חמדת שלמה חלק ב קצב

לאח"ז אסור משא"כ לשיטת רש"י דס"ל אף תוך זמנו א"ע בשל א"י א"כ הוי לי' לומר וילפינן דהא כ"ע ע"כ סברי הכא והיכן אשכחן מחלוקת בזה וצ"ע לענ"ד

גם ק' היכא אשכחן גז"ש זו לר' יודא ע"כ הי' נ' דאפ"ל לפ"מ דאיתא בפ' ע"פ דר"א ב"י ס"ל מצה בזמן הזה דרבנן ומוכח דל"ד ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אתי לקבעו חובה בזמה"ז, וא"כ ק' לי' שפיר קאמר ר"ש [והנה המוהרש"א הק' די"ל הקישא אתי להורות דברי' הבאים לידי חימוץ ע"ש, ול"נ דעיקר דיוקא מעלי' הוא דזה הוי ידעינן בל"ז כ"מ שאינו בא לידי חימוץ לא נקרא מצה מדכתיב ל"ת חמץ ז' ימים תאכל מצות וכיון דל"ה מצה ממילא הוי ידעי' דא"י בו י"ח ומיתורא דעליו משמע לקבעו חובה וע' היטב ברש"י, ור"ש ס"ל דיתורא דעליו אתי להורות זמן התחלת איסור חמץ גם ראיתי בשעה"מ שכת' דהקישא צריך לח יב נשים במצה כדאי' לקמן כל שישנו בבל תאכל חמץ כו ולענ"ד צריך לעי' לר"י דס"ל תוך זמנו בלאו וכרת ולפ"ז אינו אלא בלאו, וכיון דנשים אתרבוי' מכל אוכל מחמצת ונכרתה דהיינו תוך זמנו מנ"ל לרבוי נשים לפ"ז ועיקר הו"א שיהי' נשים פטורות הוא מהקישא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהוא דנימא כל שישנו, וז"ק לר"י ללפני זמנו או לאחר זמנו דאין בו כרת ותוך זמנו נפקא לי' מלא יאכל חמץ וכמש"כ התוס' וכן בברייתא לעיל מנין לאוכל חמץ חשש שעות ולמעלה כו' שנאמ' ל"ת עליו חמץ, ודוחק לומר דבאם אינו נין אתי לי' וצריך עי, ע"כ אפ"ל דראב"י ס"ל דהקישא אתי לר' יהודה להורות כמו דמצה בעי שלכם ואינו יוצא בש"נ וכמל"ש לעיל ה"נ א"ח על חמצו ש"נ, והא דקאמר הגמ' דר"י יליף שאר דאכילה משאור דראי' היינו דבלא זה לא הי' מסתבר כלל למדרש הכי אבל כיון דאשכחן כה"ג ג"כ בשאור דראי' ע"כ מסתבר לי' לאוקמי הקישא ג"כ להכי, והגמ' הכרח לזה מלישנא דמתני' דקאמר שנאמר ל"י לך שאור מוכח דמזה יליף ולמ"ש א"ש וכעין סוגי' זה כ' התו' ביבמות דף ע"ד ע"ב ד"ה מכלל שכ' ונראה לר"י אי לאו דגלי לן וכו' וכעין זה אשכחן בדוכתי' טובא], ולפ"ז מיושב קושי' התוס' מדאגבי' קני' דס"ס אינו יוצא במצה כזו דבשעת גילגל הי' שא"י ול"ה ב"ח חלה, ואף אם עשאה למכור לישראל וישראל שמרה לשם מצה מ"מ אי אפשר לצאת במצה כזו הואיל ול"ה ב"ח חלה משא"כ חמץ של ישראל אפי' של ישראל חבירו שפיר חייב דבמצה כז' יוצא ג"כ הואיל ובשעת גילגל היתה שייך לישראל, משא"כ אי הוי אמרינן דעיקר מצתכם בעי בשעה שהיא מצה א"כ אין חילק בין שא"י לשל ישראל דאף בשל ישראל חבירו א"י אם אינו שלו בשעת אכילה ואף בשא"י יוצא אם הוא שלו בשעת אכילה אבל אי אמרינן דעיקר הוא בשעת גילגל א"ש ומיושב בזה קושי' נוב"י דהא אף בחמץ של ישראל חבירו א"ע בב"י ורוצה להוכיח מזה דלא כהאחרונים רק ס"ל לדינא דעובר ב"י בשל ישראל חבירו, וק"ל מ"ש מלולב הגזול דפסול מלך אפי' של ישראל חבירו, אמת הדבר שכן ראיתי ג"כ בביאורי החסיד הגאון מווילנא אמנם צריך עיין ולפמ"ש אין ראי' מכאן, הן אמת שלשון הגמרא והמשנה דחוק לפ"ז דמשמע דעיקר הילפותא הוא משאור דראי', אך אין תימה כל כך לומר כמ"ש דנסיב לי' רק לראי' דמצינן לחלק בין חמץ לחמץ וע"כ ילפינן מהקישא לענין זה

