חמדת שלמה חלק ב רא

שאנס שנים לקנות ולהקנות דאפשר לומר בזה לא אמרינן תו"ז ז"ז וקצת יש לחלק דשניהם סומכי' דעתם שלא יתקיים הדבר ותיכף בעבור האונס לא יתבע זה את זה לקיום הדבר וצריך עיון

נחזור על הראשונות דלשי' הר"מ מוכח דחמץ ל"ה נל"ע מדלא חשיב לי' ר"י דהוי בטלו, ולשיטת התוספת יש לומר כמו שכתבתי דמשכחת לה אפי' בלא ביטול בידים ולא דמי לאינך ע"כ ל"ח לי', עוד ראיתי בש"א שהקשה על התוס' מסוגי' דכיצד מפרישין דאמר ר"א ל"ת לה שם שמא תחמיץ וק' הא הו"ל משהה חמצו ודעתו לבערו וכן הקשה השער המלך וביאר עוד דאפ"ל דאפילו הכי לכתחלה עדיף שלא לקרות שם הא בברייתא איתא להדי' לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ובל ימצא, ולפענ"ד כ' דאין מזה קושי', לפי המסקנא דפליגא בהואיל וא"כ נ' פשוט היכא דכבר אכל העיסה שהופרש החלה עלי' שוב א"א למיתשל עלי', דא"כ אכל טבל למפרע ושוב אין החלה שלו ול"י לקיים תשביתו כיון דאין החמץ שלו וע"כ קאמר ר"א שפיר שיעבור על ב"י וב"י דודאי כיון שאופה ביו"ט יאכל ביו"ט ושוב א"א למתשל עלי' וע"כ אף אם ישרפנו לא יקיים מצות תשביתו בחמץ שלו ולא ינתק הלאו שעבר בעוד שהי' יכול למתשל עליו, רק לפום ס"ד דמוקי לה דפליגא בט"ה ממון ק' קושי' הנ"ל דיוכל להשביתו אח"כ דלעולם היא שלו משום ט"ה, אך זה אינו קושי' כ"כ דהוי מצי למימר כדחיות השעה"מ, ול"ק רק אליבא דאמת מהברייתא דתני להדי' שעובר משום ב"י ואליבא דאמת דפליגא בהואיל מיושב שפיר כמש"כ וצ"ע על הגאונים הנ"ל שלא העירו מזה, ובזה י"ל קצת קושי' הר"ן על הרי"ף שכתב אליבא דאמת טעמא דהואיל, ולא משום ט"ה ממון, ולפמ"ש הוכרח לכך דמשום ט"ה י"ל דהוי נל"ע, ומשום זה מוכרח לומר טעמא משום הואיל, ואין לומר עדיין ק' כיון דט"ה ממון א"כ עדיין יוכל לקיים תשביתו בלא הואיל דמשום הכי הוי שלו משום ט"ה, די"ל כמ"ש הש"א דמוכח אליבא דאמת דט"ה ל"מ בחמץ עי"ש, או כמו שכתבתי כבר בעזהש"י בשיטה הנ"ל הואיל כשנתחמץ מסתמא לא יקבל ממנו שום אדם ל"מ ט"ה ובס"ד הוי צריכן למימר דאפ"ה מקרי ט"ה או משום גורם לממון לאחר פסח ואליבא דאמת מוכח דלא כס' זו, אך לפמ"ש לעיל בשיטת הר"מ וגי' מוכח דחמץ ל"ה נל"ע והרי"ף בסוף חולין נ' דגרס כגי' הר"מ, וא"כ מוכח לשיטת הרי"ף דל"ה נל"ע ונסתר זה, אך למש"כ לפי' רבינו מאיר י"ל אף לגי' הר"מ דהוי נל"ע י"ל שיטת הרי"ף עפ"י פי' רבינו מאיר הנ"ל, ולפמ"ש לעיל להקשות לשיטת רבינו מאיר דמשכחת לה באונס שגי' וכפה אחד אח"כ שניהם שיקדשו זה לזו וגרם הוא הביטל י"ל שיטת הרי"ף לשיטתו לשיטת רבינו מאיר הנ"ל דאיש שאנסהו לקדש ל"ה קידושי' קדושין כי"ל דרך פלפול בישוב והוכחת שיטת הרי"ף, אך התי' הנ"ל על קושי' הש"א ממתני' דכיצד מפרישין ודאי נראה ברור בעזהש"י ואין כ' לומר דזה הוא ביעורו מה שאוכל הפת ושוב אין החלה שלו דא"י לתשל עלי' דמ"מ אינו בכלל תשביתו ולא ניתקן הלאו בכך ועי' במג"א סי' ת"מ שכ' דאם בא הא"י בפסח רשאי ליתן לו משמע קצת דלא כס' הנ"ל דהא המג"א הביא שיטת התוס' דהוי נל"ע א"כ נימא שאין רשאי ליתן להא"י רק לקיים מצות תשביתו לנתק הלאו, מיהו משם אין ראי' דאין רשאי לעשות כן משום גזל ומסתמא רוצה בשלו ולכן אין ראי' לנדון דידן ועי' פ"י סוף סוגי' נ' שהלוה, [ועוד יש לעי' לפ"מ שהי' ק' על המג"א בסי' תמ"ד דכתב תשביתו עובר בכל רגע, וצריך לומר כיון שהוא מ"ע צריך להשביתו וכל רגע שמניחו עובר בעשה וק"ל לפ"ז מתוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וא"ת למה ישרפנו יסיקנו תחת תבשילו מעט מעט, וק' כמו לדידן צריך לשרפו ה"נ לר"ש צריך לבערו לקיים מצות תשביתו, וצ"ל דלר"ש דאתי להורות איסור אכילה אין ראי' כלל דאתי למצות עשה רק להורות הדין דאז מתחיל איסור אכילה ומנ"ל דאתי למצוה שיהי' מצוה לבערו בשלמא לר"י דס"ל דאסור מקרא דל"י וע"כ תשביתו למצוה אתי כתב המג"א שפיר דכל רגע שמשהה עובר במ"ע אבל לר"ש ל"מ כלל דהוי מ"ע, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דלר"ש ודאי ל"ה נל"ע]

