חמדת שלמה חלק ב קצט

לומר א"ב בין רבי לר"נ, ורש"י פי' להדיא דלר"נ אפי' עשה את השני חייב ולרש"י קשה למה קאמר א"ב שגג בשני דפטור לר"נ למה לא קאמר עשה השני דחייב לרבי ולרחב"ע, ולפום רהיטא נ"ל דאפ"ל לרש"י לשיטתו א"ש ולהר"מ לשיטתו מוכח דלא כרש"י לפ"מ דאי' בסוגי' ר"פ אלו הן הלוקין פלוגתא דר"י ור"ל בלאו הניתק לעשה דר"י סבירא לי' בטלו ולא בטלו ור"ל סבירא לי' קיימו ולא קיימו לפי גירסת רש"י שם וע"ש היטב בתוספת דלפ"ז מוכח דמסתבר לומר בטלו ולא בטלו רק ר"ל הואיל וסובר התראת ספק לא שמי' התראה הוצרך לומר קיימו ול"ק, ולפ"ז י"ל שיטת רש"י דמש"ה קאמר א"ב שגג בשני ול"ק רבותא אפי' עשה השני חייב לרבי די"ל לשיטת רש"י ל"ה זה רבותא כ"כ וע"כ אשמעינן רבותא לרחב"ע אע"ג דס"ל תקוני' לראשון ודמי' ללאו הנל"ע שתיקן הלאו תלוי בעשה וס"ד דכל זמן שלא תיקן העשה אף שהי' שוגג יהי' חייב דס"ס לא תיקן מה שהי' לו לתקן וכמו דס"ל לר"ל בלא קיים העשה חייב, אך כיון דקי"ל כר"י בטלו ול"ב ומוכח דמידי דהוא תיקן האיסור הקדום א"ח עד שיבטלנו, ע"כ ה"נ אינו חייב רק בהזיד בשני וא"ל הלא אף בהזיד בשני כיון דלא עשה מעשה ל"ה ביטול דהא בורכא כיון דכל עיקר חיובו של פסח הוא בלא עשה מעשה ע"כ בהזיד בשני ודאי דהוי ביטל וזה פשוט [ולפמ"ש לקמן יבואר דכעין זה מקרי ביטל אבל אין צורך לזה לענין פסח ודוק] ואפ"ל דאף לר"ל א"ש דאע"ג דס"ל בלאו הנל"ע בעי קיימו דוקא י"ל דהתם כיון דעשה מעשה להיפך ומסתמא לא יתקן כגון בשלוח הקן כיון דנטל האם מה"ת ישלחו ומש"ה ס"ל לר"ל דל"ה התראת ספק וכמ"ש התוס' שם ע"כ שפיר חייב בל"ק, משא"כ בשוא"ת יש לומר שפיר דיתקן אחר כך וכגון בפסח דהעבירה נעשה בשוא"ת ואין מחשבתו ניכר ממה שלא עשה את הראשון שלא יעשה גם השני, וע"כ בעי דווקא הזיד בשני אף לר"ל, ועכ"פ הוי רבותא גדולה לרחב"ע דאפי' שגג בשני הוי תקוני' דראשון ופטור

והנה לפי' גי' הר"מ התם במכות דגרס להיפך ר"ל ס"ל בטלו ור"י ס"ל קיימו ול"ק ואליבי' הפי' שם בסוגי' להיפך דהואיל ור"י ס"ל התראת ספק שמה התראה ע"כ מצי סבר קיימו ול"ק משא"כ אי אמרינן ה"ס ל"ש התראה בעי דווקא ביטלו וצריך להתרות בשעת הביטל שהוא חלק מעבירת הלאו ולדידי' מוכח להיפך דס' חיצונה היא קיימו ול"ק ועי"ש בחי' הריטב"א ולגי' זו הסכימו גדולי הראשונים וגם מוכח מגי' זו דלא כס' התו' הנ"ל דקיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי