חמדת שלמה חלק ב כ

מחייבו דלדידיה ליכא שבועת ביטוי כלל בעדות דליתא בלהבא וע"כ צ"ל דכולי אתי לתבעו חיטים ושעורים

ולכאורה קשה לפי"ז מנ"ל לרב דאתי למשום אחת אתה מחייבו דלמא לחיטים ושעורים כמו לשמואל וצ"ל דכל כמה דאיכא למדרש דרשי' או מאלה או מהלימוד דלאחת כמ"ש תוס' וכ"ז לבתר דידעינן דשבועות עדות שייך ג"כ מפי עצמו מגז"ש דתחטא משא"כ אי לא היי ילפי' גז"ש מה"ת לילף ק"ו להפקיע משבועת ביטוי אדרבא נימא מפי עצמו הוי בכלל ביטוי והוי חמור משבועת העדות דחייב מלקות במזיד ולימוד דלאחת אתי' כמו לשמואל [גם לענ"ד י"ל קושי' תוס' דמשמעותא דלאחת משמע משום אחת אתה מחייבו היכא דשייך משא"כ אי לא שייך לא ניתן לדרוש כלל כמו לשמואל ועי'] ובזה ניחא דלא ילפי' לקמן מושבע מפי עצמו מדאיצטרך לאחת משום אחת אתה מחייבו ולענ"ד צע"ג

אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש כיון דדרשי' שם דף ל"ב) מלאחת לחייבו על כל אחת ומזה ילפי' דהשבועה א"צ להיות בב"ד וע"כ דזה הוא דרשה מקובלת מדילפי' מינה דשבועה א"צ להיות בב"ד ועיי"ש בתוס' ולשיטת הרמב"ם היכא דהשבועה היא שלא בב"ד צריך שיענה אמן וא"כ הוי ג"כ מושבע מפי עצמו והוי כמו שבועת ביטוי ואפ"ה חייבי' רחמנא משום שבועת העדות א"כ לרבא דס"ל דיצא לדון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו וא"כ מוכח דהיכא דהוא ענין עדות אינו חייב משום שבועת ביטוי ולפי"ז אי הוי אמרי' דהיכא דאינו מושבע מפי אחרים רק מפי עצמו אינו בכלל שבועת עדות ממילא דאף ביטוי לא הוי דהא עדות אפי' מפי עצמו יצא לדון בדבר החדש ע"כ שפיר ילפי' מק"ו דחייב עכ"פ משום שבועת עדות משא"כ לשיטת תוס' וראב"ד כל כמה דלא ידעינן דרשא דתחטא ליכא למילף ק"ו די"ל במושבע מפי עצמו לא יצא מכלל ביטוי כלל ועיי' היטיב ברמב"ם לפי"מ שנראה לענ"ד בכוונתו דס"ל אף לרבא דרשא דלאחת משום אחת אתה מחייבו רק דס"ל דמצי קאי אמזיד שלא לחייבו מלקות וקרבן וכמו שהקשו לאביי דלמא אמזיד ואביי ש"ל דקאי אקרבן וע"כ שני במזיד מי איכא קרבן אבל רבא ס"ל דמצי קאי אמזיד לפטרו ממלקות דמשום אחת אתה מחייבו וע"כ ממילא מוכח דיצא לידון בדבר החדש כיון דפטרו רחמנא ממלקות וע"כ ממילא אף בשוגג פטור משבועת ביטוי ועיי"ש בלח"מ ובמאי דכתיבנא מיושב קושיתו

ונראה דלא רנה לפרש כפי' רש"י דיצא לדון בדבר החדש שלא בקרובי' די"ל דזה ל"מ דבר חדש די"ל מאי דהוסיף רחמנא לחייב משום שבועת עדות לא שייך רק בראוין להעיד ובב"ד ולעולם היכא דשייך ביטוי לחייב משום ביטוי משא"כ לפי הרמב"ם א"ש דחזינן דרחמנא הוציאו משבועת ביטוי במזיד לפטרו ממלקות ע"כ ל"ה בכלל ביטוי לגמרי ואתיין דברי הרמב"ם אף אליבא דרבא ואף דלפמ"ש ס"ל להרמב"ם אף לרבא דרשא דלאחת וליכא לתרוצי הקושי' הנ"ל דשפיר יליף ר"פ מק"ו דלולי הק"ו הי' פטור לגמרי משום דרשא דלאחת מוכח ע"כ דאף דשייך שבועת ביטוי פטור בעדות, אך כבר כתבתי דכל כמה דמצינו למימר דעדות שייך מפי עצמו אין לנו ראי' כלל לדרוש לאחת כמו לשמואל אליבא דאביי דע"כ לשמואל לא דרש לאחת

