חמדת שלמה חלק ב קצ

אסור בהנאה וכמ"ש הר"ן פ' א"ע הואיל וראוי לחמץ בו עיסות אחרות ובזה אפש' דל"ש תי' התוס' דאינו מועל משום האפר דאפר שאני דהוי פנים חדשות לגמרי וראי' דהוי מבוער ע"י שריפה משא"כ בחרכו, ולתי' ר"י דפליגי בפודין צ"ל כמ"ש לעיל דס"ל חמץ אסור בהנאה רק דהקדש ימכור לא"י וע' פ"י שכ' דנ"ל דהפדיון צריך להיות דוקא ע"י ישראל והניח דברי תוס' בצ"ע, ולענ"ד הי' נ' דאפ"ל בכוונתם שהגזבר יפדה אדעת' שלא לזכות רק להפקיע האיסור כמו פודה מ"ש של חבירו וע' בכורות דף י"א בפודה פטר חמור של חבירו והוא לא יפסיד ממונו שיוכל למכרו לא"י, ובזה מוטעם תי' התוס' דתי' דחיישי' שימכור לו לאכלו ולכאו' הוא גזירה רחוקה, ולפמ"ש י"ל הואיל וע"כ צריך לפדותו מקודם ואח"כ יהי' בעיניו כחולין גמור דודאי היכא דתחלת הפדיון הוא אצל הנ' יה' נזהר שלא יהי' רק להסיקו תחת תבשילו משא"כ בזה שכבר יצא לחולין, וארווחנא בזה ליישב מ"ש התוס' אח"כ איך אפשר לפדות הא יעבור בב"י, ולכאו' הי' נ"ל דאפ"ל שיפדה רק להפקיע איסורו ואח"כ יסיקני תחת תבשילו והוא לא יתכוון לזכות ולפמ"ש י"ל דס"ל לתוס' בפשיטות דזה אסור דיוכל לבא לידי בזיון וע"כ צריך לזכות וקשיא להו שפיר דיעבו' על ב"י ודוק אבל למ"ד פודין שפיר יוכל הגזב' לפדותו באופן זה וא"ש אף לשיטת הפ"י

דף ל ע"א א"ר הלכתא חמץ בזמנו כו' לכאו' הי' תמוה לי לפ"מ דק"ל דחמץ במשהו ומב"מ בשאר אי' בנ"ט קשה דהוי רבא דלא כמאן דרב דס"ל במשהו היינו משום דגזור אטו מינו ור"י דס"ל בש"א מב"מ בנ"ט ס"ל דאף חמץ בפסח בנ"ט וא"כ רבא דלא כמאן, והי' נ"ל לפי שיטת הר"מ דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ י"ל דהא דאר"י במינו בנ"ט ע"כ בדבר המתקלקל דל"ה דשיל"מ, ולפ"ז שפיר י"ל דרבא ס"ל כרב דגזר מבא"מ אטו מינו ואף דקי"ל מב"מ בנ"ט מ"מ כיון דרב מחמיר כולי האי ס"ל ג"כ לדידן לגזור דבר המתקלקל אטו אינו מתקלקל וע' פ"ח רק לדידן דקי"ל דחמץ ל"ה דשיל"מ דמש"ה בע"פ בטל בס' כדמשמע פשטא דש"ע וע"כ דטעמא משום כרת ול"ב מיני' וקשה שפיר קושי' הנ"ל דרבא הוא דלא כמאן, ונראה די"ל דס"ל לרבא כיון דאשכח דרב גזר אינו מינו אטו מינו בחמץ וע"כ משום חומרא דחמץ כדי לעשות הרחקה, ולכאורה לרב דס"ל מב"מ מצד הדין במשהו וא"כ לא הי' צריך לעשות הרחקה דממילא מבדל בדילי דלמא יתערב במינו ואפ"ה גזר, מכש"כ לדידן דמצד הדין במב"מ חד בתרי בטיל שצריך לעשות הרחקה, והא דקאמר הגמ' רב לטעמי' קושטא דמילתא קאמר דלרב ע"כ משום דגזר אטו מינו, אבל לדידן יש לומר דמכש"כ ראוי לעשות הרחקה ועיין

עיין בהר"ן שכתב להוכיח דחמץ לאח"ז לר"ש דאסור משום קנס אסור גם לאחרים, וכ' להוכיח מסוגי' דחולין דף ד' ולדעתי יש לגמגם בזה למאי שהי' נראה לי בישוב הקושי' מסוגי' דחולין דמוכח למ"ש התו' דאתי' כראב"י מוכח דחמץ ש"י אסור אפילו בלא קע"א בב"י, והי' נ"ל לישב דמש"ה הוצרך לומר מפני שמחליפין דלולי זאת הי' אסור ליקח מהם משום לפ"ע ולפ"ז אין ראי' הר"ן ראי', ולכאורה הו"מ להוכיח בפשיטות דא"נ דאינו אסור רק לבעל החמץ א"כ איך שייך למיתני חמץ ש"נ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה דוודאי קאי על ישראל אחר ממילא הא דתני של ישראל אשור בהנאה קאי לישראל אחר, ונ"ל להוכיח מזה דהר"ן ס' בפשיטת כשיטת הירושלמי וכמו שכתב הח"י סי' ת"מ דחמץ ש"נ שקיבל עליו אחריות אע"פ שעבר בב"י לא קנסוהו כיון שעיקר החמץ אינו של ישראל וע"כ א"ש חמץ ש"נ מותר בהנאה לאותו ישראל שעבר בב"י כנ"ל מוכרח, ובזה י"ל דקדק הצל"ח ואזדא לטעמא מנ"ל דלמא רבא ס"ל ג"כ הילפותא רק דרצה לאוקמי אפי' כר"ש עם שהו' דקדק קלוש לע"ד כמש"כ לעיל, אך לפי' הר"ן יש לומר בפשיטות מדנקט סתמא ולא פי' דאסור לכל, מוכח דמדאורייתא אין חילק אפי' לר"י דאל"כ מה"ת להחמיר לר"ש משום קנסא יותר מדינא דאורייתא לר"י לאח"ז ולר"ש ת"ז ומה"ת נקט סתמא כיון דאיכא למטעי ודוק היטב

