חמדת שלמה חלק ב קצה

בע"פ, וילפינן מטמא לנפש על טבול יום דמת שאין שוחטין עליו וע"כ לא מצי למילף מזה אין ציבור נדחין, אבל ר"ש י"ל דס"ל כשיטת ר"ע רבו שהי' נשמו מישאל ואלצפן או ארונו של יוסף ל"ד ביום ההוא וממילא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וע"כ טמא לנפש מיותר וילפינן מיני'] דאין ציבור נדחין ור"ל אתי אליבא דידן, ועי' לקמן ברש"י דמשמע להיפך למאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא ס"ל מי לא עסקינן כו' י"ל דיליף לי' מטמא לנפש כמ"ש רש"י לקמן ממאי דהכי הוי, ופי' רש"י דלמא הואיל וכתי' טמא לנפש מוכח דלאו בז' הי' דמשמע טמא לנפש [ולשיטת רש"י י"ל בהיפך דר"ל ס"ל כעולא, אך דברי רש"י אינם מוכרחים די"ל דקושי' ממאי דהכי הוא, דמצד הסברא ודאי שוחטין וזורקין עליו כיון דבלילה מצי לאכול וע"כ ממילא מוקמינן לקרא בטמא שאין זמנו לטבול היום וי"ל לשיטת הר"מ כמ"ש]

ועוד נ"ל להוכיח מזה כמ"ש הסמ"ג דר"ח דאמר מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, לא ידע מפלוגתא דר"י ור"ש, ולכאורה דחיקא מילתא לומר כן ושע"כ פ' הר"מ דלא כר"ח, ולדעתו ע"כ אביי דמקשה יאמר זב ואל יאמר מצורע וכו' וק' בשלמא מזב יליף שפיר דע"כ לדרשא אתי לר"י, דליכא למימר דאתי למחנה שני' דא"כ ל"ל ל"י את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה הא ממילא מוכח מיתורא כמ"ש ר"ש, אלא וודאי דמש"ה כ' ל"י מחניהם להורת דזב לאו להכי הוא דאתי, רק דממילא עכשיו דכתי' זב וקאי עלי' ל"י את מחניהם מוכח ליתן מחנה לזה אבל זב גופי' איצטריך לדרשא דיש לך שעה, אבל על מצורע לק"מ יאמר זב ואל יאמר מצורע דהא לר"י דלא ס"ל נתקו לעשה ק' כיון דמחנה שלישית יליף מלחוץ למחנה דכתיב גבי מצורע, וזה ל"ה רק עשה וע"כ כיון דכתי' בפ' וישלחו וקאי עלי' ל"י את מחניהם ע"כ הוי לאו, וא"כ ע"כ צריך לכתוב מצורע ומה קושי', וע"כ לומר דאביי לא ידע מפלוגתא דר"י ור"ש וע"כ אין תימה לומר דגם ר"ח לא ידע וכמ"ש הסמ"ג, אבל על ר"ל אע"ג דנקט לי' זב ומצורע י"ל דעיקר ילפותא הוא מזב, דמכח ע"כ דלדרשא קאתי הואיל והוצרך לכתוב ג"כ ול"י את מחניהם, ועיין היטב בכל זה

