חמדת שלמה חלק ב קצו

טומאת, י"ל דלנפש כולל הכל וע"כ שפיר קאמר הספרי דהי' התשובה על ששאלו שלא נימא התשו' הי' דוקא על טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח וע"כ קאמר שפיר אח"כ דלפ"ז מצינן למילף במה הצד שאר טמאים, והנה לרב דס"ל דאשוח"וז על טמא שרץ וס"ל לחלק בין ט"י דמת בטומאה שהנז"מ ובין ט"י דמת שאין הנזיר מגלח נראה דס"ל טמא לנפש אינו סובל רק טומאה שאין הנזיר מגלח דאל"כ יהי' טמא לנפש סובל שני פירושים בטומאה שהנזיר מגלח אפי' לאחר טבילה ובטומאה שאין הנז"מ דוקא קודם טבילה וזה דוחק, או צ"ל דהפי' הוא רק טומאה שאין הנזיר מגלח רק דילפינן מני' ממילא טומאה שהנזיר מגלח לאחר טבילה, ולכאורה קשה דלמא הואיל וחייבים עליו על ביא' מקדש הוא חמור אפי' לאחר טבילה, וצ"ל דנפקא ליה מאיש איש דמרבינן שאר טמאים ובזה א"ש דהספרי יליף שאר טמאים במה הצד מטמא ודרך רחוקה ובגמרא יליף מאיש איש ולמ"ש א"ש דלמאן דס"ל כר"י טמאי מת בז' הי' ומוכיח שהי' טבול יום ואפ"ה נדחו ומוכח לחלק בין טומאה שהנז"מ וא"כ לא מוכח כלל מהתשו' איש כי יהי' טמא לנפש לטומאה שהנז"מ וממילא גם שאר טמאים לא מוכח ע"כ צריך לרבוי דאיש איש, והספרי י"ל דאזיל לשיטת ר"ע דל"ס לי' טמאי מ"מ בז' שלהם ול"צ לחילק הנ"ל, וא"ש [ועי"ש בספרי קודם לאותו פסקא אמר ר' חידקא וכו' מ כח להדי' דס"ל שלא הי' יכולים לאכול אפי' בערב וע"כ דס"ל דלא הי' בז'] ובזה י"ל ג"כ לשון הר"מ שכ' הא דטומאה דחוי' בציבור ילפינן מפי השמועה דכתיב אנחנו טמאים לנפש אדם מפי השמועה למדו שיחידים הם שנדחו אבל ציבור אינם נדחין בטומאת מת דקדק לכתוב בטומאת מת ולא הביא כלל קרא לנפש דילפינן מיני' כמ"ש אביי ולפמ"ש י"ל דהו"מ למימר דלמא דווקא בטבול יום של טומאה שהנז"מ אין ציבור נדחין, או בטמא של טומאה שאין הנז"מ כמו טמא לנפש. אבל ט"מ שהנז"מ קודם טבילה, או בששי שלו עדיין לא ידעינן לרב ע"כ הוצרך לומר מפי השמועה למדו **(הג"ה גם י"ל דלנפש אינו מיותר לפי זה דווקא ט"מ שאין הנז"מ אין חייבין על ביאת מקדש אבל שאר טמאים חייבים על ביאת מקדש כדאמר ר"מ בנזיר ס"פ כה ג לא תהא זו קלה מן השרץ וע"כ ל"מ למילף טבול יום דמת רק מטמא לנפש]: ע"כ הגה"ה)** ולפ"ז י"ל ג"כ כמו בדרך ראשן דר"ל ס"ל כרב ול"מ מלנפש רק טומאה שאין הנז"מ ע"כ הוצרך לילף מיש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין דמשמע רק זבין ומצורעין ואפ"ה הוצרך לילפותא דאיש נדחה כמ"ש לעיל דאל"כ לא עלתה עה"ד לאוקמי קרא בהכי אבל ר"ש לשיטתו דהיא סתם ספרי מדאמר על מה ששאלו מוכח דל"ס לחלק בין טומאה שהנז"מ, לדידי' שפיר מצי למילף מטמא לנפש כאביי ואתין דברי הר"מ על נכון ועיין היטב בכל זה