בסי' תמ"ז כ' הפ"ח להתיר בתערובות ע"י מכירה לא"י חוץ מדמי איסור שבו, וכן המ"א צידד בזה סי' תמ"ה ס"ק ו' וראיתי בס' מק"ח להגאב"ד דק"ק ליסא שיחי' שכ' דמש"ה אסור משום דאי' ב"י הוא ג"כ במשהו, וע"כ צריך לבערו דוקא דמכורה לא"י ל"ה ביעור וראי' ממ"ש המג"א סי' תמ"ו דמש"ה יבערנו ב"ז של פסח ע"י א"י דתשביתו הוי נל"ע, וע"כ כשחוזר להיתר משהה ע"ד לקיימו עי"ש, ולכאורה הו"מ להביא ראי' ממ"ש הרמ"א ר"ס תמ"ז וצריך לשרוף הכל ולמה לא ישהנו אחה"פ א"ו דאי' ב"י ג"כ אינו בטל, אמנם הא ליתא די"ל דאסור לשהותו משום דלמא אתו למיכל וכמו חמץ נוקשה עיין ר"ס תמ"ב וס"ס תמ"ז, דוקא בדיעבד מותר אבל לכתחילה אסור לשהותו, אמנם נ"ל להוכיח דלענין ב"י ל"א דהוי במשהו דהא לשיטת הר"מ דס"ל דמש"ה חמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ודאי דליכא למימר דלענין ב"י הוי ג"כ במשהו דא"כ ל"ה דבר שיל"מ דהא צריך לבערו, והנה לכאורה מוכח מזה דהר"מ ס"ל דמותר להשהותו אפי' מדרבנן, דאל"כ ל"ה דשיל"מ, אך לפמ"ש הר"ן דאע"ג דגם לאה"פ אסור מדרבנן אפ"ה מקרי דשיל"מ כיון דמדאוריייתא שרי לאח"פ יעו"ש, ה"נ י"ל אע"ג דמדרבנן אסור לשהותו אפ"ה כיון דמדאורייתא מותר לשהותו מקרי דשיל"מ אבל לענין ב"י אי נימא דגם בזה לא יבטל, וצריך לבערו שוב ל"ה דשיל"מ כלל, וע"כ לומר דא"צ לבערו משום דבטל לענין ב"י

אמנם צריך להבין כיון דבאמת איכא אי' ב"י ואסור להשהותו מדאורייתא אם לא ע"י ביטל וא"כ שוב לא יהי' נקרא דשיל"מ כלל, כיון דע"כ צריך לבא לידי ביטל דאל"כ אסור להשהותו [ויש לעיין בזה לטעם הר"ן משום מב"מ], אמנם נראה פשוט אף לשיטת הר"מ שכ' תערובת חמץ עוברין משום ב"י היכא דהוי פחות מנ"ט דהיינו יותר על ס', ולא גרע מחמץ שנפלה עליו מפולת דהוי כמבוער וזה עדיף מביטל איסורין דשם צ"ל דהוי כמאן דליתא אבל לענין ב"י י"ל דל"ה מצוי לו מש"ה א"ע וע"כ הוי שפיר דשיל"מ דלענין איסר אכילה ודאי הוי דשיל"מ ולענין ב"י הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת ואין צורת החמץ עומדת וכיון דהוכחנו לדעת הר"מ דלענין ב"י אין מקום לאסור במשהו, וא"כ תיקשי על המג"א מנ"ל להמציא לאינך פוסקים דס"ל הטעם משום דלא בדילי מיני' דהוי אף לענין ב"י בפרט דהמג"א כ' ר"ס תמ"ז בשם הסמ"ק דטעמא משים כרת ולא בדילי מיני' וזה ל"ש לענין ב"י, ומנ"ל להקל בשביל זה לבערו ע"י א"י, ע"כ נלע"ד דהמג"א שם מיירי בחיטה שנמצא בתרנגולת והחיטה הוא בעין דודאי צריך לבערו אף דהוי פחות מכזית אפ"ל ח"ש אסור מ"ה ועי' ש"א ומ"א ס""ס תמ"ד משמע קצת דס"ס דאינו אסור מ"ה בחצי שיעור דאל"כ ל"ה מוכח מתוס' מדס"ל בשר קודש מותר בפחות מכזית, דשם הוי רק מדרבנן עי"ש בתוס', מ"מ י"ל כיון דעכ"פ צריך לבערו מדרבנן אסור לשהותו אדעתי' לקיימו וכיון דצריך לבער ע"י א"י ממילא הנ' יבער הכל כיון דהשבות ניתן לדחות והוי מעשה אחד אבל גוף התבשיל נ"ל דאין בו משום אי' ב"י כמ"ש לעיל בשיטת הר"מ וכ"מ ממ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ב ועכ"פ מותר לשהותו וק' כיון דביבש ס"ל להרמ"א חוזר וניער למה מותר להשהותו א"ו דב"י ל"ש בזה, ולא צריך לבא לביטל דהוי כמאן דליתא, רק דהוי כמו נפלה עליו מפולת וע"כ אף ביו"ט בטל רק לענין אי' אכילה הוי במשהו כן נ"ל נכון