דהא מש"ה ס"ל לר"ל בטלו הואיל וס"ל ה"ס ל"ש התראה ולפ"ז מוכח ע"כ דבעשה השני לכ"ע פטור וע"כ מוכח דלרחב"ע אפי' שגג בשני פטור מגזה"כ דאל"כ ק' מנ"ל להגמרא לומר דלרחב"ע פטיר בשגג בשני כיון דהס' החיצונה היא בל"ק לא הוי תיקן הלאו א"כ דלמא ה"נ בפסח ל"פ רק בעשה השני אבל שגג בשני כיון דלא תיקן חייב על הראשון כמו בכל לאו הנל"ע שיש תיקן על העשה ואפ"ה אם לא תיקן אפי' באונס חייב, ולחלק בין אם האיסר הראשון הי' ע"י מעשה או בשוא"ת וכמו שכ' לעיל לר"ל לא מוכח לשיטת הר"מ דס"ל דהוי התראת ספק, ע"ע י"ל להר"מ לשיטתו מוכח דלא כרש"י אלא בעשה השני וודאי פטור וז"נ בעזה"י כפתור ופרח בישוב שיטת הר"מ ז"ל, ועי"ש במכות בחי' הריטב"א ע"מ דאי' התם האי לנתוקי לאו הוא דאתי הניחא כו' עי"ש מה שפירש לשיטת הר"מ דכיון דס"ס לא עשה ל"ה תיקן

וע"פי הדרך הנ"ל נ"ל דיש מקום ליישב מ"ש הר"מ דקונה חמץ בפסח לוקה ומפשטות דבריו נ' דל"ה לאו הנל"ע, והתוס' דף כ"ט הוכיחו דהוי לאו הנל"ע מדאמר התם בחמץ של הקדש מעל דאתי' כריה"ג יק' האיך יכול לפדותו הא עבר בב"י וכ' התוס' מכאן מוכיח הר"י דמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר והנה הש"א האריך לתמו' ע"ד התו' אלו, חדא דהוי לאו שקדמו עשה וכל לאו שק"ע לוקין עליו כדאיתא במכות, ועוד הקשה דהאיך מותר לכתחלה לעבור לקיים העשה אח"כ, ולענ"ד נ' דיש ליישב קושי' הש"א ע"פ מ"ש רש"י לקמן דף פ"ט ב"י דדמי לי' ופי' רש"י דמש"ה הוי לאו הנל"ע דהכי קאמר רחמנא ל"י ואם נ' השביתיהו, ולכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהו"ל לומר בקיצר דהוי נל"ע דכתי' תשביתו ולא ידעתי מאי בעי רש"י בזה דאם נראה השביתיהו כל ענין לאו הנל"ע הוא כך, וע"כ נ' די"ל דגם לרש"י הוי ק' דהוי לאו שקדמו עשה, אמנם מבואר התם במכות דהיכא די"ל ראיי' למשדי העשה אחר הלאו שדינן לי' אחר הלאו ומש"ה אונס שגירש הוי לאו הנל"ע משום דכתי' כל ימיו מזה משמע למישדי הולו תהי' לאשה אחר הלאו ג"כ ועי"ש בתוס' וחידושי ריטב"א וכן מוכח לענ"ד דהא כל ימיו מבעי לי' שיהני הגט דל"נ כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ, וע"כ צ"ל דמשמעותו של כ"י משמע למישדי ול"ת לאשה אחר עבירת הלאו ולפ"ז נ"ל עפ"מ דאיתא בספרי ולא יראה בטל בלבך ולכאורה ק' מנ"ל למדרש כך וצ"ל דקשה לי' כיון דבאמת לא תלוי בראיי' דאפי' מוטמן עובר ג"כ ולמה כתי' ל"י, גם אזהרת ל"י