חמדת שלמה חלק ב קצח

לא הורצה וע"כ מוכח בפשיטות דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, רק לכאורה הא קשי' לפי' הר"מ מאי דאמר בגמרא אלא ד"ר למה נאמר לפטרו מכרת וכמ"ד הורצה מנ"ל דלמא כמ"ד ל"ה וקאי אשני, וגם לפמ"ש הלח"מ דרצה לאוקמי מתני ככ"ע אבל ברייתא דממילא ל"א ככ"ע בהא דנשים בשני חייבים ק' מנ"ל דכמ"ד הורצה דלמא ל"ה וקאי אשני וצ"ע, ואפ"ל למ"ש התוס' לעיל דף פ"א בהא דר"י ס"ל חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן, והקשו פשיטא ותי' דנ"מ לקטן שנתגדל בין שני פסחים וקמ"ל שני תשלומין דראשון, ולפ"ז דמוכח לר"י דשני תשלומין דראשון דלא כרבי וכיון דברייתא זו אתי כר"י מוכח ע"כ דלא קאי אשני דבשני כולם פטורים, אך לכאורה קשי' לשיטת הר"מ דס"ל אי אמרינן שני רגל בפני עצמו אפ"ה מי שלא הי' בר חיוב בראשון פטור בשני א"כ למה לי האיש ההוא לפטור קטן שנתגדל תיפוק לי' אף אי הו"א רגל בפני עצמו אפ"ה פטר דל"ה בר חייב בראשון, אך לפמ"ש לעיל דשיטת הר"מ הוא דוקא למ"ד לא הורצה דל"ה בר חיוב בראשון כלל א"כ יש לומר דר"י ס"ל הורצה כברייתא זו דאתי' כוותי', אך לפמ"ש התוספת להוכיח דר"י ס"ל אין שוחו"ז וע"כ ס"ל ל"ה הדרי' הקושי' לדוכתי' לשיטת הר"מ אך באמת דברי התו' תמו' לכאורה דהא עיקר הילפותא דל"ה אי אמרי' אין שוח"וז משום ילפותא דר"ע נאמר טמא ונאמר ד"ר מה טמא שאין סיפק בידו לעשות אף ד"ר דמזה יליף לר"ע ד"ר היינו מן המודיעי' ולחוץ וס"ל דלכל מילי מדמי לי' ור' יוסי הא ס"ל כר"א לקמן במתני' לפיכך נקוד על רחוקה לומר מאסקופת העזרה ולחוץ ובע"כ דלא מדמי לי' לטמא וע"כ אפי' אי ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מצי סבר ל"ה ואפשר דד"ת אלו הם לגירסת רש"י אבל לשיטת התוספת לא קשי' כלל וע"כ שפיר מצינן למימר דר"י סבירא לי' כמ"ד הורצה

ועוד י"ל ליישב בקיצור דנהי דס"ל להר"מ למ"ד רגל בפני עצמו אפ"ה מי שלא הי' בר חיוב בראשון פטור על השני מכרת, היינו מכרת פטור אבל ודאי מוטל עליו חיוב לעשות פ"ש דהא בהדיא כתיב מצות פ"ש על טמא ושהי' בדרך רחוקה ומאי דממעטינן מחטאו ישא האיש ההוא ממעטינן שאפי' חיוב ליכא רק רשות כמו דס"ל לר"י דנשים בשני רשות משום ה"ט, וא"כ הקושיא מעיקרא ליתא דאי ל"ה כתיב חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן שנתגדל נהי דהוי פטור מכרת מ"מ חיובי הוי רמי' עלי' וע"כ איצטרך האיש לפטרו לגמרי וע"כ הא דפטור היינו משום תשלומין דראשון וכיון דברייתא אתי' כר"י ע"כ לפוטרו מכרת אראשון וע"כ קאמר שפיר כמ"ד הורצה וא"ש למ"ש דר"נ ל"מ לומר מנא אמינא מברייתא זו כיון דברייתא אתי' כר"י ור"י הא ס"ל דרך רחוקה ל"ה מן המודיעי' ולחוץ רק מאסקופת העזרה ולחוץ וע"כ ליכא למימר נאמר טמא ונאמר ד"ר וע"כ לדידי' ודאי הורצה.

