חמדת שלמה חלק ב קצא

[אחר ימים רבים מצאתי את שאהבה נפשי שכוונתי בעזהש"י לדעת הגאון הגדול ח"צ בתשובה שכ' ראי' הנ"ל דמהרמב"ם מוכח דלענין ב"י בטל בס' מדכ' דהוי דשיל"מ עי"ש סי' פ"ו וע"כ העלה הוא לדינא דבז' ש"פ א"צ לבערו), ולפמ"ש י"ל דגם לדברי המג"א דמצריך לבערו היינו דווקא ביש שם חמץ בעין כעין חטה שנמצא בתרנגולת שכ' המג"א אבל היכא דלא הוי שום בעין רק טעם משהו י"ל דגם המג"א מודה דא"צ לבער דלענין ב"י ודאי בטל בס' וכדעת הגאון חכם צבי הנ"ל וכמש"כ

דף לא ע"ב בסוגי' דנ' שהלוה ע' בספרי שו"ת חמדת שלמה ח"א סי' י"ב מ"ש הא דבמסקנא בעי הרהינה אמנם קשי' לפי הס"ד ונראה לתרץ לפמ"ש המ"ל פ' ה' מה"מ די"ל מחילת חוב ל"ה ר"ק י"ל היכא דרק למפרע גובה ואם יאבד החמץ יהי' צריך לשלם החוב אין אחריותו עליו רק לענין פריעת חוב וזה ל"ה הנאה כמו פורע חובו ש"ח משא"כ באמר מעכשיו הוי אחריות ממש ע"ח ש"נ דהנ' קנה החמץ, אך לפמ"ש המג"א להקשות אף בהרהינו הוי אחריות אונסין על הישראל ומוכח דס"ל דאם לא בא לידי גוביינא בטל התנאי דמעכשיו עי' תומים סי' ע"ב וס' מק"ח, וא"כ כשיאבד לא יהי' ג"כ רק פריעת החוב עליו והדרי הקושי' לדוכתי' למה בעי הרהינו אך לשיטת הר"מ דס"ל דמיירי הגיע זמן קודם פסח וכיון שכבר הגיע הזמן הוי לגמרי שא"י רק המג"א מיירי בהגיע זמן אחה"פ ע' במג"א סי' תמ"א וסי' מק"ח) וע"כ צריך שפיר הרהינו דאילו הוי באחריות הישראל הוי חיוב חדש וכמ"ש הר"ן לענין מקדש במלוה דאם אינו לשכירות אלא לבסוף מקודשת בהנאה שלא יחול חיוב עלי' ודוק היטב כי קצרתי