שוב הי' נ"ל להמתיק הדברים הנ"ל דהא דיליף הספרי מבמועדו ותחלה רצה לילף מק"ו מפרה, וק' דלפי זה מנ"ל דוקא ט"מ וכ' לעיל דהספרי סמך על דרשא דר"ל יש לך שעה, ולכאורה קשה א"כ למה לי במועדו או הק"ו הו"מ למילף מדרשא דר"ל וממילא הוי מוכחינן מזה דהפי' איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמו שכ' לעי' בכוונת הר"מ וי"ל, אמנם נ' די"ל לפמ"ש הזית רענן די"ל מבמועדו לא מרבינן רק טומאת מת עי"ש רק דק' בהו"א דרצה לילף מק"ו וע"כ דסמך אדרשא דאיש נדחה כמ"ש לעיל דאל"כ דלמא דוקא טבול יום וא"כ ק' נימא ה"ה כל הטמאים ועכ"ל דזה דווקא להספרי לשיטתו, דנפ"ל שאר טמאים מבניי' דטמא ודרך רחוקה, אבל בקרא לא כת' רק טמא לנפש וא"כ ממילא כי מרבינן איש נדחה ואין ציבור נדחין אף דילפינן דיחיד עושה פ"ש אפי' בשאר טומאת, מ"מ בהדי' לא כתי' וריבוי דאין ציבור נדחין י"ל דלא קאי רק אמאי דכתי' והנה כבר כתבתי דבגמ' דריש שאר טמאים מאיש איש וצריך להבין למה לא יליף מבניי', ונ"ל פשוט כיון דבגמ' דריש לנפש אתי להורות שום דבר לאביי דאין ציבור נדחה בט"מ או לרב כמ"ש לעיל, וכיון דלנפש להורת שום דבר אתי י"ל דאתי למעוטי ול"מ למילף מבניי' דטמא ודרך רחוקה דדלמא לנפש למעוטי קאתי, וע"כ אמר אביי בגמרא וכ"ת והתני איש איש וע"כ צריך דוקא לרבוי דאיש איש, ולפ"ז י"ל הפי' בספרי הנ"ל כי יהי' טמא זה דבר ששאלו, היינו דבשביל זה לא מצינן לומר לנפש למעוטי אתי דאורחי דקרא הוא הואיל והם שאלו טמא לנפש השיבו להם טמא לנפש, וכיון דלנפש משום אורחי דקרא כתי' שפיר יליף הספרי שאר טמאים מבניי' אבל אביי הוצרך להביא דרשא דאיש איש, ולמאן דיליף מאיש איש אי הוי ילפינן מאיש נדחה ואין ציבור נדחין ממילא אף בשאר טומאת אינם נדחין כיון דקרא מיירי מכל טומאת, ועי' תי"ט ר"פ מי שהי' טמא דזה תלוי בפלוגתא דר"ע ור"י אי אמרינן דברה תורה כלשון ב"א והיא פלוגתא בכריתות ספ"ב בשפחה חריפה ועי"ש במשנה בגמרא הגי' ר' יהודה מוכח דר"י ס"ל דלא דברה תורה כלשון ב"א וא"כ ע"כ דריש איש איש לשאר טמאים, וא"כ ע"כ צריך לדרשא דר"ל דאל"כ אף שאר טמאים לא יהי' נדחין בציבור וע"כ מוכח כמ"ש לעיל דקושי' הגמרא על ר"י הוא הכל לאביי

גם הי' נראה לי די"ל הא דלא ילפינן מבמועדו רק ט"מ היינו למ"ד דחוי' בציבור ועיקר קרא דוינזרו מקדשי בני ישראל דילפינן מני' טמא אף בציבור מיירי שפיר מצינן למימר דלא מרבינן רק ט"מ משא"כ למ"ד הותרה [וי"ל דה"ט דס"ל הותרה אע"ג דלכל הענינים דצריכ' לדחות הוי בגדר דחוי וכמ"ש ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, והכא אמרינן הותרה ולא צריך למהדר אטהורים, היינו טעמא כיון דטמא אפי' בדיעבד מחלל עבודה לא שייך לומר בגדר דחוי דאם הי' טומאת הגוף איסור ופסיל דטומאה ל"ה קרבן כלל ול"ד למילה בצרעת וכדומה דנהי שעושה איסור ועובר הלאו מ"מ המצוה נעשה, אבל הכ' אי הוי דחוי ס"ל לר"י דל"ה מצוה כלל] ול"ד לקרבן יחיד דבדיעבד מרצה ציץ אבל לכתחי' להתיר עד"ז ל"ד לשאר מקומות וע"כ ס"ל התרה וכיון דאמרינן הותרה ע"כ דוינזרו לא קאי על ציבור ממילא אין סברא לחלק בין ט"מ לשאר טומאת ולומר דקרא דוינזרו קאי על צבור לענין זב ולא לענין ט"מ, וע"כ א"כ ילפינן מבמועדו הוי לי' לרבות אפי' שאר טמאים, אבל מאן דס"ל דחוי, שפיר מצינן למימר כס' הז"ר הנ"ל דלא מרבינן מבמועדו רק טמא מת, ולפ"ז דר"ש לשיטתו מצי למילף מבמועדו משא"כ [לדידן] אף מבמועדו לא מצי למילף ודוק, וי"ל ראי' ממ"ד ר"פ מי שהי' טמא ר"ע ס' אין שוח"וז על ט"ש ואנא סבר שח"ז והקשו התוס' תימא דמאן דס' אין שח"ז ס' כר"י ור"ע הא סבר דלא כר"י ע"ש, גם ק"ל מנ"ל לר"נ לחלוק על ר"ע בזה יותר ממאי דאותיב רב ששת מר"ע וע"כ נ"ל לפ"מ שפי' רש"י ממאי דהכי הוי דלמא מש"ה כתיב טמא לנפש להורות דלאו בטמא שרץ מיירי אלא בטומאה אריכא ע"ש ברש"י שכ' בשינוי לשון קצת] נראה מדברי רש"י לולי שהי' לנו מקום להוכיח דלאו בטמא מת בז' מיירי הי' לנו לומר דודאי מיירי אף בשביעי משום מי לא עסקינן, ולפ"ז י"ל למאן דיליף מטמא לנפש דציבור עבדי בטומאה בטומאת מת כמ"ד אביי ודאי דמוכח מכח מי לא עסקי' דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דמטמא לנפש לא מוכח לסתור המי לא עסקינן, ולפמ"ש די"ל דלר"י ילפינן אין ציבור נדחין מכח קושית ר"ש יאמר טמא לנפש וכמו דאמר ר"ל אבל לר"ש ע"כ צ"ל למילף מטמא לנפש א"כ י"ל דר"ע ס"ל כר"ש ויליף מטמא לנפש דאין צבור נדחין, ולפ"ז אף בלא ר"י מוכת דאין שוח"וז על