ולפ"ז אי הוי מצי למימר דר"י דס"ל דף כ"ט ע"ב כר"ש ס"ל לגמרי כר"ש אפי' לפני זמנו לא קשי' מר"י דל"ח חמץ בפסח דהוי בטלו די"ל כיון דס' כר"ש ל"ה ניתק לעשה. אך לפ"ז היה קשה על פסק הלכה אם ר"י פסק כר"ש אפי' לפני זמנו מנ"ל למפסק דלא כר"י וע' בהה"מ פ"א מהלכות חמץ בדין חמץ לפני זמנו מחלוקת הר"מ והראב"ד עכ"פ יש מקום בזה ליישב קושית הש"א הנ"ל אף לפום ס"ד דפליגי בט"ה ממון, וקשה דהוי ניתק לעשה, ולפמ"ש י"ל באמת לפום ס"ד הי' צריכין לומר דס"ל כר"ש בלפ"ז ולא הוי ניתק לעשה ומיושב ג"כ קושית הר"ן הנ"ל על הרי"ף דאליבא דאמת דקי"ל כר"א ע"כ טעמא משום הואיל דאל"כ הוי לאו הניתק לעשה

, ועפ"י האמור יש ליישב ע"מ דקשה לשיטת הר"מ ע"מ דקשי' על הא דאמר רבה כתי' ותנינא מטמא שנכנס למקדש דלמא מיירי בלא קיימו לשיטת הר"מ די"ל ס"ל קיימו, וע' תוספת מה שפירשו לשיטת הר"ש מוורידן אך י"ל לשיטת הר"מ יכול לקיים לעולם וכמו שכתב הר"ן סוף חולין דלפי' הר"מ ל"מ סברת רש"י דצריך לקיים מיד, אמנם לכאורה איכא לאשכוחי שטבל עצמו בפנים ואם כן שוב לא יכול לקיים העשה לצאת חוץ למחנה, ואשכחן דהוי בית הטבילה בפנים דהא חמש טבילות כהן גדול טובל וכולן בקודש כדאיתא ביומא וסוף מדות], וע"כ אפי' אי הו"א דהוכחת רבה אזלא למאן דס"ל בטלו ג"כ איכא לאשכוחי, אך עדיין יש לומר דאפ"ה ל"מ בטלו דנהי דעשה מעשה במאי שטבל מ"מ כל כמה שהוא אינו מעורב שמש עדיין יכול לקיים מצות שילוח דהא אפילו מחוסר כפורים חייב על עזרת ישראל [כדאית' בכלים פ"א] וא"כ עדיין לא ביטל בידים, אמנם אם שהה אח"כ ולא יצא עד שנעשה מעורב שמש יש לעי' אי מקרי ביטול או לא, ונראה דתלוי בשני שיטות הנ"ל דלשיטת רש"י ותוס' דמאן דס"ל בטלו ל"ב התראה בשעת הביטול וסבירא לי' התראת ספק שמה התראה מקרי שפיר ביטלו וכמו שכ' לעיל בהשהה חמץ עד שאינו יכול לקיים העשה דהיינו שיצא פסח, ולפ"ז קשה לשיטת התוס' ע"מ דאמר רבה כתי' ותנינא הא איכא לאשכוחי בבטלו שטבל בפנים והמתין עד שנעשה מעורב שמש, אך מאן דס"ל בטלו צריך להתרותו בשעת הביטול, ונהי דבשעת הטבילה יכולים להתרותו מ"מ כיון דהביטול אינו רק במה ששהה עד שנעשה מעורב שמש הוי כמו נותר דהוי התראת ספק דמצי לומר עדיין יש שהות, וע"כ ל"מ לאשכוחי בביטול ואיש הכתי' ותנינא די"ל דרבה הוי סבירא לי' כמ"ד בטלו, ומזה ראי' לשיטת הר"מ דלשיטת התוספת קשה אף למאן דאמר בטלו וכמ"ש, אך לפי' הר"מ הנ"ל שהביא הריטב"א אף לשיטת הר"מ י"ל דהוי בטלו ואפ"ה לא הוי התראת ספק דהתראה נעשה בתחילת העבירה וכמ"ש לעיל לשיטתו בחמץ, ולפ"ז י"ל מקום להליץ בעד פי' המשניות להר"מ שפירש במשנה דהנוטל האם על הבנים פלוגתא דר"י ורבנן אם לוקין על לאו הניתק לעשה או לא דלא כמסקנת הגמרא בחולין פרק שילוח הקן דפליגא אי שלח מעיקרא משמע או לא, ולפ"ז י"ל דקשי' על הכתי' ותנינא דלמא מיירי בביטול ול"ק העשה כמ"ש שטבל בפנים ולא יצא עד שהיה לו הערב שמש ע"כ הוכיח דסוגיא דמכות אזלא לפום ס"ד דפלוגתא ר"י ורבנן אם לוקין על לאו הניתק לעשה או לא, ע"כ הוכיח שפיר דל"ה לאו הניתק לעשה