תוס' ד"ה אתי לחם לחם הקשו ל"ל למעוטי שלא יצא בטבל וכו' ת"ל דבעינן שלכם וטבל אין שלכם וכו' די"ל הואיל ומזיק מתנת כהונה או אכלם פטור ול"ד לאתרוג של טבל דהתם האתרוג בעין ע"כ ל"ה שלו משא"כ במצה בשעת אכילה הוא שלו רק התו' לשיטתי' דס"ל היכא דמשתרשי לי' חייב עי' חולין קל"א ע"כ הקשו שפיר, רק באכלו כתבו דאפשר דהי' מתענה, לפ"ז במצה דע"כ צריך לאכול חייב וא"כ ל"ה דידי', רק לשיטת הר"ן התם א"ש דס"ל היכא דנתכוון ללקחו פטור אפי' היכא דמשתרשי לי', ולפ"ז י"ל שפיר דמיירי בכזית מצומצם, ולפ"ז י"ל קושית התוס' שהקשו ת"ל משום מה"ב די"ל באופן שאין לו מצה אחרת והו"א דאתי עשה ודחי ל"ת של מעשר עני ולא הוי מה"ב, רק לשיטת התוס' דיש יותר מכשיעור ק' דהא יכול הפריש ויוכל לקיים שניהם אך לשיטת הר"ן ניחא, מיהו נ' דהא ליתא נהי דא"מ לשלם מ"מ בשעת אכילה לא הוי שלו דכל זמן שהוא בעין מחויב ליתנו לכהן ומה שקי' התוס' בפסחים דמיירי בעני עצמו, וע"כ הוי מצתכם צריך עיון דהא אי' בחולין [דף קל"ב] ל"ת לעני להזהיר עני על שלו ואי' שם להדי' דאפילו מעשר עני מוציאין ממנו וצריך עיון

דף מ"ג סוגי' דנוקשה הלא הוא כתובה על ספרי שו"ת חמדת שלמה הא"ח סי' ט"ו

, ראיתי בתשובת נודע ביהודא חא"ח שכ' להוכיח בפשיטת דאם מי פירות הוא נוקשה מוכח דהוי דאורייתא מדמרבינן מנחת נסכים לחימוץ ומקשה הגמרא מ"נ מי פירות הוא ומשני כדאמר ריה"ג מגבלה במים והיא כשרה ומוכח דמי פירות עם מים הוי דאורייתא, ולענ"ד אינו מובן דבמתני' ר"פ כל המנחות תני' חוץ מחמץ שבתודה ושת"ה שהן באות חמץ רמ"א שאור בודה להן מתוכן ומחמצן די"א אף היא אינו מן המובחר אלא מביא את השאור ונותן לתוך המדה, וכ"פ הר"מ, ולפ"ז י"ל בפשוט דקו' הגמ' היא לפ"מ דס"ד דמנחת נסכים היא בלא מים כלל ע"כ אין שייך חימוץ אבל למאי דשני מגבלה במים שפיר אשכחן חימוץ כמו בשארי מנחות שלא יביא שאור מביתו למנחת נסכים כמו בשת"ה וחמץ שבתודה הן אמת שהתו' במנחות [דף נ"ד] הוכיחו ג"כ מתי' זה דמי פירות עם מים הוי נוקשה ועי"ש דמשמע מלשונם דס"ל דהפי' הפשוט בגמ' משמע שע"י שמגבלה במים נעשה חמץ, וע"כ הוכיחו מלשון הגמרא אע"ג דמי פירות לבד ל"ה חמץ כלל מ"מ עם מים הוי נוקשה, אבל לדינא ודאי מצינן לא קמי כהנ"ל הא דמרבי מנחת נסכים לחימוץ, ומכש"כ דל"ק מה דהקשה לר"י מכל המנחות דהוי מי פירות עם מים ולמ"ש ל"ק מידי, ולדעתי הוא נכון בפשיטות וצע"ג על הגאון הנ"ל, גם הגאון בס' מק"ח הביא דבריו ולא העיר מזה, שוב ראיתי דהא ליתא דמאן דס"ל דמנחת נסכים של כלי יבש לא נתקדש וא"כ א"א לומר דנתחמץ במידת יבש, אמנם זה אפ"ל לפי' הנ"ל שתחלה הי' ל"ש במים לבד ונתן תוך מדת יבש וקודם שנתחמץ הניחו בביסא וכעין זה כתב הצל"ח בעצמו ועוד יש לעיין בזה

על קושי' העולם מ"ש המג"א סי' תמ"ב ס"ק א' ליישב שיטת הטור דנוקשה מותר להשהותו וכתב המג"א דשיאר ישרף מיירי ביו"ט, וק' האיך מותר לשרפו ביו"ט, נ"ל פשוט למה שהק' התו' בשבת למה לא יהי' מותר לשרפו לצורך האפר ותי' כיון דאסור בהנאה רק אחר שנעשה אפר יוכל להנות מחמת שנשרף למצותו ל"ה צורך הדיוט וכמו נדרים ונדבות אע"ג דיש היתר לאכול הבשר להבעלים אפ"ה אסור להקריבם משום דעיקר הקרבה הוא לצורך גבוה, ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא חמץ שצריך לשרפו משום מצות ביעור משא"כ בשיאר דעדיין ל"ה חמץ גמור ואינו שרפו רק שלא יעשה חמץ ובזה ל"ש תי' התוס', וי"ל שפיר דמצי לשרפו בשביל האפר ודוק, שוב ראיתי במג"א סי' תק"ז בדין עצים שנשרו מן הדקל דס"ל אם אינו ראוי להנות בתחלת השריפה אסיר להדליק ביו"ט, ונ' דל"ס הטעם שכתבתי דהטעם בנדרים ונדבות הואיל ותחלת הענין הוא למצוה והוי הנאה הבאה אח"כ רק טפל דמשלחן גבוה קאזכו וע"כ לפ"ז נסתר התירץ הנ"ל, אך לענ"ד הס' נכונה כמש"כ ודוק

דף מ"ז ע"ב תוס' ד"ה ואי אמרת וכו' תימא לר"י מאי