חמדת שלמה חלק ב ר

הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו אבל למאן דתני קיימו ולא קיימו מא"ל, היינו דלדידי' ל"מ לומר כ"י בעמוד והחזיר קאי, דכיון דהתרהו בו להחזיר שוב א"י להחזיר אם לא החזירהו מיד ולפ"ז ל"צ לומר דהס' חיצונה היא בטלו ומשום הכי אמר ר"י בטלו אע"ג דמצי לומר קיימו ולא קיימו רק דר"י הוכיח לומר בטלו משום דקשי' לפי מאי דמסתבר לי' לומר דלאו שקדמו עשה לא הוי ניתק לעשה דמשום דאית בי' עשה יתירא מגרע גרע כדאמר לי' רבא לר"פ וקשי' לי' אונס שגי' דתני מחזיר ואינו לוקה וצ"ל כ"י בעמוד והחזיר וע"כ מוכח בטלו ולא בטלו ומה שכתבו התוס' התם דלר"י מסתבר לומר בטלו ולא בטלו היינו לפי' התוספת התם דקושי' הניחא קאי אמאי דאמר כתי' ותנינא, וא"כ לשיטת רש"י דאין הכרח לומר בטלו ולא בטלו רק ממאי דמוכח מכ"י בעמוד והחזיר: א"כ י"ל דהיינו דוקא שיודע שיכול להחזירו עוד אבל היכא שיודע ששוב לא יוכל לקיים העשה י"ל ג"כ ר"י מוד' דחייב והוי כמו בטלו וע"כ כיון דלא הוי בטלו ממש ל"ד לאונס שגי' ופאה דחשיב התם וע"כ ל"ח חמץ בפסח, והנה לשיטת הר"מ וגי' בסוגיא הנ"ל דמוכח דמאן דתני בטלו היינו משום דסבירא לי' התראת ספק לאו שמי' התראה וע"כ בעי בטלו כדי להתרות בו בשעת ביטול העשה, ודלא כשיטת רש"י ותוספת וכמו שכת' הריטב"א שם והנה בנותר מצינו דהוי התראת ספק ופי' רש"י משום דיכול לומר עוד יש שעות, וצ"ל לפ"ז אף למאן דסבירא לי' התראת ספק שמה התראה מ"מ נימא דהוי עבירת ספק, וצ"ל דודאי הוא בעצמו צריך לדקדק שלא יבא לידי נותר רק למאן דסבירא לי' התראת ספק לא שמה התראה לא הוי שם התראה כיון דיכול להתנצל וע"כ אינו בגדר התראה, ולפ"ז אף בחמץ ליכא לאשכוחי דחייב אלא בביטל בידים דא"ל הואיל והניחו עד שאינו יכול לבערו דהיינו שיצא הפסח חייב דהא הוי עכ"פ התראת ספק וא"כ קשה למה לא חשיב חמץ בפסח ע"כ מוכח דל"ה לאו הנל"ע)]

ולכאורה הו"מ לומר בישוב הוכחת התוס' בהא דחמץ של הקדש דמוכח דיכול לפדותו ומוכח דהוי לאו הניתק לעשה די"ל לרי"הג לשיטתו ביומא דף ל"ו אמר ר"י הכא בלאו דנבילה פליגא וסבר רי"הג לאו דנבילה לאו לאו מעלי' הוא וע"ש ברש"י דאפי' על לאו דנבילה א"ל וע"כ לר"י כיון דל"ד ללאו דחסימה אין לוקין ודלא כתי' דרבא הואיל ואית בה עשה יתירא מגרע גרע וע"כ לדידי' שפיר הוי חמץ לאו הניתק לעשה משום עשה דתשביתו משא"כ לדידן דלא קי"ל כרי"הג יש לומר שפיר דהוי לאו שקדמו עשה ועי' בהר"מ פ"א מהלכות מתנות עניים שפ' כתי' דר"י וכמש"כ הלח"מ שם ובחי' ר"פ איזה נשך כתבתי ישוב נכון למה פסק כתי' דר"י ודלא כאביי התם ע"ש] ולפ"ז א"ש דהר"מ פ' לדידן דלא הוי תשביתו ניתק לעשה, אך לאחר עיון נראה דלשיטת הר"מ הנ"ל שפסק כתי' דר"י ביומא יש סתירה לעיקר תי' התוס' לומר דמש"ה מצי לפדותו משום דתשביתו הוי ניתק לעשה, דנראה דזה ל"ש רק למאן דס"ל הטעם דלאו הניתק לעשה אין לוקין משום דנכתב לתיקון הלאו וכתי' רבא התם לר' פפא בזה שפיר י"ל הואיל שכן אם תחלת כוונתו הוא רק להשביתו אינו עובר וע"כ י"ל אפי' דאי' ליכא אם תיכף משהה ע"ד כך דכיון דחזינן דהעשה נכתב לתיקון הלאו י"ל אם תיכף כוונתו הוא לשם כך אינו עובר כלל משא"כ לרי"הג דס"ל הא דאין לוקין בלאו הניתק לעשה הואיל ול"ד ללאו דחסימה ומשום הכי אפי' בלאו דנבלה אין לוקין א"כ א"צ לבוא לס' זו דהעשה הי' תיקן הלאו מדכתבה התורה מלקות דוקא בלאו דחסימה דמזה מוכח בניתק לעשה הוי תיקון לר' יוסי ל"מ זה כלל וא"כ מה"ת לומר דמותר לפדותו ע"מ להשביתו וצ"ל בישוב קו' התוספת כמש"כ לעיל דמצי לפדותו ולא יכניסו לרשותו כלל ולא יהיה כוונתו לזכות בו

