חמדת שלמה חלק ב יט

דיקים מצות יבום משא"כ אם נימא ליה דלא יבוא עליה ביאה שניה תהיה ביאה ראשונה באיסור וכעין זה אפשר דלא גזרו כיון שכבר התחיל בביאה וכעין מ"ד ריש מכילתין דשבת התירו לו לרדותו ומכש"כ דא"ש לפ"ז הא דנקט התנא אם קדמו ובעלו לארויי דאפי' היה שוגג וס"ד דהתירו לו ביאה שניה ע"כ אשמועינן התנא דהיבמה נקנית בביאה ראשונה ע"כ אינו רשאי לקיימה בביאה שני'

ולפ"ז מוכח ע"כ מברייתא זו דרק משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אסור דא"נ דאין עשה דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה א"כ מאי קמ"ל דביאה שני' אסורה וליכא למימר כמ"ש דאפי' ביאה שניה נתיר לו כדי שלא יעשה איסור למפרע הא פשיטא דהא אין עשה דוחה מדאורייתא הל"ת וא"כ עכ"פ עושה איסור הן בביאה ראשונה הן בביאה שניה ואי לאשמועינן הא גופיה דבביאה ראשונה נגמר מצות היבום זהו אינו ענין לכאן כיון דכאן ממנ"פ ביאה שניה אסורה משא"כ אי אמרינן דרק משום גזירה אסורה ביאה ראשונה שפיר הוי ענין לכאן דאי הו"א דמצות יבום היא ע"י שני ביאות הו"מ למימר היכא דקדם ובא ביאה ראשונה נתיר לו ביאה שניה ע"כ קמ"ל דהא ליתא דכבר קני' ליה בביאה ראשונה

ובזה א"ש דברייתא דלעיל נקט סתם אם בעלו קנו ואסור לקיימן ולא נקט ביאה ראשונה וביאה שניה, הן אמת שאין זה קושיא כ"כ דברייתא ראשונה ולא נחית לאשמועי' רבותא זו, אמנם לפמ"ש א"ש בתי' מרווח כיון דברייתא דלעיל מיירי בפצוע דכא ואינו ראוי להוליד א"כ מוכח ממילא דלא בעי הקמת שם ממש ואין נ"מ בין ביאה ראשונה לביאה שניה ודוק

ולפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל באלמנה מן הנשואין לכה"ג אינה פוטרת צרתה אבל היא עצמה נפטרת בביאתה והקשו עליו א"כ מאי מקשה הגמ' לקמן מואם בעלו קנו הא לא מיירי מצרתה עי' ב"ש סי' קע"ה ושעה"מ דקושי' הגמ' הוא מלשון ביאה ראשונה וביאה שני', אמנם לפמ"ש ביישוב קושית התו' אין הקושי' מברייתא דפצוע דכא רק מהבריית' דהביא לתני' נמי הכי לרבא אם בעלו קנו בביאה ראשונה וכיון דתחילה הביא ברייתא זו לסיוע לכן הביאה אח"כ בקיצור ואם בעלו קנו, ועי' רש"י שציין אם בעלו קנו בלא וי"ו ואם, והוא ברייתא שניה דמייתי מינה תניא נמי הכי לעיל ושפיר מצינן למימר דרבא לא ידע מברייתא זו ומברייתא דלעיל ל"ק די"ל כמש"ל דאף דאין עשה דיבום דוחה משום דאפשר בחליצה אפ"ה איסור א"א פקע וכמ"ש לעיל וממילא ל"ק על הרמב"ם הנ"ל ואדרבא מוכח כשיטת הרמב"ם דאל"כ רק דנימא דזה סברא פשוטה דהיכא דהוי איסור דאורייתא אפי' היא גופה צריכה חליצה א"כ תיקשי לרבא מברייתא דפצוע דכא דידע מינה וקתני דקנה ומשמע דלא בעי חליצה ונהי דאיתותב מברייתא מצינן למימר דלא ידע לה אבל מברייתא דפצוע דכא דידע מינה תיקשי לרבא גופי' אבל לשיטת הרמב"ם א"ש

ואפשר לומר לפ"ז דרש"י ס"ל דסוגי' דלעיל דמקשה הגמ' מה ראית ומשני חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין סוגיא זו אתמר אגופיה דמימרא דרב והיינו אחייבי לאוין ועשה ואגב דהובא לעיל מימרא דרב אחייבי לאוין לחוד אסיק הגמ' מאי דאתמר עלי' לפרש דברי רב בבי מדרשא והכל קאי אחייבי לאוין ועשה, ולפ"ז ל"ק קושית התוס' והרשב"א מאי דהקשו מנ"ל למעוטי חייבי לאוין ונדחקו מאוד ותו' העלו בקושי' דלמא קאי אחייבי לאוין ועשה וע"כ ס"ל לרש"י דסוגיא דלעיל מאי דמקשו מה ראית קאי אליבא דאמת ול"ק קושי' התו' ואם כי אין לי ראיה ע"ז לומר דסתמא דגמ' מפרש אליבא דאמת מ"מ נראה נכון

