חמדת שלמה חלק ב קצג

פריך הא ר"ח לא פליג עלי' דרבה שמתיר לבשל ביו"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום וכו' אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה וכו' עכ"ל התוס', והנה נ' פשוט כיון דלר"ח צרכי שבת נעשין ביו"ט ואע"ג דלא חזי ליומא אפ"ה מותר וה"ה שת"ה אע"ג דאין מותרין רק אחר זריקת דם של הכבשים מותרין לר"ח ביו"ט וא"כ באמת הקושי' על יו"ט גופי', וצ"ל דעיקר קושי' הוא דלפ"ז הו"ל להקשות תחלה משתי הלחם, והנה אף לשיטת התוס' נהי דהקושי' היא מצד עצמותו ל"ל ידחה הואיל והוי צרכי מצוה [דבשלמא לפי' רש"י צריך מתחלה להקדים דדוחה יו"ט וע"כ ממילא לחה"פ שהם לצורך שבת נעשים ביו"ט, וע"כ הקושי' חזקה יותר דהוי לי' לאקשוי' תחלה על מה דלא דחי יו"ט משא"כ לפי' התוס'] מ"מ גם לשיטת התו' הדבר תמו' דהו"ל להקשות מקודם משתי הלחם דנישנת קודם במשנה דמנחות ועירוכין וראיתי בצל"ח שעמד על קושי' זו ותי' דדרך הגמרא להקשות מקודם קושי' שיכול לתרץ בתי' אחר והנה תי' זה הי' אפ"ל אם הי' הכל דברי מקשן אחד, אך להיות קושי' הראשונה הוא סתמא דגמרא מלחה"פ וקושי' השני' מתיב ר' מרי משתי הלחם על כן הדבר צ"ע כיון דסתמא דגמ' הקשה כבר הקושיא מסיפא הו"ל להקשות ג"כ מרישא וי"ל בדוחק), ע"כ נראה די"ל לשיטת רש"י דעיקר הקושי' לר"ח כיון דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואין צריך להיות ראוי לאלתר ע"כ אע"ג דצריך לזריקת דם הכבשים בשתי הלחם ראוי להיות מותר משא"כ לרבה, לפ"ז הי' אפשר לומר לפ"מ דפסק הר"מ הכבשים אינם מעכבים את הלחם ואם אין להם כבשים מביאין לחם ויאפו בפ"ע ויעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומבוא' בגמ' פ' התכלת דף מ"ו ע"ב דמדאורייתא לאכילה קאתי וה"ט דשרפינן לי' משום גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים, ולפ"ז הי' מקום לומר דמש"ה שתי הלחם אינם דוחים יו"ט די"ל דגזרינן שמא לא יהי' להם כבשים פעם א' ויאמרו אשתקד אפו אותם בי"ט השתא נמי נאפינה בי"ט כמו דגזרינן שלא לאכלן דהוי מצוה דאורייתא אכילת קדשים ואפ"ה מבטלין מצות אכילה משום גזירה מכש"כ דנוכל לבטל שלא לאפותן בי"ט דהא מצי לאפות מעי"ט ואין כאן ביטול מצוה כלל משום חשש לחם בלא כבשים דכיון דלשריפה קאתי ואין כאן ענין אכילה כלל ע"כ לא הותר בי"ט

ולפ"ז יש מקום בעזה"י ליישב הכל דמש"ה לא מקשה סתמא דגמ' תחילה משתי הלחם דהו"מ לתרוצי כמ"ש משום גזירה דלחם בלא כבשים ע"כ הקשה רק מלחה"פ ורב מרי דאקשי משתי הלחם, צריכין לומר או דס"ל להלכה הכבשים מעכבין את הלחם וכשיטת הראב"ד ז"ל שהשיג על הר"מ במה שפסק הכבשים א"מ הלחם או דלא מסתבר לי' גזירה זו ועכ"פ אתי שפיר דסתמא דגמ' לא רצה להקשות משתי הלחם ומוכח כשיטת רש"י דלאו משום מצוה כמ"ש התוס' דמש"ה צרכי שבת נעשין בי"ט דא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' דאף דלשריפה קאתי הו"ל לאפות ביו"ט משום מצוה וממילא מיושב קושית התוס' על רש"י מ"ש התוס' לפי' רש"י דטעמא דצרכי שבת נעשין ביו"ט משום דהי קדושה אחת הא הכא אפי' יו"ט ל"ד כדקתני סיפא בשת"ה, ולמ"ש א"ש דבשתי הלחם טעמא אחרינא איכא משום גזירה כנ"ל וממילא מיושב דברי הרמב"ם שהביא טעמא דלכם בשתי הלחם ולא בלחם הפנים די"ל לדידן דקי"ל כרבה אתי בפשיטת שפיר בלחה"פ רק בשתי הלחם דאיכא באות בפני עצמן ומדאורייתא לאכילה קאתין ול"ש ס' רש"י דל"ח עד לאחר זריקת דם הכבשים ע"כ נקט הר"מ עיקר הטעם משום לכם לדינא דאורייתא דלאכילה קאתין כ"נ בעזה"י נכון

