חמדת שלמה חלק ב קצז

ט"ש משום המי לא עסקי' דכל כמה דנוכל לדרוש טמא לנפש למילתא אחריתא דרשינן כדי שלא לסתור פשטי' דקרא דמיירי אפי' בז' דהוי ג"כ טמא לנפש וכמו דאמר מי לא עסקינן וע"כ ר"ע שפיר מצי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ור"נ י"ל דסבר כר"י בדרשא דוישלחו, ונפ"ל אין צבור נדחין מדרשא דר"ל, ואייתר ליה טמא לנפש לאורוי לסתור המי לא עסקינן, ולפ"ז מוכח פסק הר"מ כרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וגם מאי דפסק כר"י דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים מדהוצרך הגמ' לאוקמי רב כר"י ולא מוכח כפשוטי' משום מי לא עסקינן ואי משום קושית הגמ' ממאי דהכי הוי וכמ"ש רש"י דטמא לנפש אתי לסתור המי לא עסקינן, דלמא ס' כר"ש ואצטריך טמא לנפש דאין צבור נדחין וממילא אין לנו ראי' לסתור המי לא עסקינן, וע"כ צ"ל דהגמ' רצה לאוקמי מלתא דרב אליבא דהלכתא כרב יהודה וע"כ מוכח דהלכה כר' יהודה וכרב דאין שוח"וז על טמא שרץ ומוכח כמ"ש לעיל דלר"י אין צריך למילף מטמא לנפש ול"צ לבא אליבא דאמת דס' כר"א דחקו פטורין, וע' הטב בכ"ז: ריש פרק מי שהיה

ראיתי לבאר הנראה לפענ"ד בישוב דברי הרמב"ם התמוהים חדא במאי דפסק כרבי נגד ר"נ ורחב"ע וכמ"ש הראב"ד ז"ל דבשגג בראשון והזיד בשני הי' לו להיות פטור ע' בלח"מ וכבר תי' הכ"מ ע"נ ע"פ גי' הר"מ בכריתות דרבנן ס"ל מגדף היינו מברך ד' כרבי וע"כ פסק כרבנן אך כתב דלגי' רש"י התם לא מוכח, ע"כ עדין הדבר צריך הכרע, עוד מצינו מחלוקת בין רש"י והר"מ דרש"י ס"ל לרבי אפי' עשה את השני חייב כרת אם הזיד בראשון וכן לר' נתן כמ"ש רש"י להדי' והר"מ ס"ל דאם עשה את השני ודאי פטור רק דפליגא בשגג בשני דחייב לרבי ולר' נתן ולרחב"ע פטור וצריך להבין טעם מחלקותם, ולכאו' הי' תמוה דלפ"ז למה קאמר הזיד בראשון ושגג לרבי ולר"נ חייב הו"ל לאשמעי' רבותא טפי אפי' עשה את השני חייב לרבי ולר"נ, עוד הקשה הכ"מ על הר"מ שפסק בפלוגתא דנשים בשני רשות דלא כרי יוסי רק כר"י דבשני אין שוחטין עליהן בפ"ע וקש' למה ע"ש, ונראה דיש מקום ליישב בעזה"י דלהר"מ לשיטתו יהי' הכל נכון, דהנה הר"מ פסק בטמא ודרך רחוקה בראשון והזידו בשני פטורים, וכן מפ' בפי' המשניות דהפי' במתני' שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבים היינו בהזידו בשני דטמא ודרך רחוקה שהיו פטורים מן הראשין והואיל ועיקר ונכרתה כתיב בראשון ע"כ פטורין אפי' הזידו בשני אבל שגג או נאנס חייב בהזיד בשני כיון שהיה בר חיוב בראשון, ותמה הלח"מ לפ"ז מאי אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דתני אלו חייבים ומוכח דמזיד ואונן תני בהדייהו, ולפמ"ש הר"מ דאלו חייבים קאי אשני לא מוכח כלל, גם ק' בגמ' אלא בדרך רחוקה למה נאמר לפוטרו מכרת וכמ"ד הורצה מנ"ל דלמא לפוטרו מכרת קאי אשני, וע' בלח"מ שתי' על הדיקא נמי דאמר רב אשי דדחיקא לי' לאוקמי מתני' רק כרבי והוא דוחק כיון דהר"מ פסק כרבי, ולענ"ד י"ל לפ"מ שהסביר הר"מ בפי' המשניות הטעם דמש"ה טמא ודרך רחוקה פטורים מכרת אם הזידו בשני לפי שנפטר מפסח ראשון שנ' בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נ' בו לשון כרת, ובשגג או נאנס ולא עשה את הראשון חייב כרת אם לא עשה את השני כי ל' התורה כ"מ שאינו טמא ולא בד"ר ולא עשה פסח כלל חייב כרת, וי"ל דכ"ז לא שייך רק לרב ששת דס"ל מדחה דחי' רחמנא ואי בעי למעבד לא שבקינן לי' א"כ אינו בר פסח כלל בראשון וע"כ י"ל שפיר דאינו חייב על השני ול"ד לשגג ואונס דחיובי רמי' עלי' ובכ"ש שיזכור או שיעבור האונס הוי ב"ח משא"כ בדרך רחוקה דאפי' שיכול לעשות שליח אפ"ה פטור א"כ אינו בר פסח ראשון כלל, וע"כ י"ל דפטור אף על השני משא"כ לר"נ דס"ל מיחס הוא דחס רחמנא עלי' ואי עביד תבא עליו ברכה וא"כ חל עליו מצות פסח ראשון י"ל שפיר דחייב על השני דהא שוגג ואונס נמי פטורים מכרת מראשון ואפיה חייב' כרת בשני ה"נ י"ל לר"נ וסברת הר"מ אינו רק לרב ששת דס"ל ל"ה ומדחי' דחי' רחמנא ואינו בר פסח בראשון כלל

