' רק אח"כ משולחן גבו' זכה וממילא הואיל ויש לו בשר שלמים יוצא ידי שמחה אבל עיקר שחיטתו צ"ל לגבו', וכיון שכן עדיין תיקשי הו"ל ללקות משום דמשולחן גבו' קא זכה, ולענ"ד נראה דנהי דאסור לשחוט שלמי נדבה בשבילו רק עיקר כוונה צ"ל לגבו' וע"כ אסור לשחטו ביו"ט, מ"מ אי אפשר ללקות שיכול לומר כוונתי הי' לצרכי ולא גרע משוחט קדשים לשם חולין דכשר, וא"ל לפמ"ש תוס' במבשל גה"נ אף שדעתו לאכלו לא הוי רק צורך קצת הואיל ואסור לאכלו א"כ ה"נ נימא לב"ש דל"ה רק צורך קצת כיון דאסור לשחטו בשביל עצמו, וכיון דלית להו מתוך הו"ל ללקות לב"ש, אמנם נראה פשוט דה"ט, דל"ה רק צורך קצת, דבשעת בישול עדיין אינו ברור שיאכלו ואפי' בדעתו שיאכ' בודאי אולי ימלך ולא יאכלנו הואיל ואסור לאכלו משא"כ בשוחט שלמי נדבה בשביל עצמו דודאי מותר לאכלו אח"כ וכיון שכוונתו בשעת שחיטה בשביל עצמו נהי דאסור לעשות כן מ"מ חילול יו"ט ל"ה כיון דעשה בשביל עצמו כן נ"ל ברור: