חמדת שלמה חלק ב קצד

והנה באמת צ"ע דהתוס' הקשו לר"ל ק' לר"ש מנ"ל דפסח דוחה טומאה, והנה בספרי איתא דיליף לה מבמועדו דסתם ספרי ר"ש ולא קשי' קושית התוס' ולפ"ז קשה כמו דר"ש ע"כ לא דרש לנפש אדם מדהוצטרך לילף מבמועדו הכי נמי יש לומר דר"י ל"ד לנפש אדם ונפקא לי' מדרשא דר"ל ומנ"ל דחקו, וע"כ צ"ל דהסוגי' קאי אדאביי דיליף לי' מלנפש אדם וע"כ הקשה הגמרא שפיר רק לשיטת אביי, וע' בסוגיא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דיליף רב מדכתיב ויהיו אנשים אשר היו טמאים וגו' איש איש כי יהיה טמא וגו' מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב פסח וממאי דהכי הוי פי' רש"י דלמא משום הכי כתיב לנפש אדם להורות דל"מ מטומאת ערב ס"ל כר"י דאמר למ"מ נטמאו ולא הי' יכולים לטהר וע"כ לרב הוי לנפש אדם מיותר אבל לעולא התם דס"ל שוחטין וזורקין ולא דייק ביום ההוא י"ל דנפ"ל מלנפש אדם דמיירי ע"כ בטומאה אריכא וע"כ י"ל דקושית הגמ' הוא לדידן א"נ רי ס"ל כרב ומצי למילף מלנפש אדם דפסח דוחה טומאה אבל באמת י"ל כמו דר"ש ל"ד לנפש אדם ה"נ ר"י ל"ד וצריך לכתוב זב ומצורע וכדר"ל, גם י"ל לפמ"ש הר"מ דעל טבול יום דמת אין שוחטין אפי' לאחר הזאה וטבילה י"ל דלנפש אדם להכי הוא דאתי להורות שיש חילוק בין טמא לנפש לשאר טמאות וע"כ צריך לילפותא דר"ל רק מחמת דלאביי הוי קשה יאמר זב וא"י מצורע הוצרך לילף מלנפש אדם, ובאמת דלא כדינו של הר"מ אבל אליבא דאמת דמסיק מצורע אינו חמור די"ל הואיל וזב מטמא בכ"ש י"ל כדר"ל וממילא לא צריך לנפש אדם, וי"ל כשיטת הר"מ לחלק בין טבול יום דמת לבין טבול יום דשרץ וג"כ לא מוכח דר"י סבירא לי' דחקו רק כ"ז הוא לתי' דאביי

ולפי"ז י"ל ג"כ קושית הפ"מ במאי דפסק הר"מ דלא כר"ח דמצורע הוי נל"ע, די"ל דזה הוא ג"כ לפום תי' דאביי דהוי צריכן למימר דר"י ס"ל כר"א דחקו פטורים ע"כ הוי מסתבר לי' לפסוק כר"ש אבל לר"ל כ"ז ליתא דכיון דלא צריך לומר דס' כר"א ממילא ראוי לפסוק כר"י, והנה במאי דיליף ר"ל מוישלחו כו' אלא יש לך שעה כו' ואיזה זה פסח הבא בטומאה ק' למה פרט פסח הבא בטומאה הו"ל לומר כל קרבנות ציבור שבאין בטומאה, וצ"ל דודאי אלו ל"ה לנו שום מקום רמז בתורה שדוחה טומאה לא הוי מצי למילף מוישלחו יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחים ואין ט"מ משתלחין ואיזה זה קרבנות צבור הבאין בטומאה, דלמא אתי לאורוי' שום זמן אחר כיון דאין לנו שום רמז דקרבן ציבור ידחה טומאה רק עכשיו דכתי' איש איש, די"ל דמשמעותא איש נדחה ואין ציבור נדחין רק די"ל בקושית הגמרא דלמא ציבור ל"ל תקנתא ע"כ מחמת ילפותא דוישלחו כל צרוע יש לנו ראי' למדרש איש נדחה ואין ציבור נדחין, וע"כ קאמר ר"ל שפיר ואיזה זה פסח הבא בטומאה דמכח זה מוכח דהפי' הוא איש נדחה ואין ציבור נדחין [ואין להקשות למה לן כולי האי הו"ל לכתוב לימוד גמור שאין ציבור נדחין גבי איש איש ול"ה צריך לדרשא אחרת לגלוי על איש איש, די"ל דהו"א אף בטומאת זיבה וצרעת אינו נדחין דהא דכתי' טמא לנפש י"ל דאתי להחמיר בט"י דמת כשיטת הר"מ] ולפ"ז י"ל מאי שאמר הר"מ מפי השמועה די"ל דדרשה דכל צרוע ל"ה רק ראי' על הפי' הנ"ל באיש איש שאין ציבור נדחין ועיקרא אתי לארוי דזבין ומצורעין נדחין בציבור ועיין היטב בכל זה