עוד י"ל לכאורה כמו דדרשינן לקמן ובדרך לא הי' אתי ליכול לבא בסוסים ובפרדים וע"כ דהוא מיותר דהו"מ לכתוב והאיש אשר לא יעשה פסח דפשיטא דקאי רק אטהר ושלא הי' בדרך, וא"כ כמו דדרשינן ובדרך לא הי' צריכן למדרש ג"כ והאיש אשר הוא טהור, ולהר"מ אתי שפיר דאתי להורת דוקא טהור אבל טמא אפי' בפסח שני אינו חייב כרת וממילא הוי' ילפינן דרך רחוקה מטמא וע"כ דרך רחוקה אתי ליכול לבא בסוסים ובפרדים אבל לר"נ דלא מקיש אין ראי' לפטור דרך רחוקה מפסח שני דלית לן יתור וגם מצד הס' אין לדמותו לטמא הואיל ואי בעי עביד. ולפ"ז מיושב קושי' הלח"מ הנ"ל דרב אשי אמר שפיר מתני' נמי דיוקא דע"כ אונן ומזיד תני בהדי' מדתני חייבין ודלא כר"נ דלר"נ ליכא למימר פטורים בשני דהא ס"ל א"ע תע"ב ול"ש ס' הר"מ וכמ"ש, וע"כ לר"כ ע"כ אונן ומזיד תני בהדי' וא"כ ל"ל דיקא במתנ'י וכל דברי ר"א רק לסתור הדיקא, ולפי זה מיושב קו' רש"י ותוס' על רב ששת מאי קאמר א"כ למה יאמר טמא הא צ"ל דא בעי למעבד ל"ש לי' והנה לפמ"ש התוס' לקמן דעיקר קו' על הלשון דהאיך שייך לומר פטורים כיון דאפי' א"ב למעבד ל"ש לי', ובמתני' נדחקו לר"ש דאגב דתני בסיפא חייבין, ולשיטת הר"מ אתי' כפשוטי' דפטורים קאי על פסח שני, גם לשיטת הר"מ י"ל דעיקר קו' למה נאמר טמא או בדרך רחוקה רק על מצות פסח שני וכדמשמע פשוטי' דמתני' כיון דכולם עושים בשני למה נאמר טמא ודרך רחוקה שיעשו את השני, ולשיטת התוס' ק' באמת הא צריך דאי בעי למעיבד לא שבקי' לי' ומה שהוכריחו התוס' דע"כ זה אינו קו' דתפ"ל מלפי אכלו וע"כ לזה ג"כ א"צ וע"כ דעיקר קו' רק על הלשון פטורים ולא אוכל למצא דעת קדושים להבין דבריהם, דהא ע"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושאלת האנשים הי' בששי ע"כ הי' ס"ל דאכילת פסחים אינו מעכב ולפי אכלו למצוה דאל"כ מאי ס"ד לומר למה נגרע אלא ודאי דהוי ס"ד לפי אכלו למצוה וכדס"ל לר"נ לעיל ד' ע"ח לענין טומאת בשר ואע"ג דר"נ מודו בטומאת גברי היינו אליבא דאמת דחזינן דטמא מת נדחה אבל לפום שאלת האנשים ע"כ דהוי ס"ד דאפי' טומאת גברי אינו מעכב באכילת פסחים וכמו דסברי זקני דרום בזבחים ק"ב וע"כ אתי' קושי' הגמרא כפשוטי' הא צריך לכתוב דאי בעי למעיבד ל"ש לי' וע"כ גם במתני' ק' לר"ש, אך לשיטת הר"מ דלר"ש קאי אשני א"ש דקשי' למתני' כיון דכולם עושים השני למה פרט במצות שני רק טמא ודרך רחוקה, ולפמ"ש י"ל קושית התוס' שהקשו לר"ע דס"ל דלא כר"י מנ"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא רב לא יליף לה רק משום דס' כר"י, ולפמ"ש י"ל דלכאורה יש להביא ראי' פשוטה דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאל"כ מאי נסתפקו תפ"ל דכתי' לפי אכלו וע"כ שהי' ז' שלהם וי"ל דר"ע ס"ל בפשיטות לפי אכלו לעכב והא דהוצרך הגמרא לומר לרב דס' כר"י י"ל דהיינו לרב לשיטתו דס"ל כר"נ לפי אכלו למצוה ואפי' נטמא הבשר וזרק את הדם הורצה ונהי דר"נ ס"ל דטומאת גברי מעכב דמקשינן אוכלין למנוין י"ל דזה אינו מוכרח למדרש ולחדש דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דדלמא כזקני דרום דלא מקשו ע"כ הוצרך למימר דס' כר"י,, אבל לר"ע י"ל דס' כרבנן וכדקי"ל לפי אכלו לעכב ונטמא הבשר וזרק את הדם