ולפי"ז נתיישב לי דלכאורה לפי"מ שפסק הרמב"ם שם דהיכא דלא שייך עדות נפטר משום שבועת העדות חייב עכ"פ משום ביטוי ועיי' לעיל ברש"י וחי' רשב"א וא"כ לכאורה הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' אף לשיטת הרמב"ם דלמא לעולם מפי עצמו אינו חייב משום שבועת עדות וכיון דאינו חייב משום שבועת עדות ממילא חייב משום ביטוי ולא הועלנו כלום במ"ש לעיל כיון דמלאחת לחייב על כל אחת ואחת מוכח דחייב חוץ לב"ד והתם ע"כ צריך שיענה אמן לשיטת הרמב"ם והוי מושבע מפי עצמו ומוכח דשבועת עדות יצא לדון בדבר החדש אף במושבע מפי עצמו מ"מ עדיין י"ל דלמא במושבע מפי עצמו לחוד אינו חייב משום שבועת עדות וכיון דאינו חייב משום שבועת עדות ממילא חייב משום ביטוי לשיטת הרמב"ם

אך לפמ"ש כאן דס"ל להרמב"ם דדרשינן מלאחת דאינו חייב מלקות וקרבן רק קרבן לחוד הנאמר בשבועת עדות ומוכח ע"כ דקרבן חמור דאל"כ קשה אתגורי אתגר וכיון דע"כ קרבן חמור קאמר ר"פ שפיר ק"ו לחייבו עפ"י עצמו, וכל זה לשיטת הרמב"ם דחוץ לב"ד צריך שיענה אמן ומוכח מלאחת לחייבו על כל אחת ואחת דחייב חוץ לב"ד משום שבועת עדות. ואפי' היכא דעונה אמן דהוי כמו שבועת ביטוי אפ"ה אינו חייב רק משום שבועת עדות ע"כ יליף ר"פ שפיר ק"ו לחייבו מפי עצמו לחוד משום שבועת עדות כיון דע"כ חיוב שבועת עדות חמור משבועת ביטוי ועיין היטיב בכל זה

וראי' גדולה נראה לשיטת הרמב"ם ממאי דאי' שם (דף ל"א ע"ב) אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם א"ל מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטור מאי קמ"ל תנינא שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע רץ אחריהם איצטריכי לי' כו' עיי"ש ולכאורה תמו' מאי מקשה הגמ' הא התם לא מוכח רק שהשבועה ששמעו מפי אחרים אינו מחייב אותם עד שישמעו מפי התובע וע"כ הוי כאלו לא השביעם כלל משא"כ במלתא דשמואל שהם אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות מנ"ל דלא מהני הואיל ולא שמעו מפי התובע כיון שהם עצמם הוציאו השבועה מפיהם גם לפי הילפותא דהתם דיליף מואם לא יגיד וקרי בי' לו לא יגיד וצ"ל אף שאח"כ בפני ב"ד כפרו למלוה בעצמו מ"מ בשעת שבועה צ"ל דווקא לו להתובע וא"כ י"ל דהיינו דווקא לענין שאחר א"י להשביעם משא"כ מושבע מפי עצמו י"ל דחייב אפי' נשבע בלא תביעה כיון שאח"כ כפר בפני התובע בב"ד והשבועה הוציאו הם מפיהם משא"כ במתני' דשילח י"ל דאין כח לאחר להשביעם מש"ה פטורים עד שישמעו מפי התובע ואז הוי שבועה אף שלא הוציאו שבועה מפיהם

אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש דהתם קתני או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שתבואו ותעידוהו ולשון שתבואו משמע שעומדים חוץ לב"ד ולשיטת הרמב"ם אף אם התובע תובע אותם חוץ לב"ד ומשביעם צריכים לענות אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו וכיון דתני שאמר להם הנתבע שתבואוהו ותעידוהו נראה דחוץ לב"ד מיירי דבב"ד ל"ש שתבואו רק הו"ל למימר שתעידוהו ובחוץ לב"ד ע"כ צריכים לענות אמן דהוי קבלת שבועה והוי כמוציא שבועה מפיו כדאי' סו"פ שבועת שתים ואפ"ה תני דפטורים עד שישמעו מפי התובע ע"כ שפיר מוכח דאפי' נשבעו בעצמם פטורים הואיל ולא תבעם התובע להעיד לו אף שהם נשבעו אפ"ה פטורים ומקשה הגמ' שפיר על שמואל מאי קמ"ל משא"כ לשיטת הראב"ד דבמושבע מפי אחרים א"צ לענות אמן ומצינן למימר דמתני' דלקמן שהשביעם הנתבע מיירי דלא ענו אמן ואפ"ה הוצרך לאשמועי' דפטורים עד שישמעו מפי התובע דבשמעו מפי התובע כה"ג חייבים אעפ"י שלא ענו אמן וא"כ לא מוכח מהתם כלל היכא שהוציאו שבועה מפיהם שיהיו פטורים והדרי' הקושיא לדוכתי' מאי מקשה הגמ' על שמואל ומוכח כדברי הרמב"ם וצע"ג על הראב"ד לענ"ד

דף כ"ו גמ' מדקאמרת אמצעית כו' וקשה לפי מאי שהבינו תוס' בדעת רש"י דס"ל כל היכא דאסור לייבם הוי חליצה פסולה א"כ אף אי סבר אין זיקה הו"ל לאקשויי א"ה קמיתא נמי כיון דאסור להתייבם משום ביטול מצות יבמין, והרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל וקשה קושי' הנ"ל

ונראה די"ל אי הוי אמרי' אין זיקה לא הוי קשה כ"כ אפי' קמייתא נמי די"ל דמיירי היכא דיש