עיין בר"ן דף קמ"ח מ"ש להשיג על הרמב"ן שכ' דאסור לאכול מצה ע"פ כל היום וראי' מירושלמי דרבי ל"א מצה משום דר' לוי וחמץ ל"א משום דס"ל כריב"ב דפסח ששחטו בי"ד בשחרית כשר והוא תמה עליו די"ל דהא בהא תלי' כיון דפסח כשר כל היום ואסור לאכול חמץ כל היום וע"כ אסיר לאכול מצה כל היום, ולענ"ד דיוקו של הרמב"ן מדנקט תחלה רבי ל"א לא חמץ ולא מצה ואח"כ מפ' תחי' מצה נ"א וא"נ דהא דלא אכל מצה תלוי במה דל"א חמץ כ"ה הוי לי' לפרושי תחי' חמץ ל"א ומדנקט לפרש תחלה מצה ל"א משמע להדיא משום דר' לוי לחוד ל"א מצה וע' בחי' אנשי שם במוהר"מ דף קנ"ו העתיק דברי הר"ן ותחילה העתיק דברי הירו' וכ' תחי' חמץ ל"א משום דריב"ב אמנם הר"ן גופי' הביא הירו' מצה ל"א משום דר' לוי חמץ ל"א משום דריב"ב וכ"ה להדי' בירו' כמו שהעתיקו הר"ן וע"כ נ' דברי הרמב"ן מוכרחים: פרק אלו דברים דף סו ע"ב

גמרא אשכחן דדחי שבת דדחי טומאה מנ"ל ע' כל הס גיא, הר"מ כתב פ"ד מה' ביאת מקדש כך למדו מפי השמועה דיחידים דוקא נדחין ולא צבור וי"ל דל' מפי השמועה משמע דמדרשא דקרא ל"מ למילף זולת שהי' מקובל כך ולמה ל"ה ילפותא גמורה כדאמר אביי טמא לנפש ל"ל ע' שם, ונ"ל ע"פ מאי שהקשה בס' צל"ח על הר"מ שפסק [פ"ג מה' ב"מק] כר"י דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב ולר"י מסיק הגמ' שפיר קאמר ר"ש, ור"י האי מבעי' לי' לכדתני' ר"א אומר יכיל דחקו וכו', והר"מ פסק דלא כר"א אלא כרבנן ונמצא דבריו סותרין, ולכאורה הקושי' לק"מ דע"כ קושית הגמרא ל"ה ל"ל לר"י לילף מחנה שלישית במצורע ממחוץ למחנה מושבו למה לא יליף כר"ש דהא מצינן למימר דס"ל דלא כר' נתן וא"כ זב חמיר ממצורע דמטמא בכ"ש וע"כ צריך מחוץ למחנה למחנה ג', רק דקושי' הגמ' הוא ע"מ דיליף זב מלא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה כו' ת"ל דבל"ז מוכח מדהוצרך למיכתב זב כקושית ר"ש יאמר טמאי מת וא"י זב ועכ"פ במאי דס"ל לר"י מחוץ למחנה ג' ולא לנתקו לעשה לזה אין צריך לומר דהוי משום דס' כר"א וע"כ שפיר מצי הר"מ לחייב בדחקו כרבנן דר"א ואפ"ה לא הוי מצורע נל"ע דצריך למחנה ג', ואם נאמר דזה הוא דוחק להמציא מחלוקת שלישית דלא כר"י ודלא כר"ש יש מקום לקושית הצל"ח, אך לפענ"ד נראה דאין זה דוחק כלל, גם י"ל דלכאורה קשא על ר"ל דיליף פסח דוחה טומאה מוישלחו וגו' והקשו התוספות לר"ש פסח דדחי טומאה מנ"ל, ולכאורה אף לר"י קשה דהא צריך לכתוב זב ומצורע למחנה שני' כדי שיכתוב עליהם ולא יטמאו מחניה' ליתן מחנה לזה ומחנה לזה ובלא לא יטמאו את מחניהם לא סגי די"ל לדחקו כתי' הגמ' **(הג"ה שוב ראיתי שכבר הרגיש מהרש"א בקו' זו והניחו בי"ל ע"ש שהק' על ד"א וקו' מהרש"א י"ל פשוט דלפי תי' ר"ל ל"צ לומר כלל דאתי לדחקו וכמ"ש בפנים אך קושיתי עדיין אינו מיושב היטב מנ"ל למדרש ב' דרשות הא לכתוב זב כדי לכתוב אח"ז ול"י את מחניהם ליתן מחנה לזה כו': ע"כ)** וצ"ל דהא דמוקי הגמ' לדחקו הוא לפום תי' דאביי דנפקא ליה מלנפש אדם דפסח דוחה טומאה אבל לתי' ר"ל י"ל דזב ומצורע צ"ל לומר לך יש שעה כו' ומלא יטמאו את מחניהם צריך ילפינן מחנה לזה כו' ולא צריך לתירוצא דדחקו רק אליבא דאביי, והנה מה שהקשה אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע ג"כ לא קשי' אליבא דאמת דזב מטמא בכ"ש ולא נוכל למילף מזב מצורע רק אחר דאסיק אביי דמצינן למילף מלנפש אדם דהוא מיותר הקשה הגמרא שפיר על ר"י שפיר קאמר ר' שמעון דליכא למימר לכדר"ל דהא מצי למילף מלנפש אדם והוצרך הגמ' לומר לדחקו