בד"א נראה ליישב הקושי' הנ"ל על אביי לשיטת הר"מ דטמא לנפש חמור דאפי' על טבול יום אין שוחטין א"כ דלמא טמא לנפש אתי לטבול יום, וע"כ כתבתי לעיל די"ל אביי ס"ל כעולא וסוגי' הגמרא דכאן אזלא באמת שלא אליבא דהלכתא והוא דחוק קצת, שוב ראיתי בצל"ח שתמה ג"כ בזה על הר"מ ולא מצאתי ישוב בדבריו לקושי' זו, ונ"ל ע"פ מ"ש הר"מ עוד דוקא טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליו אם נטמא בטומאה כזו וטבל והזה על טבול יום זה אין שוחטין עליו אבל על טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח, אם הי' טבול יום מטומאה זו שוחטין וזורקין עליו, והוא תמוה מנ"ל להר"מ חילוק זה, וע' בהראב"ד, ונ"ל ע"פ מאי דיש לדקדק שם בסוגיא דקאמר דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכתיב כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ וכ"ת מנ"ל דהכי הוא ס"ל כר"י דאמר טמא מת שחל שביעי שלהם בע"פ היו דכתיב ולא יכלי לעשות הפסח ביום ההוא וקשה דלפ"ז למה קאמר בתחלה מי לא עסקינן כיון דמזה לא מוכח, וראיתי בצל"ח דהרגיש דקדוק זה, ועוד תמו' לשיטת הר"מ כיון דע"כ טבול יום דמת חמור וכיון דרב מודה דעל ט"י דשרץ שוחטין וזורקין מנ"ל למילף דקודם טבילה אין שוחטין מדאין שוחטין על טמא מת הא טמא מת ע"כ חמור דאפי' על ט"י אין שוחטין וזורקין, והכ"מ נדחק מאוד בזה לומר דמדמי רב טמא שרץ קידם טבילה לטמא מת לאחר טבילה, ונ"ל לפמ"ש הר"מ בה' נזירות הטעם שיש חילק בנזיר על איזה מגלח ועל איזו אינו מגלח הוא מדכתיב בנזיר כי ימות מת עליו ולא כתיב כי יטמא לנפש משמע עד שיטמא בגופו של מת ע"ש, ולפ"ז י"ל דבתחלה כתיב אנחנו טמאים לנפש אדם ואח"כ כתיב כי יהיה טמא לנפש, והנה לנפש אדם י"ל דבא להורות על טומאת מת עצמו וכמו שאמר ר' יצחק שהיו טמאי מת מצוה, ולפמ"ש הכ"מ דודאי כבר טבלו ואפ"ה נדחו והוא ממה שהשיב להם משה איש איש כי יהי' טמא לנפש וגו' וכיון דטמא לנפש הוא טומאה שאין הנזיר מגלח מוכח עכ"פ דבטומאה שאין הנזיר מגלח אין שוחטין קודם טבילה דנהי דליכא לאוכוחי דאף לאחר טבילה אין שוחטין די"ל כי יהיה טמא היינו קודם טבילה מ"מ מוכח דקודם טבילה עכ"פ אין שוחטין, ומוכח דהכתוב השוה טמא שרץ קודם טבילה לטמא ט"מ שהנזיר מגלח אף לאחר טבילה, ולפ"ז אתי דברי רב שפיר דלא יכול להוכיח מיום ההוא דהוי טמאי' ממת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ דהא הם הוי ע"כ חמורים מטמא שרץ דאפי' אחר טבילה אינם רשאים לשחוט עליהם ע"כ הוכיח מכי יהיה טמא לנפש דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח רק דקשה מנ"ל דהוי בשביעי וע"ז קאמר שפיר ס"ל כדר"י וכיון דהשאלה היה בטמאי מת שחל ז' שלהם בע"פ א"כ בשלמא אי אמרינן דהתשובה הי' בטמאי טומאה בז' אף דהוי קודם טבילה י"ל דדמי לטומאה מן המת שהנזיר מגלח לאחר הטבילה וע"כ היה התשובה מעין השאלה, אבל אי ל"ה בז' ואפי' בלילה אינם ראוים לאכול כלל ולא היה התשובה מעין השאלה דעיקר שאלתם היה יזרוק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים כמ"ש רש"י וע"כ א"ש דהוצרך לומר מי לא עסקינן דעיקר ראי' רב הוא מכי יהי' טמא לנפש דהיינו טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח, ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל על אביי דאמר לנפש למה לי והקשינו דלמא אתי להורות דטמא לנפש הוא חמור דאפי' על ט"י אין שוחטין וזורקין, ולפמ"ש א"ש דטמא לנפש הוא טומאה שאין הנזיר מגלח ושחו"ז עט"י וע"כ ל"ה רק כטמא שרץ ע"כ לנפש מיותר

ועפ"י הדברים האלו אשכחן פתרא ליישב דברי הספרי התמוהים שכ' בפ' בהעלותך פסקא ס"ט איש כו יהיה טמא לנפש זה דבר ששאלו או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאלו ואח"כ כתב טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש שאר טמאים מנין הריני דן מטמא ודרך רחוקה כו' הצד השוה שבהן שא"י לעשות את הראשון ועושין את השני אף כל וכו' ותמה הזית רענן עמ"ש כי יהי' טמא זה דבר ששאלו או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאלו פשיטא הא אנו רואים שהוא כך, וכתב לישב שהיה קשה להספרי דהו"ל לומר כל מי שא"י לעשות הראשון יעשה את השני ע"כ כתב שכן דרך להשיב על מה ששאלו ואח"כ מוסיף אף על מה שלא שאלו וזה פי' שואל כענין ומשיב כהלכה ע"כ, ולפ"ד אין קשר למ"ש הספרי אח"כ שאר טמאים מנין, גם צ"ע בסוגיא דר"פ מי שהי' טמא דתני להדיא למה נאמר טמא ודרך רחוקה אלא שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין, גם אית' טמא למה נאמר דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי', ולפמ"ש י"ל ע"נ דכיון דהם שאלו אנחנו טמאים לנפש אדם דהוי ט"מ שהנזיר מגלח והתשי' הי' כי יהי' טמא לנפש די"ל דהוי טמא מת שאין הנזיר מגלח, ולפ"ז הוי מצי לפרש דהתשו' לא הי' ע"מ ששאלו, ואדרבה מכללה יש לשמוע דדוקא טמא לנפש יש לו תקנה בשני הואיל ול"ה טומאה חמירא אבל טומאה שהנזיר מגלח דהיינו לנפש אדם לית לי' תקנתא, ולפ"ז לא הוי מצי למילף זבין וזבות במה הצד מטמא ודרך רחוקה שא"י לעשות ראשון ועושין בשני די"ל טומאת מת שהנזיר מגלח יוכיח, ע"כ הקדים הספרי כי יהי' טמא לנפש זה דבר ששאלו דאין סברא כלל לומר שהתשוב' לא היה כלל על השאלה, וצ"ל או דהספרי ס"ל לנפש משמע טומאה שנזיר מגלח ודלא כהר"מ מ"ש בהלכות נזירות או די"ל אף לשיטת הר"מ שכ' אי הוי כתיב לנפש הו"א כל