ולפ"ז א"ש ממילא הא דפסק הר"מ נשים בשני רשות ודלא כר"י כיון דהוא פסק כרבי שני רגל בפני עצמו וזה מוכח מרב ששת דלדידי' ע"כ צריך לאוקמי סתמא דמתני' כרבי דאל"כ קשה לדידי' קושי' רש"י ותוס' על מתני' דתני למה נאמר דרך רחוקה וע"כ כרבי וכפי' הר"מ וממילא מוכח דלא כר"י דאיהו סבר תשלומין, ובזה יש מקום לישב קושית המהרש"א בתוספת ד"ה לפטרו שהקשו לר"י דס"ל דרך רחוקה שא"י לבא בשעת אכילה א"כ למה לי לפטרו מכרת ת"ל דפטור כיון דאינו ראוי לאכילה וא"ל הואיל ואפשר לבא בסוסים ובפרדים א"כ למה לי בדרך לא היה ותי' דקמ"ל דמותר לעשות שני והקשה המהרש"א דמ"מ מברייתא זו יש סתירה לר"י דע"כ הברייתא לא ס"ל כר"י דתני לפוטרו מכרת ותיקשי ברייתא לר"י, ולפמ"ש לעיל דברייתא אתי' כר"י ולר"י דרך רחוקה מאסקופת עזרה ולחוץ ומוכח ממילא דלא דרש בדרך לא הי' כיון דס"ל מאסקופת עזרה ולחוץ פשיטא דיכול לבא, גם נ"ל פשוט כיון דס"ל מאסקופת עזרה ולחוץ משמע ודאי דקאי על שעת עשי' ודלא כר"י רק ר"י אזיל לשיטת ר"ע דבעי דרך רחוקה ממש וע"כ ס"ל כיון דמני לבא בשעת אכילה ל"ה ד"ר, גם י"ל בפשוט דאם ל"ה כתיב בדרך לא הי' הו"א מס' חיצונה דדרך רחוקה ל"ה רק כשא"י לבא אפי' בסוסים ופרדים, ובאמת הוי מוכרחים למימר דד"ר אתי למימר דלא הורצה אפי' אי בעי למיעבד ע"י שליח שעשה כבר, [דלולי זאת כיון דאיהו א"י לבא גם שלוחו ל"מ לבא] רק דעכשיו דמצינו למימר לפוטרו מכרת כיון דיכול לבוא בסוסים ופרדים אמרינן לפוטרו מכרת ואי בעי למיעבד שבקינן לי' רק התוס' לשיטתם הקשו שפיר דלאי בעי למיעבד ל"ש לי' ל"צ קרא כיון דאי אפשר לבא בשעת אכילה ת"ל מלפי אכלו אבל לפמ"ש לעיל דע"כ למ"ד שוח"ז שאלת האנשים היה שמא לפי אכלו למצוה א"ש, ולשיטת הר"מ הנ"ל יש לומר בפשיטות דאי לא כתיב בדרך ל"ה הו"א כפשוטי' דדרך רחוקה לא הוי רק בא"י לבוא כלל אפי' בסוסים ופרדים, ובאמת הי' קשה לי למה לן דרך רחוקה והוי צריכין לומר דשני רגל בפני עצמו ואתי לאשמועינן לפוטרו משני, אך האמת יורה דרכו, ונראה לפענ"ד דאף בלא שיטת הר"מ י"ל קושית מהרש"א וכמו שכתבתי לעיל, וע"פ זה יש לישב שיטת הר"מ לחלק בין טומאת המת שהנזיר מגלח עלי' דבזה אפי' טבול יום נדחה וכמש"כ לעיל טעמא ש"ד כיון דהר"מ ס"ל פי' הכתוב והאיש אשר הוא טהור וגו' קאי דוקא אחיוב כרת ואי נימא טמא דכתיב בקרא היינו דוקא קודם טבילה וא"כ צריך לטבול כדי לעשות פסח ואם לא טבל חייב כרת וא"כ למה כתיב דוקא והאיש אשר הוא טהור, אבל לשיטת הר"מ דטמא דכתיב בקרא מיירי בטומאה שהנזיר מגלח וע"כ אפי' לאחר טבילה א"י לעשות א"ש דכתיב אשר הוא טהור לאפוקי טמא דכתיב קודם דאפילו לאחר טבילה אינו ראוי וע"כ אינו בכלל ונכרתה ודוק היטב

גם י"ל ראי' להר"מ הנ"ל ממ"ד ר"פ א"ד הזאה תוכיח וע' תוי"ט דלהר"מ הפי' הוא שי"ג חל בשבת ולפמ"ש הר"מ הטעם דמשום הכי אין הזאה דוחה הואיל ואינו יום הקרבה, א"כ מוכח ע"כ דאיירי בי"ג דבי"ד באמת למה לא ידחה וע"כ דמיירי בי"ג וק' לפמ"ש הר"מ בהלכות פרה דהזאת יום ז' יכול להיות אפי' בחמישי מהזאת שלישי וא"כ קשה מה הקשה ר"ע הזאה תוכיח מה"ת לידחי הזאה ז' בי"ג בשבת הא אפשר להזות בי"ד בחול אבל לשיטת הר"מ דעל טבול יום דטומאה שהנזיר מגלח אין שוחטין וזורקין א"ש דאם יזה בי"ד יהיה ט"י ואין שוחטין וזורקין עליו ולהראב"ד לשיטתו שם בהלכות פרה מוכח באמת דלא כפי' הר"מ רק דמיירי בי"ד שחל בשבת וכמ"ש באמת בהלכות קרבן פסח, ולפ"ז י"ל מ"ד בגמ' ר"א גמ' איתעקר לי' וקשה באמת על ר"א טעמא מאי, והנה לשיטת הר"מ קשה על ק"ו דר"ע דלמא הכא שאני הואיל ואינו יום הקרבה וצ"ל דר"ע מדמי לי' למכשירין דיש ג"כ צד ריעותא דאפשר לעשות מע"ש ועי', שוב מצאתי אח"כ כן בשעה"מ לישב הקושי' הנ"ל על ר"ע לפ"ז י"ל דר"א לא מדמי לי' וס"ל דיותר יש לדחות הזאה הואיל ואינו זמן הקרבה, רק לפום דאיתעקר לי' אמר ועלי' אני דן אבל באמת בעיקר הדין א"ש שיטת ר"א אפי' לפום שיטתו דהזאה א"ד, רק לפ"ז צריך ישוב שילהי סוגי' דר"פ אלו דברים שם ודוק וי"ל, ועפ"י הדברים האלו י"ל בטעם הר"מ דס"ל לרבי א"ח על הראשון רק בלא עשה את השני אע"ג דרבי ס"ל רגל בפ"ע ועיין בצל"ח, ולפמ"ש הר"מ דעיקר כרת של השני נפקא ג"כ מונכרתה וס"ל וחדל לעשות את הפסח שלא יעשה כלל, ואע"ג דרבי דרש א"נ צ"ל תרתי שמעת מני' דפשטי' דקרא דעיקר כרת אתי מוחדל, וע"כ ממילא בעשה את השני י"ל להיות פטור אף לרבי ומשמע דכש"כ לר"נ דא"כ הו"ל