ויש להביא ראי' לפסק הר"מ דט"י דמת אין שוחטין עליו וכמ"ש דראי' מדכתי' טמא לנפש ממ"ד בספרי סי' ס"ה דמועדו אפי' בטומאה, וקאמר והלא דין הוא מה פרה אין דוחה שבת ודוחה טומאה פסח שדוחה שבת א"ד שידחה טומאה [ופי' הז"ר הא דפרה דוחה טומאה היינו מה דטבול יום כשר בפרה] פסח שני יוכיח שדוחה שבת ואד"ט ע"כ צריך במועדו, ולכאורה תמי' טובי מאי מקשה הספרי ל"ל במועדו הא מצינן למילף בק"ו מפרה הא מפרה לא מוכח רק דט"י כשר, וצריך להתיר אפי' קודם טבילה או טמא מת בששי שאי אפשר לו לטבול היום וצ"ג ולשיטת הר"מ דטמא לנפש היינו אפי' ט"י, ולפ"ז י"ל דהספרי סבר ג"כ דרשא דאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין רק הו"מ לפרש ציבור ל"ל תקנתא כקושי' ר"ל ע"כ יליף מק"ו וע"כ טבול יום מיהת נדחה בציבור וא"כ ע"כ ליכא לפרושי ציבור ל"ל תקנתא כיון דקרא מיירי מט"י, וע"כ הפי' ציבור עבדי בטומאה ומוכח ממילא דאפי' טמא גמור מותר בציבור כיון דקרא בכל טמא מיירי גם לט"י ל"צ דמצי למילף מק"ו וע"כ הוצרך לדחות הק"ו דפסח שני יוכיח, וזה נ' ראי' נכונה לפסק הר"מ ולפ"ז הי' אפשר ליישב הקושיא הנ"ל על הגמרא בפשיטות דלמאי דמסיק דלא מצינן למילף מצורע מזב דלמא מש"ה לא יליף ר"י מחנות כר"ש, דס"ל דמצורע וזב אתי ליש לך שעה כדר"ל כיון דעכשיו ל"ק קושית אביי, די"ל קושית הגמרא היא לר"י לשיטתו דס"ל לקמן דפסח שני דוחה טומאה ולא צריך קרא לדידי' דמצי למילף מדרשת הספרי ומאיש איש כמש"כ, אמנם עדיין נ"ל דע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דקושי' הגמ' הוא דוקא לשנוי' דאביי דיליף מטמא לנפש דאין ציבור נדחין דצריך להבין על הספרי דיליף ממועדו דדחה טומאה, א"כ לידחי שאר טומאות ג"כ ומנ"ל דדוקא טמא מת [והנה גם על התוס' דר"פ הי' ק"ל דכ' דברייתא דלקמן נפ"ל מדרשא דמועדו אפי' בטומאה, וק' א"כ מה"ת לומר דוקא טמא מת כיון דמשמעות מועדו משמע בכל ענין והי' נ"ל דאחר דידעינן דפסח דוחה רק טומאת מת, שוב ל"צ למילף מגז"ש תמיד מפסח, די"ל דנפ"ל ממשמעות מועדו, ואפ"ה לא מוקמינן לי' רק בט"מ כדאשכחן בפסח, אבל אם נילף פסח גופי' ממועדו ק' מנ"ל דוקא טומאת מת, ובזה י"ל מ"ש התוס' על ר"ל לר"ש מנ"ל דפסח דוחה טומאה וק' לפמ"מ אינהו גופי' בר"פ דמצי למילף ממועדו מה הקשו דלמא ר"ש ס"ל ג"כ דילפינן ממועדו, ולפמ"ש א"ש דא"כ אפי' טומאת זיבה נמי, אבל על הספרי קשה

ע"כ נ' די"ל דהספרי ס"ל ג"כ דרשת ר"ל, יש לך שעה שמצורעים משתלחים ואין טמאי מתים משתלחים, רק דמזה לחוד לא מצינו למילף כל כמה דלא אשכחן מקום ללמוד דדוחה טומאה רק דמוישלחו ילפינן דלאו כל טומאה הותרה וכמ"ש לעיל דמש"ה כ' הר"מ מפי השמועה למדו, ולפי זה ממילא מוכח ע"כ דקושית הגמרא הוא דווקא לאביי דילוף מטמא לנפש דליכא למימר כמש"כ לעיל, דמש"ה מקשי שפיר קאמר ר"ש דליכא למימר דצריך לדרשא דיש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחים ואין ט"מ משתלחים דלר"י מצי למילף מק"ו מפרה וליכא למימר פסח שני יוכיח, ולפמ"ש לעיל דלפ"ז ממילא מוכח מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין דליכא למימר ל"ל תקנתא דהא בט"י עכ"פ אית להו תקנתא מקו' וטמא לנפש אתי לט"י לשיטת הר"מ כמ"ש לעיל דהא צריך וישלחו למעט זבים ומצורעים דל"נ כל טומאה הותרה בציבור אלא מוכח דקושי' הגמרא היא דווקא לאביי דס"ל לדרשא פשוטה מטמא לנפש, אבל לפמ"ש הר"מ דט"י דמת אין שוחטין עלי' יש לומר דטמא לנפש להכי הוא דאתי ובאמת קושי' הגמרא לק"מ ולאביי דהוי ק"ל נימא דיש לך שעה שזבים וט"מ משתלחים ול"א אדעתי' די"ל מצורע חמור הוכרח לומר דטמא לנפש אתי לאין ציבור נדחין, אבל למאי דאסיק די"ל מצורע חמור, י"ל דטמא לנפש אתי לט"י ואין ציבור נדחים ילפינן מוישלחו יש לך שעה וכו', ולפ"ז יש ליישב ק' התוס' שהקשו על ר"ל קשה לר"ש דילף מוישלחו ג' מחנות מנ"ל דאין ציבור נדחין, ולפ"ז י"ל דר"ל ס"ל ג"כ דמצינו למילף מטמא לנפש רק דאיהו ס"ל כרב לקמן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וס"ל כר"י טמאי מת מצוה שחל ז' שלהם