ולפ"ז אתי שפיר דברי רש"י שפי' חייבי לאוין תפסי בה דכיון דלא הוי גזה"כ ול"צ לומר דאיסור אשת אח לא פקע ע"כ תפסי בה קידושין כך היה נ"ל שיש מקום לפרש לולי שרבותינו בעלי התו' והרשב"א לא רצו לפרש כך ואינהו הוו בקיאי בסוגית הגמ' וס"ל דאין דרך לומר מאי דאתמר לעיל הוא למסקנת הגמ' כיון דאכתי לא אסיק דרב קאי על חייבי לאוין ועשה, ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק שני והנלע"ד כתבתי

שוב האיר ה' עיני וראיתי במס' שבועות דף ך"ה בגמ' אתמר שבועה שזרק כתבו תוס' ד"ה ושמואל דאמר כר"י וז"ל וי"ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש"ס מפרש כן אליבי' וכענין זה יש בכמה מקומות עכ"ל הרי כתבו תוס' להדיא כמ"ש בעזה"י וקמו כל דברינו לעיל בישוב דעת רש"י על נכון. והנה בסוגיא דשבועות הנ"ל יש לי מקום עיון ומידי דברי זכור אזכרנו ונימא בה מילתא

דהנה הרמב"ם פ"ט ופ"י מהלכות שבועות **(כל הענין הזה אינו מדבר רק לענין חיוב קרבן שבועת העדות מה שאינו נוהג בזה"ז אבל בזמנים הללו מה שנוגע לשבועה ועדים בעסקי ממון או בענינים אחרים המצווים ע"פ הממשלה הכל הולך כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא.)** ס"ל במושבע מפי אחרים צריכים העדים לענות אמן אם היה השבועה חוץ לב"ד ובב"ד אינם צריכים לענות אמן והראב"ד תמה עליו וס"ל דהרמב"ם פסק כר"מ והכ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל חילוק זה אליבא דרבנן דנהי דרבנן ס"ל דשבועה יכול להיות חוץ לב"ד רק הכפירה צ"ל בב"ד וכמ"ש תוס' במתני' דכיצד שבועות העדות אפ"ה ס"ל להרמב"ם דבמושבע מפי אחרים צריך דוקא לענות אמן היכא דהשבועה הוא חוץ לב"ד עיי"ש, ונראה לי דה"ט דס"ל דלולי זאת אין כאן קבלת שבועה כלל כיון דאין כאן מקום להגדת עדות משא"כ היכא דהשבועה היה בב"ד אף אם אינו עונה אמן רק שאמר איני יודע לך עדות וכדומה הוי ג"כ קבלת שבועה כיון דשם הוא מקום להגדה ועי' תוי"ט משנה ה' שכתב ראיה להרמב"ם משם עיי"ש, וגם ממשנה ג' דקתני משביע אני עליכם ואמרו אמן י"ל ג"כ ראיה מכח קושיית תוס' שם. ולשיטת הרמב"ם י"ל דמיירי חוץ לב"ד וע"כ צריכים דווקא שיענו אמן

ולפע"ד י"ל ראיה מכרחת להרמב"ם מהא דאמר ר"פ שם (דף לא ע"ב) אי מפקדון גמרי רבנן כו' וה"ט דרבנן דמייתו לה בק"ו מה מפי אחרים מפי עצמו לכש"כ ודמייתי לה בק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ותמוה לי איך אפשר לומר דמייתי לה בק"ו הא (בדף דה ע"ב) מקשה הגמ' למאי הילכתא אפקי' רחמנא לשבועת העדות משבועת ביטוי ומשני אביי לחייב על המזיד כשוגג ובשוגג ה"ט דאינו חייב שתים משום לאחת אחת אתה מחייבו עיי"ש ורבא משני דהוה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו בלבד ואינו חייב רק משום שבועת עדות ולא משום שבועת ביטוי ופי' רש"י שיצא לדון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד והנה נראה לע"ד דכ"ז לא שייך רק לבתר דידעינן דחיוב שבועת עדות מיירי אפי' מפי עצמו דהוי כמו שבועת ביטוי ואפ"ה יצא לדון בדה"ח ע"כ אמרינן שפיר דשבועות העדות ליתא בכלל שבועות ביטוי משא"כ לפום ס"ד דר"פ דרבנן לא ילפי תחטא תחטא ואין לנו ראי' דשבועת העדות מיירי מפי עצמו היכא דשייך שבועת ביטוי וא"כ ליכא למימר דיצא לידון בדבר חדש דהא לא מיירי כלל היכא דשייך ביטוי וא"כ מנ"ל למילף דחייב מפי עצמו מק"ו דמפי אחרים דלמא מפי עצמו לא יצא מכלל שבועת ביטוי ומנ"ל למילף מק"ו דחייב משום שבועת עדות, ולכאו' שבועת ביטוי חמורה דחייב על זדונה מכות משא"כ שבועת העדות דאפי' על זדונה אינו חייב רק קרבן עולה ויורד, ומנ"ל ללמוד בק"ו להוציאה מכלל שבועת ביטוי [ועי' בספר קצה"ח סי' כ"ח שכתב די"ל בשבועת עדות לא נפסל לעדות אם עבר הואיל ואינו חייב מלקות עיי"ש] ולאביי דנפקא לי' מלאחת ליכא למימר דלדידיה ע"כ מוכח דאינו חייב משום שבועת ביטוי אפי' היכא דשייך דאל"כ למה לי לאחת דהא כ' תוס' שם דלשמואל ע"כ ליכא למידרש מלאחת אחת אתה