ועיין בחי' הריטב"א שם במס' מכות לפמ"ש בשם רבינו מאיר דמש"ה למ"ד בטלו ול"ב לא הוי ה"ס משום כיון דאף הביטול הוא מן העבירה מהני התראה שהי' בתחלה כמו בכל התראה דל"ב גמר העבירה בתוך כ"ד ע"ש, ולפ"ז י"ל אף לגי' הר"מ והראשונים הנ"ל, דמש"ה ל"ח חמץ בפסח דל"ב בטלו ממש רק כשלא בערו בסוף ימי הפסח מקרי ביטול והתראת ספק ל"ה דההתראה הי' בתחילת העבירה, אך לפי מה שכת' הריטב"א שם שהנכון הוא כפי' הראשונים דהתראה צ"ל בשעת ביטול א"ש וע' היטב, ולפום ריהטא יש מקום להוכיח כפי' הראשונים הנ"ל ודלא כפי' רבינו מאיר הנ"ל גם לא כגי' רש"י ושיטתו ממ"ד באונס לא משכחת אי קטלה קלב"מ, ועי' בריטב"א שהק' לשיטת רש"י כיון דבעי התראה בשעת עבירת הלאו ל"ש קלבד"מ ע"ש ולע"ד י"ל שיטת רש"י דודאי אלו ל"ה שם עבירה על הביטול ל"ה חייב וכמו שפטר בלא קיים, רק דמש"ה חייב בביטול דאין סברא שיפטור העשה חיוב הלאו הואיל והוא שינה באוולתו וגרם לבטל העשה אבל מ"מ התראה בעי דוקא בשעת עיקר עבירת הלאו, ולפ"ז י"ל שפיר כיון דקלבד"מ שוב לא מצינן לחיובי' על אותו שעה שום חיוב יותר והוי כאלו נעשה ממילא לענין דל"ה ביטול וע"כ פטור, וע' גיטין דף נ"ב בתו' דמש"ה ל"א לשמואל מדאגבי' קני' לחייב על שעת הגבהה כעין ס' זו ע"ש, מיהו הא קשה לשיטת רש"י דמנינן לאשכוחי וכו', כגון דשקיל עלי' בידקי' דמי' ומתה בכח שני וכדאיתא פ"ב דחולין וכיון דהוא הגורם נראה דהוי ביטל וראוי להיות חייב מלקות מחמת הגו' ובשלמא לשיטת הר"מ דהחיוב הוא על שעת הביטול א"כ כמו דפטר מן המיתה בענין זה דהוי רק גרמא וה"נ פטור מן מלקות על מעשה זו דהוי רק גרמא אבל לשיטת רש"י דהחיוב הוא על הגירושין רק דצריך בטלו דלולי זאת יכול לומר רצוני הי' לקיים עדיין, ובכעין זה שהרגה ע"י גרמא של כח שני נראה דשפיר מיקרי ביטל, ודוחק לומר לשיטת רש"י דכעין זה לא מקרי ביטל וכן לשיטת רבינו מאיר הנ"ל יש לעיין דכעין זה ראוי למיקרי ביטל הואיל ואין עיקר החיוב ע"ש ביטל ודוק

ועוד יש להעיר לפ"מ דאי' בשלחן ערוך א"ע סי' מ"ב דתלוי' וקדש אפקינהו רבנן לקדושיו מני' משא"כ באנסו אותו לקדש הוי קדושין ועי' בב"ש הטעם הואיל והאיש מוציא לרצונו ויכול לגרשה, ע"כ לא אפקעינהו רבנן לקדושי' מני' ודיעה ראשונה שם דל"ה קדושין משום דא"ק בע"כ ולדיעה הנ"ל והוא דעת הר"מ דקונה בע"כ יש להסתפק אם אחד אנס לאיש ואשה שיקדשו זה את זה וכן עשו וקידשו זה את זה ולכאורה בזה לא שייך הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן דהא המקדש לא עשה בזה שלא כהוגן, ובכעין זה נראה דל"ש תירץ הגמרא איהי קאמבטלו' דהא היתה אנוסה, וע"כ היכא דהוא אנס את שניהם נראה דמקרי בטלו ומצי לאשכוחי בכעין זה, ובשלמא לשיטת הר"מ י"ל דמ"מ אין לחייבו על שעת הביטל דס"ס לולי רצונה שאמרה רוצה אני לא היתה מקודשת אבל לשיטת רש"י יש לעיין בזה ג"כ למה לא יהי' ביטל כיון דהיתה צריכה לרצות מחמת אונס ומכש"כ אם הי' אונס נפשות, ולא מסתבר לומר כיון דס"ס נתרצה הוי כאמרה לא בעינא לי' ואין חיוב עליו כלל דלפענ"ד נ' פשוט נהי דעכשיו אין כאן עשה מ"מ הלאו שעבר אינו מתוקן וכיון דהוא גרם לזה הוי בטלו, אבל לשיטת הר"מ ופי' א"ש כיון דזה היא עיקר עבירה וכיון דפתיך בי' רצונה מה שנתרצה ליכא לחיובו על הביטל שגרם הוא דס"ס ל"ה רק גורם, אמנם בעיקר הדין יש להסתפק במי