הוא קשה להבין דממ"נ אם הוא ברשותו ממילא הוא בכלל ראי', והו"ל לומר לא תניח בגבולך שאור ועיין בתרגום יונתן שביאר באמת כן פי' הפסוק עי"ש, וע"כ דרש הספרי דל"י אתי לאורוי שלא יהי' נראה לך בלבך לקיימו וע"כ מוכח דביטל בלב מהני, והנה רש"י פי' דביטל מהני מתשביתו ול"צ לזה ב"י והדרי' הקושי' לדוכתי' למה כ' ל"י אך אם נאמר דאתי להורת שאם נראה השביתיהו ולהורת דהוי לאו הנל"ע א"ש ג"כ לשון ל"י שהוא לשון עתיד, להורת שאף אם יש אצלך צריך לעשות תיקן שלא יראה עוד ולהשביתו וע"כ הוי לאו הנל"ע וא"ש דרש"י ל"ד כדרשת הספרי מלא יראה בטל בלבך דזה צריך להיות לאו הנל"ע ולפ"ז מיושב קו' הש"א הנ"ל דמוכח דל"ה לאו שקדמו עשה, ובזה י"ל קו' השני' דהיכא מותר לעבור הלאו כדי לקיים העשה ולפמ"ש י"ל כיון דהלאו כ' בלשון ל"י משמע שלא יראה להחזיק אצלך שיתראה עוד אבל אם משהה אדעתא לבערו ל"ה בכלל ל"י וכמו שנוטל האם על מנת לשלחו דלא הוי בכלל לא תקח האם ה"נ לא הוי בכלל ל"י, ולפ"ז הי' אפשר לומר דהר"מ ס"ל גם כן כתירץ התוס' דלרי"הג מש"ה יכול לפדותו דהוי לאו הנל"ע משום דרשא דלא יראה וכמ"ש וליכא למימר דל"י אתי לבטל בלבך כדרשא דספרי, דהר"ן כ' לדרשא דספרי הטעם דמהני ביטל הואיל וחמץ א"ב ולריה"ג דמותר בהנאה ע"כ דבעי הפקר גמור ול"צ לימוד לזה וע"כ ע"כ אתי לנל"ע אבל לדידן י"ל דאתי להורות דביטל מהני ול"מ דהוי לאו הנל"ע די"ל דהוי לאו שקדמו עשה

וע"פי הדברים שכתבתי לעיל י"ל שיטת הר"מ לשיטתו עפ"מ דאי' במס' מכות דף ט"ז ע"א דאמר ר"י אנו אין לנו אלא זו ועוד אחרת ומסיק התם דהיינו שלוח הקן ופאה דמשכחת לה בבטלו ולא בטלו וק' מה שהקשיתי לעיל למה לא חשיב חמץ בפסח דהיינו אם קנה חמץ בפסח ונותנו לפני כלבו דנראה פשוט דל"ק מצות תשביתו וכמו שכתבו התוספת דף כ"ח דתשביתו היינו שלא כד"ה ומשכחת לה בבטלו דלוקין, ולכאורה הוא צע"ג על שיטת התוספת, וליישב שיטת התוס' אפ"ל דחמץ איכא לאשכוחי אף למ"ד דס"ל בטלו ולא בטלו מ"מ בחמץ י"ל דחייב אף בלא קיימו דהיינו שהשהה אותו עד שיצא הפסח ושוב אי אפשר לקיים העשה דהא דבעי בטלו דוקא היינו משום דלולי זאת כיון שהי' אפשר לקיים העשה לולי שנתבטל מאליו כגון שמתה האם בשילוח הקן וע"כ פטור די"ל אי לא מתה עדיין היה משלחה אבל בחמץ י"ל דחייב אפי' בלא קיים כיון שיודע שאח"כ שוב לא יכול לקיים, בפרט לפ"מ שנראה לענ"ד פשוט דלפי שיטת רש"י ופי' במכות דקושית הגמרא