דף לז סוף ע"ב גמרא א"ר אסי עיסה של מ"ש לדברי ר"מ פטור מן החלה כו' להר"מ דפסק מ"ש ממון גבוה ואפ"ה חייב בחלה וע' בכ"מ ובצל"ח צריך להבין למה חלות תודה שעשאן לעצמו פטור מן החלה, וצריך לומר דכיון שעשאן אדעתא שישחוט עליהם הזבח וא"כ קודם זריקה אין לו אפי' היתר אכילה, וע"כ ל"מ עריסותיכם ול"ד למ"ש דלעולם יש לו היתר אכילה, ולפ"ז הי' אפשר לומר דהא דילפינן במצה לחם לחם מחלה דבמצה דכתיב לחם עוני י"ל דצריך בשעת שהיא לחם צריך שיהי' שלו ולא בשעת שהיא עיסה דלענין זה ל"י מחלה, ולפ"ז הי' מיושב קו' התוס' ד"ה חלות תודה שהקשו דהוי להגמ' להקשות שא"מ לשם מצתכם ולפ"ז ל"ק מידי דהא בסוף היא באמת שלו כיון שיש לו היתר אכילה ומוכח נפסק הר"מ דמ"ש חייב בחלה הואיל ויש לו ה"א, ומשום הכי אף חלות תודה לאחר שנזרק הדם נקרא מצתכם הואיל ויש לו היתר אכילה, ואפ"ל דלגמרי ילפינן מהתם והוי לגמרי דומי' דחלה וע"כ קושית התוס' שפיר אף לפסק הר"מ, וקצת י"ל ראי' מהרא"ש שכ' דבמצה גזולה א"י דל"ה מצתכם וכ"ע ס"ל דילפינן לחם לחם מחלה ולכאו' קשה נימא כמו דבחלה עיסת ישראל חייבת בחלה אפי' לאחר כיון שכבר נתחייבה בשעת גלגול דהוי עריסותיכם לבעלים ופשיטא דאחר האוכלה חייב משים טבל ה"נ במצה כיון שכבר היתה בשעת גלגול של הישראל הראשון נימא דכ"ע יוצאין בה וצ"ל דס"ל להרא"ש דהא דילפינן לחם לחם מחלה הינו כמו דבחלה כתיב עריסותיכם וע"כ בשעת תחלת החיוב צ"ל שלו ה"נ במצה דל"ש שם חיוב רק בשעת האכילה צ"ל בשעת האכילה שלו וע"כ כתב הרא"ש שפיר דבמצה גזולה אינו יוצא ואע"ג דפשיטא בגזל עיפה של טבל הטבול לחלה דחייב משום טבל דהתם עיקר החיוב הוא בשעת גלגול משא"כ במצה העיקר הוא בשעה שאכלה, ולפ"ז מוכח דבמצה הוא העיקר בשעת האכילה ומוכח כשיטת הר"מ הנ"ל דיוצאין במצה של מ"ש מחמת קושית התוס' הנ"ל וכמש"כ לעיל, ויש להביא ראי' לדברי הרא"ש דהגז"ש במצה היא רק בשעת האכילה צריכה להיות שלו ולא בשעת גלגול ממ"ד לקמן הדר אמר רבא מצוה ללתות ממאי מדאמר רב הונא בציקות ש"נ אדם ממל כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, באחרונה אין בראשונה לא משום דלא עביד לי' שימור וק' ת"ל כיון דהוי בציקות ש"נ ל"ה עריסותיכם וע"כ אין אדם יוצא בהם י"ח בפסח כיון דילפינן לחם מחלה א"ו דלא ילפינן רק דהלחם צריך שיהי' שלו לא העיסה וע"כ מוכח שפיר דטעמ' משום שימור, אמנם עדיין אני מסתפק בזה דאפ"ל דלגמרי ילפינן מחלה והעיקר שיהי' שלו משעת עריסה רק דזה תלוי אי אמרינן דבעי שימור דלישה וא"כ הוי זה התחלת המצוה כמו בחלה הגלגול וע"כ צריך להיות אז שלו משא"כ אי אמרינן דלא בעי שימור דמעיקרא ומצי למעבד משעת אפי' ואילך א"כ אין התחלת המצוה רק משעת אפי' ע"כ ל"ב להיות שלו משעת לישה וה"פ בגמ' מ"ט משום דלא עביד לי' שימור וע"כ ממילא ל"ה מצתכם וליעבד לי' שימור משעת אפי' ואילך וממילא דמקרי ג"כ מצתכם אך פשטי' דגמ' ל"מ הכי, וכ"מ מהרא"ש הנ"ל דא"כ הו"ל לצאת במצה גזולה [ובאמת מהירושלמי שהביא הרא"ש משמע דרק משום מצוה הבאה בעבירה א"י וכן מוכח מהתוס' שהקשו דמצה של טבל ת"ל דל"ה מצתכם וק' הא טבל חייב בחלה א"כ נימא דמיקרי ג"כ מצתכם לענין מצה וצ"ל דהתוס' ש"ל דבשלמא בחלה חייבת דהוי כמו עיסת השותפין הבעלים והכהן משא"כ במצה דבעי להיות שלו בשעת אכילה וכיון שאוכל חלק הכהן אינו אוכל את שלו ול"ד לחלה דשם בשעת הגלגול שייך כל חלק להבעלים שלו וראיתי בש"א שתמה על הרא"ש דהא קי"ל גזל חיטין טחנן ואפאן אין זה מברך אלא מנאץ אבל מ"מ חייב בחלה, ולפמ"ש ל"ק מידי דשם חייב דבשעת הגלגול היתה עריסת הנגזל וע"כ מקרי עריסותיכם משא"כ במצה דבעי בשעת אכילה שיהי' של האוכל ע"כ שפיר י"ל דא"י בגזול וכ"מ אח"כ בספר מק"ח ולפ"ז מוכח כמו שכתבתי דסבירא לי' להרא"ש דהגז"ש היא כמו בחלה בעי שיהי' בשעת החיוב בכלל עריסותיכם דהיינו בשעת גלגול ה"ה במצה בעי בשעת מצות אכילה שזה היא עיקר החיוב שתהי' שלו משא"כ מצות חלה אף אם אינה אוכלה אח"כ שייך מצות חלה ולפ"ז מיושב שפיר קושית התו' הנ"ל לשיטת הר"מ

עוד נתקשיתי בדברי הרא"ש הנ"ל תיפק לי' מדלעסי' קני' דהוי שנוי וכשבלע הוי שלו והא קי"ל בלע מצה יצא ומצאתי בס' מק"ח הנ"ל שכ' מטעם זה יוצא במצה גזולה ול"ה רק משום מה"ב וכ"מ מירושלמי ע"ש ומשום זה כ' דבמרור גזול יצא דל"ה רק מדרבנן ול"א מה"ב כמו לולב הגזול בי"ט שני ואפי' בלע מצה כתב שם דנ"ל דהוי שינוי כשבא לבית הבליעה ונמאס קודם גמר הבליעה ע"ש ולע"ד יש מקום ספק במצה שאין בה ש"פ אם שינוי קונה עפ"מ שכתבתי כבר דבגזל קרקע ה"ט דייאוש א"ק הואיל וילפינן מכלל ופרט דלא קאי עלי' והשיב את הגזילה וכ"כ הנ"י בב"ק וע"כ אינו עומדת ברשות הגזלן וא"כ י"ל דה"ה פחות משו"פ הואיל ואינו בכלל השבה יש לומר דלא קני' לי' בשינוי

ואם היינו אומרים כס' ש"א הנ"ל דילפינן לגמרי מחלה והיכא דשייך על העיסה עריסותיכם יוצאין ג"כ ידי מצה וסוגי' דלקמן דקאמר בעיס"נ משום דלא עביד לי' שימור ולא משום עריסותיכם ניישב כמש"כ לעיל דהא רבא אית לי' דבשעת מצות שימור צריך להיות עיסה השייך בו עריסותיכם משא"כ אי לא בעי שימור דלישה ל"ב להיות עריסותיכם רק מאבי' ואילך, ובזה היה אפשר לומר ליישב מאי דקשי' לי אאוקימתא דר"א בר"י דקאמר לעולם ר"י הוא ויליף שאור דאכילה משאור דראי' וקשה לי למה קאמר ויליף משמע דר"י דווקא יליף הא ילפותא זו מצי להיות לכולי עלמא בשלמא לשיטת התוס' דבתו"ז אין נ"מ רק לאח"ז א"כ ע"כ הילפותא